הרמב"ן על פרשת האזינו: דבר תורה קצר ומרתק לשולחן השבת

בפרשת השבוע, פרשת האזינו, מובא הפסוק הבא: "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם".

מבאר הרמב"ן:

"על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר 'אשא', כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו".

ההסבר עוסק בפירוש הרמב"ן לשירת האזינו ולמשמעותה על פי דרך הפשט והדרך הסודית (דרך האמת).

על פי הפשט, הרמב"ן מסביר את השבועה שנאמרה בכסא הכבוד, וכיצד הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ שעליו הוא נשבע. כאן, הקב"ה בעצמו נושא את ידו הגדולה, שהיא זו שנלחמת עבור ישראל. השם נשבע כי בעת הגאולה יחזיר את תפארת ישראל לשמים העליונים, שם היא שייכת. הוא מדגיש כי שבועה זו היא עדות נצחית, והקב"ה ינקם מאויבי ישראל ויבטיח את גאולתם.

ממשיך הרמב"ן:

"ועל דרך האמת, בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל, יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי: 'חי אנכי לעולם', כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין".

בפן הרוחני (דרך האמת), הרמב"ן מציין שבעת הגלות, הכבוד של עם ישראל כאומה נפל מהשמים לארץ, אך כעת, בעת הגאולה, הקב"ה ירים אותו חזרה לשמים ויחזיר לישראל את עוצמתם.

הרמב"ן מסביר ששירת האזינו היא תיאור של ההיסטוריה והעתיד של עם ישראל, והיא משמשת כשטר עדות. השירה מתחילה בהזכרת החסדים הגדולים שעשה הקב"ה עם ישראל – מיציאת מצרים ועד ירושת הארץ, אך גם מתארת את מרידתם של ישראל והעונשים שבאו בעקבות כך – דבר, רעב, פיזור בגלות. אולם, השירה גם מבטיחה כי בסופו של דבר הקב"ה יפרע מאויבי ישראל על כל הרעות שעשו להם.

עוד מוסיף הרמב"ן:

"והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד כל המוצאות אותנו בביאור, הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד עבודה זרה, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה, וידוע כי כל זה נתקיים, ויהי כן, ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם, והטעם כי הם עשו כל הרעות עימנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) 'כי עליך הורגנו כל היום'. אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם, וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו, והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו".

הרמב"ן מדגיש כי שנאת אומות העולם לישראל נובעת לא מתוך שנאה אישית, אלא מתוך שנאתם כלפי הקב"ה, מכיוון שישראל מקיימים את מצוותיו ואינם משתפים פעולה עם מעשי האומות. בסוף, הקב"ה ינקם מאויבי ישראל על שנאתם כלפי עם ישראל ועבודת ה'.

מסיים הרמב"ן:

"אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין, וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) 'גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא', ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) 'ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם', הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור כי ביאר להם ענייניה הרבים, ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום".

לבסוף, הרמב"ן מתייחס כאן לשירת האזינו ומסביר שהיא הבטחה לגאולה העתידית, הבטחה שאין עליה שום תנאי או ספק. השירה כוללת תיאור של אירועים שהתרחשו בעבר, מתארת את המציאות בהווה, וכוללת גם את העתיד לבוא, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

הרמב"ן מציין שהשירה היא תעודה נבואית על כל העתידות שיקרו לעם ישראל, למרות שהיא קצרה בדיבור, היא עשירה בתוכן ובעניינים רבים. הוא מדגיש את העובדה שכל מה שנאמר בשירה התגשם עד כה במלואו, ולכן יש להאמין גם להבטחות העתידיות שבה.

השוואת השירה למכתב של "חוזים בכוכבים" באה להראות שאם נבואה זו הייתה באה ממקור אנושי, עדיין היה ראוי להאמין בה בשל הדיוק שלה בהגשמת האירועים. כל שכן, כשמדובר בדברי האלוהים שנמסרו באמצעות נביאו משה, שהינו הנביא הגדול ביותר, שמובטח שכל דבריו יתקיימו.

בכך, הרמב"ן מבקש לחזק את האמונה בגאולה העתידית, כפי שהיא מובטחת בשירת האזינו, ומציג את השירה כהבטחה מוחלטת מהקב"ה, שהגאולה תגיע ללא קשר להתנהגות העם, על אף כל הקשיים והגלויות.