אומה בשליחות (י"ט): מעשיו של אברהם אבינו בארץ ישראל – סימן לאנושות כולה

כבר ראינו כי כל מעשי האבות הם סימן לבנים. כעת נשים לב לנקודה נוספת: מעשיו ומאבקיו של אברהם אבינו בארץ ישראל, הם לא רק סימן למעשי בניו, אלא גם סימן לאנושות כולה.

אברהם מתמודד עם המצרים ועם הפלשתים. אברהם מייצג את שם, סביו הגדול. המצרים הם בני חם, והפלשתים בני יפת. שם, חם, ויפת – זה בעצם כל האנושות.

ארץ ישראל היא כמו מיקרוקוסמוס, עולם קטן. בצפונה "ארץ חרמונים" המושלגת, בדרומה "המדבר הגדול", במזרח ים המלח ונהר הירדן, ובמערבה הים התיכון. מדרום שולחים אליה זרועות בני חם המצרים, ממערב פולשים אליה בני יפת הפלשתים, ובמרכז הארץ מתהלך אברהם, ומתווה את הדרך לבניו.

סבא נח, בצאתו מן התיבה, מקפל את תולדות כל האנושות במשפטים ספורים: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ".

יש כאן חלוקה אתנולוגית, תרבותית והיסטורית, ברורה. ודומה שאין חלוקה טובה מזו לתיאור כל ההיסטוריה האנושית כפי שהיא ידועה לנו.

תיאור זה מיטיב למצות את מהלך ההיסטוריה, דווקא בהסתכלות לאחור. בזמן מתן תורה עדיין לא ניתן היה לדבר על "יפת אלוקים ליפת", לא על עבדותו של חם ולא על הקשר בין יפת לשם. בזמן שבו עמים עדיין היו בחיתוליהם, ממלכות נאבקו על קיומן ועל מקומן, עמים נדדו וגזעים התנוונו, לא היתה כה בולטת החלוקה הזו. כיום אין ספק כי החלוקה הכוללת את האנושות כולה היא בין מערב, מזרח, ועולם שלישי.

החלוקה האתנולוגית היא הבולטת ביותר. אפריקה מאכלסת את בני חם (הארץ החמה, צבעם חום, כצבע ארצם המדברית, וכן מזגם חם). אירופה מאכלסת את בני יפת (הארץ היפה והגזע היפה, שיצר את תרבות היופי). אסיה מאכלסת את בני שם (אסיה מאופיינת בערבות שוממות, ובקריאת שם ה').

האנתרופולוג הנודע לינֵה כותב בספרו "מערכת הטבע" (1735): "האירופי חי במשטר של חוקים, האסיאתי חי במשטר של דעות, האפריקני חי במשטר של הפקרות". הגדרה זו נכונה מאין כמוה, וממצה את ההבדל בין התרבותיים (אירופים), הנחשלים (אפריקנים), והמאמינים (אסייתים).

ישנו ודאי קשר ברור בין העם לארץ. כשם שאירופה היא יפה וציורית, תושביה רואים ביופי את האידיאל, וחוקיהם הם היופי החיצוני של ההתנהגות. באסיה השוממת "רואים את האלוקים" מתוך השממה, במדבר הרחק מכל ציוויליזציה מרגישים את מציאותו. באפריקה המקוללת והאוכלת יושביה, "רואים" רק שדים ודמונים.

