שיירת הל"ה: סיפורם של 35 גיבורים שנפלו בקרב

"אתה חייב לחסל אותם", פנה החייל למפקדו, כשהוא מצביע על שני רועי צאן הרועדים כעלה נידף, אחד זקן ואחד נער, אולי סבא ונכד.

"לא", השיב המפקד.

"אתה יודע שהם מסכנים אותנו!".

"כן, אני יודע, ובכל אופן אני לא אהרוג חפים מפשע".

דו שיח זה יכול להתנהל רק בין יהודים. לא תשמע דוגמתו במצרים, בסוריה או בלבנון. אף אחד מאויבינו אינו חושב כך, אבל יהודים רחמנים בני רחמנים.

היה זה ביום חמישי, ה' בשבט תש"ח. מחלקה של שלושים וחמישה חיילי פלמ"ח יצאו מהר טוב (כיום בית שמש) לכיוון גוש עציון, בניסיון לשבור את המצור על גוש עציון. בחשכת הלילה יצאה המחלקה, בפיקודו של דני מס. שני רועים ערבים ראו אותם באזור בית נטיף, היה מי שהציע לחסל אותם, כדי שלא יזעיקו את כל ערביי הכפרים, אך המפקד החליט שאסור לפגוע בהם.

אכן, שני הרועים הזעיקו את הכפריים, כך שלפנות בוקר החלו הערבים להתקיפם. פלוגתו של איברהים אבו דאיה זיהתה אותם, והחלה לירות לעברם. הלוחמים הצליחו להתפצל לקבוצות קטנות ולהסתתר במערות באזור. הערבים חששו להתקרב, פן יסוכלו על ידי צליפה פתאומית, וחזרו לכפרים לטכס עצה. אחד הלוחמים הציע לחזור בחסות החשכה לכיוון הר טוב, אך דני מס הורה להמשיך בפעולה, ולא להפקיר את אנשי גוש עציון המצפים לעזרה.

הם המשיכו בדרכם, ובינתיים הערבים הזעיקו את כל יושבי הכפרים. עד מהרה מצאו עצמם החיילים מוקפים באלפי כפריים חמושים בקלשונים, רובים פרימיטיביים, סכינים וגרזנים. לבד הם התגוננו מולם במשך שעות. בשלב מסוים עלו לראש גבעה והגנו על עצמם, כשמאות רבות של כפריים מנסים להסתער על הגבעה. במשך יום שלם הצליחו למנוע את הכפריים מלטפס אליהם. בשלב מסוים נגמר הנשק, והלוחמים נפלו על קידוש ה', אחד אחד. הרימון האחרון נזרק על ידי הלוחם האחרון בשעה 17:00, ויחד איתו מתו רבים מהפורעים. כל הגבעה היתה מלאה במאות רבות של גופות שאותם חיסלו הלוחמים, תמות נפשי עם פלשתים. הערבים יצאו מכליהם מגבורת היהודים, ואמרו: "מי שנגזר עליו למות – שימות כמוהם".

הערבים אספו את מתיהם, והשאירו את הלוחמים היהודים הגיבורים כך בשטח. מטוסים של חיל האוויר, שהוקם באותם ימים, ניסו לאתר את המחלקה – אך ללא הצלחה. רק שבוע לאחר מכן הצליחו להגיע למקום לוחמים יהודים, והם מצאו פתקים שכתבו הגיבורים לפני מותם, אך לא היתה בידם אפשרות לפנות את הגופות, כיוון שהמלחמה היתה נטושה בעוז. גם הפתקים נעלמו, ולא ידוע מה נכתב בהם.

תוך מספר ימים נפל גוש עציון. הגבול נקבע ממערב ל"גבעת הקרב", והלוחמים הגיבורים הושארו כך בשטח זמן רב, התחוללו מאבקים שונים להשבת גופות הקדושים, כאשר בסופו של דבר הן הובאו לרשות הרבנות הצבאית על מנת לקברם בהר הרצל. לא ניתן היה לזהותם. הרבנות פנתה אל הרב צבי פסח פראנק, וזה שלח אותם אל הרב אריה לוין. הרב אריה לוין ערך "גורל הגר"א" על ידי פתיחה של תנ"ך מיוחד לפי סדר שמיוחס לגר"א. הוא מצא פסוק המזהה את השם לכל אחד מהחללים, וכך נקבר כל אחד תחת מצבה הנושאת את שמו.

מבצע שחרור לוד ורמלה, שהתרחש בהמשך, נקרא "מבצע דני", על שמו של המפקד דני מס, ובנתיב מסלול השיירה הוקם הקיבוץ "נתיב הל"ה", הנושא את שמם.

מאז ועד היום, יהודים נוהגים במידת הרחמנות. האויב יכול להכות בנו, אבל לא לשנות את העובדה שאנחנו המוסריים, אנחנו חסים על חיי אדם, ואנחנו מכים רק מתוך הכרח.