חודש אלול יסתיים ברגע שבו תסיימי לברך על הנרות. איזה פלא

ישנו חודש אחד שבו לא חוגגים ראש חודש. הוא ראש לחודשים כולם, הוא ראש השנה. בתוכו כלולים כל הימים הבאים עלינו לטובה, בעז"ה.

חודש מלשון חדש, מלשון שינוי.

פעם ישבתי באוטובוס, הרדיו היה פתוח ואני הקשבתי: "ראש השנה, א' בתשרי, ...בספטמבר, 10:00 בבוקר, כאן איתכם בתוכנית... ברשת...", ואני מקשיבה ואומרת לעצמי: העולם יכול להיות ריק כמו שפופרת טלפון ענקית, ואף אחד לא זמין.

את הדימוי הזה כולן מבינות, אבל להבין שהעולם יכול להתרוקן כמו שופר, את זה יודעים.

השופר הוא קרן של איל. הוא מלא, ובתהליך הפיכת הקרן לשופר מרוקנים, על מנת למלא את השופר עם התקיעה. כשתוקעים – ממלאים את השופר בקול שלנו. הקדוש ברוך הוא רוקן את השופר כדי שאנחנו נמלא אותו בנשימה, בנשימת התפעלות ובשמיעת "ויאמר אלוקים" מתוך הבריאה. מי ששומע את מאמר ה' בעולם – שומע תקיעת שופר. ומהי תקיעה? לשון חיבור: "ויעקב תקע אוהלו" – חיבר אוהלו. התקיעה היא קול ישר שעולה ומתגבר בלי סטיות ועיוותים.

שמיעה גם היא לשון חיבור. היהודי מחויב לשמוע, עוד רובד ועוד שכבה, את דבר ה' בעולמנו. ההתחברות הגדולה, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זו השמיעה הפנימית של כל אחת ואחת. שמיעת השופר נוראת ההוד של הקב"ה בעולמו.

ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבה ושמחת תורה, שנזכה למלא כל רגע ורגע את השופר בקול התפעלות, תחנונים, תפילה ודבקות.

אז כן, הנה באים החגים, הנה ראש השנה. ביום זה טמונות כל האפשרויות למשך השנה. כדאי להיות מרוכזים, לא לישון. כמו שהראש שולח פקודות לאיברים – כך יום זה משפיע לשאר הימים.

והחגים – חגים במעגלים, עוד שנה ועוד שנה, עוד סוכות ועוד סוכות, ובתוך הזמן, המעגל הזה המתקדם לעבר סוף הזמן הנוכחי, עומדת אני ושואלת: איך להתקדם במקום שבו נגמר זמן אחד ומתחיל מיד זמן שני? כשגוללים ספר תורה אחרי "וזאת הברכה" ומיד מתחילים "בראשית", לראות את היריעות הנגללות במהירות, השאיר אותי תמיד פעורת פה. זמן נושק לזמן, סוף להתחלה. הרגעים החומקים בהם, הסוף וההתחלה, נוגעים לרגע. כמו זמן הדלקת נרות:, חודש אלול יסתיים ברגע שבו תברכי על הנרות. קופסת הגפרורים עטופת קופסת הכסף בידייך, הבית בוהק, את לבושה בבגדים החדשים, הלב רועד ומתכונן, הפמוטים עומדים זקופים, נוצצים, מוכנים לשמש ככלי לאור הנרות. את לוקחת נשימה ולא מוחה דמעה סוררת, כי אל מול פני ה' אין דמעות שכאלו, רק דמעות טובות ומתוקות, למרות מליחותן. והנה, יד נשלחת, ונר לילדה ולעוד ילד. תדמייני, בעוד כמה שנים, כמה נרות תדליקי?... איזה פלא. והנה, סוף אלול. אלול מסתיים ברגע שבו את מברכת על הנרות. ברוך – מקור הברכות, מקור השפע בביתנו, אתה – אתה שכל הזמן פה מציץ אלי וגם מסתתר, אבל אני מוצאת אותך, ה'.

