עודף מחשבות - ממה באמת זה נובע?

מחקרים רבים בארץ ובעולם מדווחים על כך ש-70,000 מחשבות הן מנת חלקו של כל אדם ביממה, חלקן מביאות עצמן לידי ביטוי בשטח, וחלקן לא.

לעיתים, כאשר עולה מחשבה, בוחר האדם להמשיך ולעסוק בה, להזין אותה ולהתחקות אחר כל היבטיה השונים. הדבר יוצר אצלו עומס מחשבתי שאינו מאפשר לו להמשיך ולתפקד.

מה באמת המניע לכך? על איזה צורך רגשי זה בא לענות?

כאשר אדם אינו בנוי ויציב מספיק מבחינה נפשית ורגשית, אינו מרגיש בטוח מספיק בהתנהלותו כאן עלי אדמות, אינו מרגיש שהוא יכול להאמין בעצמו ולסמוך על עצמו – הוא מנכס לעצמו שליטה כדי להשיב לעצמו כל העת את תחושת הביטחון, שתחפה על חוסר הביטחון היומיומי שמתוכו הוא מתנהל.

עיסוק מופרז במחשבות מבטיח לו, לשיטתו, את השליטה. הוא יחשב כמה צעדים קדימה בכל פעם, כדי למנוע ממציאות לא רצויה להפתיע.

אדם כזה, שסובל מרצון בשליטה על הקיים, ייעזר, כאמור, בעומס מחשבות, שלמעשה ינתקו אותו מחוויית ההווה. הוא יעסוק כל העת במה שהיה וינתח כל סיטואציה שכבר קרתה, כדי ללמוד ממנה לפעם הבאה, והוא יעסוק גם בניתוח נתונים על העתיד שעדיין לא הגיע, כדי להגיע מוכן גם אליו.

אדם כזה יפעל מבחינה מעשית ביתר שאת, עד לרמה של פרפקציוניזם, כדי להבטיח שוב שהדברים יהיו תחת שליטה, שהכל יצא כפי שהוא רוצה. הוא ינקוט בכל הפעולות הנדרשות מצידו כדי ליצור את המושלם שיש רק בתודעתו.

מדובר למעשה באנשים מחושבים מאוד בצעדיהם. הם חושבים הרבה מה ואיך לומר לפני שהם אומרים את דבריהם, הם חיים בספק תמידי ומטילים ספק בכל דבר, גם במחשבות שלהם וגם במה שחושב האחר.

הם מרבים להיות סקפטיים ולעטר את המשפטים שלהם במילה "אולי", המשקפת את הסקפטיות המאפיינת אותם.

ראייתם פסימית, משום שהרצון בשליטה, המנהל אותם, גורם להם לסגל את המחשבה שמשהו לא טוב עתיד לקרות, והם חייבים תמיד להיות דרוכים וערים אליו.

קבלת החלטות, בשל כך, היא לא הצד החזק שלהם, מאחר שלאחר כל מחשבה מגיעה מחשבה נוספת, העומדת בסתירה לקודמתה.

זאת ועוד: אדם כזה יתקשה מאוד להירדם, מאחר ששינה נתפסת אצלו כאיבוד שליטה על המציאות. הוא הרגיל את המוח שלו להיות תמיד במצב של ערנות וכוננות, ולא במצב סטטי של הרפיה, כפי שדרוש בשעת השינה.

את כל חייו הוא מעביר במחשבות על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות, ובכך מאבד כל קשר וחיות עם ההווה. הוא רק חושב על איך כדאי לחיות, אבל לא באמת מאפשר לעצמו לחיות, להיות, להתהוות וליהנות ממה שיש כאן ועכשיו.

בפועל, אחרי כל המהלך הזה הוא מגיע למצב של איבוד שליטה על חייו, בדיוק אותו מצב התחלתי שממנו הוא ניסה להימנע, ואז הוא מוצא עצמו במעין סחרור שקשה לו מאוד לצאת ממנו.

מצד אחד, ויתור על אותו עומס מחשבתי בהכרח יאלץ אותו להרפות מהשליטה על המציאות, אבל מצד שני, כשזה יקרה – הוא יודע שלא יהיה לו הכלים להתמודד, והוא עלול להרגיש חסר אונים ומתוסכל במקום הזה. ואז, בלית ברירה, לאחר שהוא מרפה - המוח שוב משדר לו שזו סכנה ממשית עבורו, ובפעם הבאה הוא יחשב שוב את צעדיו העתידיים, ויקדיש יותר זמן למחשבות אשר ביכולתן למנוע ממנו לחוות שוב את אותו חוסר אונים.

האנשים שסובלים מעומס מחשבתי מוצאים בדרך כלל פתרונות סימפטומטיים, משום שהם חושבים בטעות שהבעיה היא עומס מחשבתי, בעוד שמדובר רק בסימפטום.

השורש של אותם עמסים מחשבתיים מונח בכלל ברצון שלי לשליטה על המציאות, וברצון שלי לוודא שהכל יצא כפי שאני רוצה - וזהו השורש שדורש טיפול יצירתי, שבא מכיוון אחר לגמרי.

העיסוק בפתרון הבעיה לא צריך להיות בהפחתת העומס המחשבתי או ביצירת רגיעה זמנית, אלא בהבנה העמוקה והשורשית של מה שבאמת גרם להיווצרותו.

כאשר האדם בונה את עצמו מבחינה רגשית ונפשית, מאפשר לעצמו להיות מודע לכלים וגם ליכולות שהם חלק טבעי מאישיותו, הוא מאמין בעצמו ויכול לסמוך על עצמו. במקום הזה הוא יכול להכיל כל איך ולהתמודד עם כל מציאות משתנה, כי הוא יודע שיש לו הכלים לכך.

היציבות הנפשית תמנע את השימוש המופרז והלא מועיל במחשבות, ותאפשר שליטה ובקרה על המינון שלהן מה שיאפשר באופן מידי התרכזות ומיקוד בכאן ובעכשיו, ואת ההרפיה הנדרשת כדי לפעול ממקום רגוע ושקול הרבה יותר.

מוזמנים לחשוב על כך, במינון המתאים, כמובן.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.