גם ההיסטוריה של העמים האלו כרוכה בחלוקה הברורה הזו: חם – כנען – הוא ארור, ועבד עבדים לאחיו. ואכן, בני חם היו מאז ומעולם גזע עבדים. חז"ל כבר סיפרו (בראשית רבה, וישב): "בנוהג שבעולם גרמני מוכר כושי". הכושים לא היו עבדים רק במקרה, הם היו עבדים מצד אופיים וטבעם. לא לחינם נסעו אוניות השודדים האמריקניות עד לאפריקה. העבדים הכושים התאימו לתפקידם בצורה יוצאת מן הכלל: הם שפלים וחסרי עצמאות מטבעם. גם לאחר שחרור העבדים עדיין הם מנוצלים בצורה של עבדות, ועד ימינו במאה העשרים ואחת, רוב הארצות באפריקה משועבדות לעמי אירופה, ללא שום סיבה הגיונית. העמים החמיים הינם מקוללים וארורים, עבדי עבדים לאחיהם בני יפת ושם! מי יכל לצפות תופעה שכזו? קללה ממארת בת אלפי שנים שאינה מאפשרת שום חריגה!

שם הוא הגזע המאמין. ואכן, האמונה מקורה באסיה השמית, ועד ימינו היא מצויה בעיקר בה. היהודים, הסינים, הערבים, ההודים, בני המזרח הרחוק – אלו הם נושאי האמונה והדת בימינו. מאות שנים לאחר שהעולם הפך לאתאיסטי, עדיין מחזיקים כל בני שם בעקשנות באמונתם, והמזרח יהיה לעולם מוקד דרישה לאלוקים. וכאן ישנו עוד הבדל מענין: התורה מזכירה בלשון דו משמעי כי "יפת אלוקים ליפת וישכן באהלי שם". ישנו קשר בין ייפוי אלוקים את יפת לבין שכינתו באהלי שם. ואכן, יפת ספג מן השמים את האמונה בא-ל אחד, אבל אין זו אלא אמונה חיצונית. שם שמים שוכן באהלי יפת, אבל יפת אינו מייצג באמת את האמונה הזו. ואלו האפריקנים, בני חם, אינם יכולים לספוג אפילו את המעטה החיצוני. הם העם היחידי המחזיק בקרבו עד היום הזה מנהגי אלילות פרימיטיביים בני אלפי שנים, בלי שום יכולת להשתחרר מהם.

יפת הוא הגזע המתייפה, התרבות היוונית, התרבות הרומית, יסוד לכל יופי אמנות ותרבות. נושאי הדגל של התרבות היו בכל הדורות ועד היום הזה בני יפת. הסיפור, השירה האמנותית, הרטוריקה, האדריכלות, הפילוסופיה, הפיסול, הציור – כולם מקורם בבני יפת. אין צורך להרחיב את הדיבור על התרבות האירופית של אלפיים השנים האחרונות. העמים האירופים הם יוצרי התרבות, ועד היום הינם ה"תרבותיים" ביותר, עד כמה שזה מתבטא כלפי חוץ. אך תרבותם שוכנת באהלי שם, השמיים מקבלים את התרבות ומנצלים גם הם אותה. בני חם אינם מקבלים שום תרבות, הם בני בלי תרבות ולא יסכנו לתרבות.

החוק "יפת אלוקים ליפת" אינו רק יופי ותרבות. הוא גם ייפוי כוח, חוזק ועצמה. אירופה כולה יכולה להיכנס פעמים רבות בכל אחת מהארצות הענקיות, כדוגמת סין, אוסטרליה, הודו, קנדה, ברזיל או סעודיה, ואילו מרכז השליטה והכוח בעולם נמצא דווקא באירופה. כל הארצות ש"נתגלו" על ידי אירופים – עברו לבעלותם. כל יבשת אמריקה, רוב אפריקה וחלקים מאסיה ואוסטרליה, היוו מושבות בבעלות אירופית. גם כיום שום פעולה מדינית בעולם לא תיעשה בלי אישורה של אירופה, שום פעולה תרבותית לא תיעשה בלי השתתפות אירופה, וכך הלאה.

התמונה הכללית הזו נמצאת כבר בתורה, בדברי נח, ובמציאות של אברהם, המתמודד בארץ ישראל מול בני חם ובני יפת, כל אחד מהם לפי אופיו ודרכו. התורה מלמדת אותנו איך התמודד איתם אברהם, ואיך על בניו להתמודד מולם לאורך הדורות.