אויבים בארץ ישראל (ד'): הממלוכים - הכיבוש שהביא לחורבן

במאה ה-13 קרסה ממלכת הצלבנים. את מקומה תפסו הממלוכים. הממלוכים היו שושלת מוסלמית ממוצא לא מוסלמי. במקור הם היו חיילים עבדים, שנרכשו על ידי מלכים ערבים קדומים, ובמשך הזמן התאגדו לקבוצות גדולות וכבשו חלקים במזרח התיכון. מוצאם היה טורקי, קווקזי ואף מונגולי.

ממלכת הצלבנים היתה, כאמור, צולעת, והם החזיקו בארץ באותו זמן רק משום שלא קם להם אויב ראוי. בשנת 1260 הגיע בסערה הצבא המונגולי. החאן הגדול מונגקה, נכדו של השליט האכזר, ג'ינגס חאן, הטיל על אחיו הולגו לכבוש את כל המזרח התיכון, וזה יצא בראש חייליו עזי הנפש לארץ ישראל, בחשבו שיקטול את הצלבנים בקלות, כפי שעשה לכל האומות האחרות מפרס ועד הים התיכון.

אלא שכאן ציפתה לו הפתעה. המנהיג הממלוכי ביברס עלה בראש צבאו ממצרים ואיגף את הצבא המונגולי. המונגולים, שנבהלו מענני האבק העצומים שהעלה החייל המצרי, החלו לנוס. זו היתה טעות חמורה. המונגולים העייפים נסו קילומטרים רבים צפונה, והממלוכים בעקבותיהם. עם הגיעם לעמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע (אז נקרא המקום עין ג'אלות) – המשיכו המונגולים, שלא הכירו את האזור, לכיוון ההר, ונתקלו במבוי סתום. הממלוכים, לעומתם, תפסו את המעיינות והרוו את צימאונם. לאחר מכן סגרו על המונגולים העייפים, והביסו אותם כליל. היה זה ביום שישי, 3 בספטמבר 1260.

ארץ ישראל היתה לממלכה ממלוכית. השלטון שלה התנהל ממצרים הממלוכית. אם הצלבנים עשו טעות חמורה שלא יישבו את הארץ, ושכנו להם בתוך מבצרים אדירים – הרי הממלוכים עשו טעות הפוכה... הם חששו מאד מהשתלטות של זרים על הארץ, ולכן הם הרסו את כל המצודות והנמלים, החריבו את המסחר ואת היכולת להגן על דרכים.

היסטוריון כותב: "ב-1265 החליט ביברס על מדיניות שיטתית של הרס המצודות והנמלים לאורך חופי ארץ ישראל. הוא הזמין מחנות של סתתים ובנאים, וציווה עליהם להרוס את המצודות שכבש. לא נותרה בהן אבן על אבן... לפעולה זו... נודעה השפעה רבה לעתיד לבא על התפתחותה של ארץ ישראל... והפכה את מישור החוף לחבל נטוש ושומם ברובו".

יפו, שהיתה עיר נמל ראשית עוד בימי יונה הנביא, מתוארת על ידי נוסע ב-1347, שמונים שנה לאחר מכן: "העיר יפו הרוסה לחלוטין, אין בה דבר פרט לשתי מערות, שבהן מוצבים קצין מסכן וכמה סרצנים לשם שמירה על הנמל. אולם הנמל הרוס וסתום מפחד שמא ינחתו בארץ הקודש אוניות או הספינות הנוצריות כדי לכבשה".

"התמעטות אוכלוסייה עירונית, היעדר כלים חקלאיים, היעדר אמצעי השקיה, מצוקה רבה של האוכלוסייה החקלאית, דלדול הכפרים והצטמקות השטחים המעובדים".

וכך מתוארת בהיסטוריה שלהי התקופה הממלוכית: "בין עיר לעיר שודדים, מעזה לירושלים שודדים, מיריחו לירושלים שודדים".

ואם לא די בכך, הגיעה המגפה: "באמצע המאה הארבע עשרה פקדה המגפה השחורה... את המדינה הממלוכית... נפגעו בה מקומות ישוב מאוכלסים... הכרוניקאים המוסלמים מספרים שבחודש אחד בלבד מתו בנפת עזה למעלה מעשרים ושניים אלף איש, השווקים נסגרו ובני אדם נפטרו באמצע מלאכתם... בעקבות המגפה השחורה התמעטה אוכלוסיית הארץ, יישובים ניטשו לצמיתות, השטח החקלאי המעובד הצטמק וכוח האדם היצרני פחת".

המכה האחרונה על הממלכה הממלוכית הגיעה על ידי גילוי נתיבי המסחר החדשים בים, לא היה עוד צורך בשיירות שלהם היורדות לאיטן מעזה למצרים, הגמלים הוחלפו בספינות סוחר ששייטו בנתיבים החדשים להודו ולאמריקה.

המטייל המוסלמי אבן בטוטה, במסעותיו במאה ה-14, כותב: "פלסטין נראית כמו שממה, רוב המקומות ריקים ונטושים, ואין זכר לתפארת העבר".

הנוסע הגרמני וילהלם פון בולדנסל, במסעותיו במאה ה-14, מתאר: "עברתי דרך ארץ שנראית כאילו ננטשה מזמן, הבתים נטושים והאדמה לא מעובדת".

המוסלמי ההיסטוריון אל-מקריזי, בספרו "תיאור מצרים" (המאה ה-15): "הארץ נראית כמדבר, רוב היישובים נטושים וריקים".

אנסלמוס אדורנו, נוסע איטלקי מהמאה ה-15, כתב במסעותיו: "לא מצאתי נפש חיה לאורך רוב הדרך, השממה שולטת בכל מקום".

אויב נוסף רצה לקחת את ארץ ישראל לעצמו, אבל הארץ הקיאה אותו. היא רק הלכה ונהייתה יותר ויותר שוממה, כדי להיות מוכנה לבניה המחכים לה בגלות.