אויבים בארץ ישראל (ג'): הצלבנים - הטעות הקריטית שהפכה את הניצחון לכישלון

במאה ה-10 לספירה, לפני כאלף שנה, שטפו את אירופה גדודים של צלבנים, במטרה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים הכופרים. אליהם הצטרפו כנראה ויקינגים מן הצפון, שהיו גיבורים נודדים שפשיטות על ארצות רחוקות היו חלק מתרבותם. הם הגיעו לארץ ישראל עטויי שריון ברזל, גם סוסיהם הולבשו בשריון ברזל, והשתמשו בחרבות אדירות שדרוש כוח עצום כדי לשאתם. הם הכניעו את המוסלמים, יצרו כאן מסדרי אבירים שהתגוררו במבצרים שבנו לאורך דרכים ראשיות, ואבירים אלו הגנו על שליטתם בארץ. בראשם של מסעות אלו עמדו גיבורים מפורסמים. בראש מסע הצלב הראשון עמד האביר גוטפריד מבויון, שעבר דרך עירו של רש"י הקדוש וורמס, ואף נפגש בו.

למרבה הצער, בדרכם לארץ ישראל טבחו הצלבנים ביהודים. עם הגיעם לארץ ישראל נלחמו בחליפים הפטימיים ששלטו בה אז, בשלהי התקופה המוסלמית. חלק גדול מהצלבנים היו צרפתים, ובמזרח התיכון הם כונו "פרנקים". הם הגיעו מצפון. לאורך כל הדרך בין בירות לקיסריה לא נרשמה שום התנגדות. הכפריים הערבים ואחרים ברחו מפניהם. הם ידעו כי הקושי יהיה לכבוש את ירושלים, שהיתה עיר בצורה, והמעוז של המוסלמים. מקיסריה פנו הצלבנים אל ירושלים. גם כאן, תושבי רמלה ויפו ברחו מפניהם, והקרב הגדול היה על ירושלים עצמה. הצלבנים ניצחו, פרצו את החומות ובזזו את העיר, ואת התושבים המוסלמים מכרו לעבדים. הקרבות המשיכו במשך עשרות שנים על הערים השונות בארץ, כשהמוסלמים מתבצרים שוב ושוב כל פעם בעיר אחרת, והצלבנים צרים עליהם. נראה שהצלבנים פשוט נהנו ממצור ומלחמות. הצלבנים הקימו עוד ועוד מבצרים לאורך הדרכים, ומדי כמה עשרות שנים היה עוד מסע צלב, שבו באו עוד אבירים מאירופה להרפתקאות במזרח התיכון.

הצלבנים היו גיבורים גדולים, אבל הם בעצם לא יישבו את הארץ, וזו היתה הטעות שלהם, כאשר עם שולט בארץ, אבל אינו מיישב אותה, הוא נאבק לנצח בתושבים, וניתן לסילוק בקלות. למרות כל הרעש הגדול, היו בכל הארץ כולה כעשרים אלף צלבנים, כולם חיילים. הערים התרוקנו כתוצאה מבריחתם של המוסלמים, וכך נעשו הערים שממה, ורק מבצרי הצלבנים פרחו. מבצריהם אכן היו עצומים, ורבים מהם שרדו, אפילו כמעט בשלמות. כמה מהם נעשו גנים לאומיים, כמו מבצר המונפורט שבנחל כזיב, או מבצר אפולוניה שבהרצליה. המבצר בעתלית משמש כיום כבסיס חיל הים, וכמוהו רבים. אבל מבצרים אינם מדינה.

הצלבנים גם שיקמו את הנמלים ואת ערי הנמל, ובפרט את קיסריה, אבל ערי נמל מתקיימות על סחורה, ותוצרת חקלאית לא היתה להם, רק סחורה של תושבי הארץ והמוסלמים. כך, בעוד האבירים הצלבנים חוגגים את שליטתם המוחלטת בארץ – אנשים שידעו איך נראתה הארץ בעבר פכרו את כפיהם ביגון. גדול הדור, הרמב"ן, שעלה מספרד לארץ ישראל בשל ויכוח מול הנצרות, מתאר את הארץ באותו הזמן: "רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב מחברו. ירושלים יותר חרבה מן כל הארץ, וארץ יהודה חרבה יותר מן הגליל".

הנזיר הרוסי דניאל, במכתביו מהמסע לירושלים, כותב: "ירושלים נראית לי כעיר נטושה, הרחובות ריקים והאדמה כאילו מקוללת".

רבי בנימין מטודלה, נוסע יהודי מהמאה ה-12, כתב במסעותיו: "במסעותי בארץ מצאתי כפרים נטושים, בתים ריקים ורק הריסות כעדות לישובים שהיו כאן בעבר".

לכישלון של הצלבנים יש הסבר טבעי הגיוני, כפי שראינו, אבל מובן שההתנהלות הזו ניטעה בלבם על ידי בורא העולם. הוא אפשר להם לפגוע ביהודים, וגם אפשר להם להציב את כף רגלם על ארץ הקודש, אבל לקחת את ארץ הקודש לעצמם, להתיישב בה כעם בין העמים – זאת הוא לא אפשר ולא יאפשר לעולם. ארץ הקודש מיועדת לעם ישראל, וכל העמים האחרים – מועדות רגליהם. הם יכולים להיות כאן דור, שני דורות, אולי אפילו שלושה, אבל להשתקע בארץ? לעולם לא.

אחרי למעלה ממאתיים שנה של שלטון צלבני, קרסה ממלכת הצלבנים. את מקומם תפסו הממלוכים, שעליהם נספר בפרק הבא.