מפגע של אחרים – לדווח או לא?

סיפור המקרה

צעדתי ברחוב "הישרים", כשריח גז הגיע לאפי. נעצרתי ובדקתי מהיכן זה מגיע. לא היה קשה לאתר את מקור הדליפה. הריח הגיע מכיוון שעוני הגז בכניסה לבניין מס' 10. הבטתי בשעונים ואמרתי לעצמי "טוב, התקלה שייכת לבניין 10, והם כבר יטפלו בזה", והמשכתי לדרכי. אך לא הייתי רגוע. אולי כן הייתי צריך לטפל בעניין? הרי זה עלול להיות מסוכן. אי אפשר לתת לאנשים להסתכן רק בגלל שהם גרים בבניין אחר... מצד שני, אינני יכול לטפל בכל התקלות בכל מקום שאני עובר. לאנשים שגרים ברחוב "הישרים" מס' 10 יש חוש ריח בדיוק כמוני. ללא ספק מישהו שם כבר שם לב לזה, או ישים לב לזה עוד מעט, והם כבר ידאגו לזה. למרות זאת, המחשבות המשיכו לנקר בתוכי. אולי לפחות הייתי צריך להודיע להם על התקלה? מה אתם חושבים?

תשובה

בתורה נאמר "לא תעמוד על דם רעך". מחובתנו למנוע נזקים ובוודאי סיכונים מאחרים, אם יש באפשרותנו לעשות זאת. איזו הרגשה תהיה לנו אם חס ושלום יקרה אסון ליהודי, ונדע כי היה בידינו למנוע את הדבר? מצד שני, אנשים אכפתיים ואחראים עלולים למצוא את עצמם מתעסקים זמן רב בכל מיני מפגעים שהם נתקלים בהם בכל מקום שהם עוברים, וזה עלול לשבש את סדר היום שלהם. ייתכן שהפתרון הוא אכן להודיע לאותם אנשים שאמורים להיות אחראים על העניין. חובת ההודעה מוטלת על האדם אשר ראה את המפגע, שכן יתכן שאחרים לא הריחו את ריח הגז. ברגע שאותו אדם יידע את האחרים, חובת הטיפול בתקלה מוטלת עליהם ולא עליו. עניין זה של אכפתיות מהזולת נכלל במידת "נושא בעול עם חברו".

השל"ה שואל בפרשת וארא, למה אצל ראובן ושמעון כתוב "אלה ראשי בית אבותם", ולא הוזכרו הילדים, לעומת בני לוי, שנאמר עליהם "ואלה שמות בני לוי"? השל"ה עונה כי לוי ידע בנבואה שישראל עתידים לסבול. הוא לא התעלם מכך, אלא גילה אכפתיות ונשיאה בעול עם הזולת. לכן נתן לבניו שמות שיהוו תזכורת וסימן לצער ולסבל. גרשון – על שם הגֵרים, שנזכור את היותנו גרים; קהת – שקהו שיניהם מרוב עבודה; מררי – שמיררו את חייהם. ומחמת נשיאותו בעול, זכה שגם שמות בניו פורטו.

תרגיל שבועי למשפחה

כל אחד יתבונן כיצד יכול הוא לשאת בעול עם כל אחד מבני הבית.

מתוך הספר "חובת האדם בעולמו - סוגיות במוסר ובמידות לכל המשפחה". לרכישת ספרי הסדרה היכנסו להידברות שופס או חייגו 073-222-1250