כתיבה בראש השנה, חתימה ביום כיפור: איך עשרת ימי תשובה משנים את הדין?

לימדונו רבותינו: בראש השנה נפתחים הספרים, ואנו נכתבים בהם; בעשרת ימי תשובה, אנו בינוניים התלויים ועומדים; וביום הכיפורים נחתמים לחיים.

מה ההבדל בין כתיבה לחתימה? מדוע לא מחכים פשוט עד ליום הכיפורים, ואז כותבים וחותמים כל מה שצריך?

ואיך יתכן שכולנו בינוניים, אבל בסופו של דבר רובנו נחתמים לחיים ביום הכיפורים? האמנם עבודת עשרת ימי תשובה שלנו אמיתית כל כך? הלוואי... הרי לא רק הצדיקים מקבלים עוד שנה, אלא רוב ככל המוני העולם.

מה שעומד מאחורי המציאות הוא ספר – על זה אמר משה "מחני נא מספרך", העולם נברא במאמר, ומה שיש מאחוריו הם רעיונות, והרעיונות האלו הם כביכול כתובים על "ספר ה'". כמו שישעיהו שולח אותנו לדרוש מעל ספר ה' גם את רשימת העופות הדורסים, גם זה נובע מאותו רעיון. ובתהלים ס"ט: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו".

הכתיבה של ראש השנה, היא מה שהיה צריך להיות באופן עקרוני, זה הספר האמיתי. כל הרעיונות שזכו להיכתב על ספר, מבחר הרעיונות האנושיים, כולם הם ביטוי של אותו רעיון מופשט שעומד מאחורי התודעה שלנו ומאחורי החיים, לכן כל החכמה שבעולם מתמצה לספר רוחני אחד בלתי כתוב. ספר ה'.

ובכן, מה כתוב בספר הזה עלינו?

על כך השיבו חכמים: "שאלו לנבואה מה ענשו של החוטא, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות" (ירושלמי, מכות ב', ו').

כשהקב"ה מגיע למלוכה, ביום הראשון, לפי הספר, הנפש החוטאת היא תמות. זה מה שהנביא שומע מה', זה הקול שה' נותן לבני אדם. כל מי שאינו צדיק – צריך למות. הלימוד של האדם, הנביא, הוא קודם כל העיקרון. הנביא הוא האדם הצדיק, שלא סובל את הרשע, כי הוא שומע את הקול האלוהי שמכוון אותו למטרה שלו.

אבל כששאלו לקב"ה מה ענשו של החוטא? השיב: "יעשה תשובה ויתכפר לו". בעצם, ה' לא הורג את הרשעים. הוא קובע להם שהוא יכפר על חטאיהם ביום הכיפורים.

מה השתנה בינתיים? עשרת ימי תשובה. בראש השנה הכל לפי הספר, לפי הנבואה, אבל בעשרת ימי תשובה ה' נמצא איתנו, ולכן שואלים אותו בעצמו, מה לעשות עם החוטא? והוא משיב: אם אהרוג את  כל החוטאים – אאבד עולמי. יעשה תשובה ויתכפר לו.

איך קבעו חז"ל שיום הכיפורים מכפר על כל העברות? עיצומו של יום? אפילו אוכל חזיר, מתכפר לו על כל נגיסה ונגיסה. מה המשמעות של ה"כפרה" הזו?

פשוט מאד: חז"ל ידעו זאת מתוך המציאות, כי עובדה שה' משאיר את האנשים בחיים. עובדה שגם הרשעים הגדולים לא תמיד מתים. זה נקרא שיום הכיפורים מכפר. כי זה אחת מהשתיים, או שלא אכפת לה' שמחללים את שמו, וזה כמובן לא נכון, או שהוא מכפר ביום הכיפורים.

לכן גם הייסורים מכפרים, כי אם העולם היה מתנהל לפי הספר, לא היו ייסורים בלי סיבה רשמית. וכיוון שאנחנו מתייסרים כאן מכל מיני דברים, דין הוא שאם נחטא, לא נמות. הסתר הפנים שעל פיו עובד העולם, הוא המפתח שלנו לחיות עם הקלקול של הנפש שלנו, וגם עם זה שאנחנו מתייסרים. אנחנו צריכים לתקן בעצמנו, גם את החטא וגם את הייסורים. לעבדה ולשמרה. את הגוף ואת הנפש.

הכתיבה היא של העיקרון המופשט שמאחורי המציאות. לפי העיקרון כותבים גם את הבינוניים למיתה, זה הרעיון. אבל במציאות, ה' לא שומע לספר שלו. זה הכוח של ה' בעצמו, שהוא מצמצם את הרעיון כדי ליצור תהליך במציאות.

כשמגיעים לשלב החתימה, הוא פשוט חותם את האנשים לחיים, חותם תו של חיים על המצח שלהם.

הספר של "רשעים", זה כמו "והרשיעו את הרשע": מי שהורשע, מי שנגזר עליו למות, נקרא רשע. זה לא ספר של אנשים שעשו עברות, כי כולנו בתוך הספר של העברות. מי שנגזר עליו למות, נגזר כבר בראש השנה. יכול להיות שנגזר עליו ברגע שנולד, ובראש השנה זו רק הוצאה לפועל, כי השנה זה יקרה. אז כותבים את זה השנה. זה בספר של המורשעים.

אבל בעשרת ימי תשובה זה עדיין לא נחתם, לא נחתמנו עדיין לחיים. ולכן עשרה ימים אנחנו הולכים כמי שנגזר עליו למות, וכך זה באמת. "לפי הספר" לא מגיע לנו לקבל עוד שנה, ועד שלא הגיע יוהכ"פ, עדיין לא קיבלנו אותה. הקב"ה מסכים להאריך לנו את ראש השנה ולחבר אותו עם יום הכיפורים, שכביכול קיבלנו את החיים בתחילת השנה, כמו הצדיקים, כמו שאומר יחזקאל, "בראש השנה בעשור לחודש". גם העבדים לא משתחררים ביובל עד יום הכיפורים, כי עדיין לא נגמר ראש השנה.

אם כך, ההבדל בין ראש השנה ליום הכיפורים, הוא ההבדל בין ה' ופמלייתו. בין כל כוחות הטבע והכוחות הרוחניים, המתחדשים בתחילת השנה, ובין ה' לבדו. בראש השנה ההמלכה היא בבואה של הבריאה, הרעיונות המופשטים, כאילו כל העולם כבר מכיר במלכות ה'. זה האידיאל. אנחנו לא מתקרבים לה', אנחנו מברכים אותו ממקומו ומפזזים לפניו כעם הרואה את מלכו מרחוק, ונזכר לפניו על ידי השופר. חוזרים להתחלה, לאברהם אבינו, לעקדה. המלכות היא לא ברית, היא עובדה, ה' הוא הבורא והוא מלך כל הארץ.

ביום הכיפורים אנחנו מכירים במציאות, שה' מתגלה כרגע רק במקדש. אנחנו מתקרבים אליו, אנחנו מיטהרים ומתענים, כדי להיות ראויים להיכנס למקדש, והוא יורד ומשכין שכינתו במקדש באופן שתהיה מורגשת. ובזה מחדשים את הברית, כל אחד מהצדדים עושה צעד לקראת השני. לכן אנחנו יכולים להמשיך לחיות כרגיל, אף על פי שאנחנו לא צדיקים, כי יש, מלבד המלכות, גם הברית עם ישראל.