ראש השנה: למה בסוף הקיץ? תובנות מרתקות על ההיסטוריה והעתיד

התורה קובעת את ראש השנה בחדש תשרי, אבל האם מבחינה טבעית יש לשנה איזו התחלה?

שאלה טובה.

לשנה יש ארבע עונות, לכן יתכנו לפחות ארבע התחלות.

לחילופי העונות יש סימנים בולטים: ראשית כל, מזג האוויר. שנית – מצב הגידולים, שלישית – אורך היממה.

תשרי – ראשית הסתיו, וניסן – ראשית האביב, הם זמני השוויון. כסליו – שיא החורף, ותמוז – שיא הקיץ, הם הלילה הארוך ביותר והיום הארוך ביותר.

אבל יש עונות שבהן הסימנים מוחשיים הרבה יותר.

ימי השוויון הם ימים יפים, אבל לא רואים בהם כלום. לא רואים את השינוי, הוא קטן עדיין. אלו ימים ממוזגים. ואילו כסליו ותמוז הם ימים קיצוניים – שיא הקור, ושיא החום. אלו זמנים שייחודם מוחשי מאד, ונובע מהמציאות.

הנוצרים, וגם עובדי עבודה זרה לפניהם, חגגו את ראשית השנה באזור חנוכה, שזה המולד של השמש – כמו מולד הירח: מאותו יום מתחילים הימים להתארך. ואילו אנחנו חוגגים בימי השוויון, תשרי וניסן.

לעובדי עבודה זרה היה גם מועד של צער בחודש תמוז, שהיו "מבכים את התמוז", כמוזכר בספר ירמיהו (הם האמינו שהאליל תמוז מת באמצע הקיץ, ולכן העולם מתייבש, וזה זמן עצב, שהחום אוכל את כל הירוק שבאדמה והיא מתקללת, וכל הצומח מתייבש).

גם לנו יש אבל בתמוז ובאב, על חטא העגל, המצור על ירושלים, החורבן, ועוד דברים המוזכרים במשנה במסכת תענית.

אמנם יש הבדל: החגים האליליים הם מאז אדם הראשון, וכבר אדם הראשון שמח בטבת, כשהתחילו הלילות להתקצר, כפי שמוזכר בגמרא, וגם הוא התעצב בתמוז, בראותו את קללת האדמה.

ואילו אצלנו י"ז בתמוז הוא היום שבו נועד להיות מתן תורה, ומשה ירד עם הלוחות, ורק בגלל החטא אירע מה שאירע. וכך כתוב במדרש, שי"ז בתמוז היה ראוי להיות חג, כי הקב"ה ביקש ליתן מועד גם בחודש אב, וגם תשעה באב איקרי מועד, כי הוא היה אמור להיות זמן שמחה, וכן אמרו שלעתיד הצומות יהיו ימי שמחה. ועצם ביטול הגלות אינו סיבה לשמוח בתמוז ובאב, אלא משום שזה ראוי להיות זמן שמחה. העצב שלנו בתמוז ואב הוא זמני. וכן כתב החיד"א, שלפני מתן תורה ראש השנה היה באב.

כלומר, אם לא היה חטא וחורבן, היינו מתחילים לחגוג את תחילת השנה מיד כשנגמרת השנה הקודמת, כשנגמר הקציר, שמחים לקראת השנה הבאה. החורבן והחטא הוסיפו לנו זמן של צער, ורק אחריו חוגגים.

חודש אלול הוא כמו זמן ביניים בין העונות. הסתיו הוא תחילת השנה החקלאית, אבל סוף השנה החקלאית הוא כבר בתמוז, כאשר סיימו את הקציר, והוא כמו בין השמשות של השנה, ולכן יוצא שהחוגג באב – חוגג את סוף השנה, והחוגג בתשרי, חוגג את תחילת השנה הבאה.  

החגיגה של הגויים היא מוחשית, כשמתחיל הלילה להתקצר, ורואים שעולם כמנהגו נוהג, והשיא כבר מאחורינו, חוזרים על ההתפעלות של האדם הקדמון מזה שמתחיל היום להתארך, וכשהשמש יוקדת יותר מדי, מצטערים, ויוצאים לגלות, לחפש מקום שיש בו פחות שמש.

החג שלנו הוא מופשט. בתשרי לא רואים שום דבר, אנחנו בעצם מסתכלים קדימה, כל העניין של יום דין הוא להסתכל קדימה. אנחנו לא חוגגים את יציאת 2024, אנחנו לא מסכמים שנה, אנחנו חוששים מהשנה הבאה, או יותר נכון – מתכוננים לשנה הבאה.

זה כל עניין ראש השנה, להסתכל קדימה. זה כלול בשם "ראש השנה". לכן ניסן הוא רק ראש חדשים, סופרים ממנו, סופרים אביבים, אבל הוא לא הראש, הוא לא הזמן שבו מסתכלים קדימה. הוא המניין מאביב עמנו, מיציאת מצרים. ואילו בראשית השנה, מסתכלים על המשך השנה.

הנוצרים מסתכלים לאחור. מבחינתם הגאולה, כביכול, כבר היתה מזמן. אנחנו מסתכלים קדימה, תמיד מחכים למשהו חדש שיקרה. מחכים לגאולה. מראשית השנה ועד אחרית השנה.