פעם, כשהייתי קטנה, שיחקתי מחבואים והתחבאתי. התחבאתי המון זמן, המשחק נגמר, ואני המשכתי להתחבא. באיזשהו שלב, כשיצאתי, ראיתי שכולם כבר משחקים במשחק אחר. הרגשתי טפשית: גם התחבאתי, וגם אף אחד לא חיפש אותי. המשחק ההוא נגמר מזמן, ותמיד תמיד אני יודעת שיש מי שמחפש אותי, גם אם אני מתחבאת.

אתה – לשון נוכח, תמיד נוכח פה. ה' – ה', אני סוגרת את העיניים ורואה את אותיות שם הוי"ה. לפעמים ה' גדולה ולפעמים צדדית קטנה. ה- ו' תמיד ברורה. לפעמים אני מצליחה לראות את שם ה' זוהר מולי בעוד עיני סגורות. ה', מלך מלכי המלכים, מרשה לנו לפנות אליו בלשון נוכח. איזה חסד.

אלוקינו – אתה שלנו, אלוקים שלנו.

מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו – כל הקדושה היא מאתך, מתורתך הקדושה, ממצוותיך הטהורות.

וציוונו להדליק נר של יום טוב – וזהו, הנה ראש השנה. ברגע שבו סיימת להגיד "יום טוב" המציאות אחרת. גם כשעמדת מתחת לחופה, הרגע שבו שמעת מפי חתנך "הרי את מקודשת לי בטבעת... משה וישראל", והטבעת הושמה על אצבעך – נהיית בשברירי רגע מרווקה לנשואה. תמיד בחתונות הרגע הזה מפליא אותי יותר מכל. רגע שבו חצאי נשמות מתחברות בשמיים, הרגע שבו ארץ ושמיים נפגשים. הייתי בחתונה של כלה יקרה שחיכתה 15 שנה. עם ישראל מחכה 2000 שנה. פתאום היתה לה הינומה על הפנים, פתאום כולם אמרו "מקודשת, מקודשת, מקודשת", פתאום נסגרה הדלת של חדר הייחוד וכולם נשארו בחוץ. פתאום.

משיח יבוא בהיסח הדעת, פתאום זה יקרה. היה לי לימוד חזק, מעין טעימה שלעתיד לבוא. ראיתי הכל כפול, הדמעות ריצדו לי את המציאות. סוף והתחלה, סיום ופתיחה. וכחלום יעוף, ניגוני פעימות הלב לקול פעמוני נשמתי, קורעים בי צלילים מפכי מעיין קסום וקיים. שופר אור וצלילו אחד – שמע קולי. שמע תפילתי, חנני ואהבני, רחמני. בשלושים השנים האחרונות למדתי להבין אלו מתנות אני מקבלת מה': ילדי. כשנולדו, ביתי הפך לפעוטון פרטי. כמו הרגע שבו העובר מסיים את ירחי קדם, ומסמן לך בכאב אדיר שהוא בדרכו החוצה, אליך. ואת לא כל כך יודעת את מי תפגשי, אך כשעיניו הטהורות מביטות בך בפעם הראשונה, את מקבלת כוחות מופלאים לגדלו ולחנכו, מתנת אלוקים, אמא בישראל! זו את, זו אני. איזה פלא יומיומי.

ה' רוצה שנהיה אמהות טובות, שמחות, מלאות הודיה, וגם אנחנו רוצות. כבני מרון נעבור לפניו יתברך, ואבינו הקדוש יביט בנו, בתוכנו, וישפוט אותנו. כמה טוב שכך. אם כבנים, אם כעבדים, שלך, אבא.

שופדו הלבבות בתשפ"ד,

מי יתן

ואבן ישפה תונח במקומה

בתשפ"ה.