"אבל בעצם מה? מה גרם לבעלך לחזור בתשובה?"

"אבל בעצם מה? מה גרם לבעלך לחזור בתשובה?".

אני מקבלת הרבה שנים, הרבה פעמים, את השאלה הזו. שאלה לגיטימית.

מזכירה, לפני שאני לא עונה, שהסיטואציה הזוגית היתה בינינו במשך שנים כזו: אני הייתי דתיה, והוא היה חילוני. אני רציתי שהילדים ילמדו בחינוך דתי, כל דתי היה לי אז טוב, והוא – לא הסכים.

"אלה גם הילדים שלי", הוא היה אומר אז, "הם ילמדו בחינוך חילוני".

אני עושה ספוילר קטן. מובן ומשבש רצף: זה אמנם לקח זמן רב, אבל בעלי הצטרף אלי כבר שנים אחורה מכאן, ברוך ה', והילדים הועברו בזמנו מגן אחד למשנהו, מבית הספר הזה, לאחר. היום, בחסדי ה', הם ילדים חרדים מן המניין כבר מספיק מזמן. חלקם כבר הורים בפני עצמם.

למה אני לא עונה על השאלה לעיל?

אה, פשוט כי אין לי תשובה. כי אין לי מושג, כי אולי במקום לשאול אותי מה גרם לו לחזור בתשובה, לכו תשאלו אותו.

חבל על המאמץ, אני לא חושבת שגם הוא יודע לענות. תהליכי תשובה אמיתיים הם מהלכים חרישיים בתוכנו. יש בעלי תשובה שראו איזה רמז, איזה אור, ויכולים להצביע עליו. אצלנו, זה לא קרה.

ובכל זאת מה? מה גורם לאדם להשתנות? מה. מה גורם לאדם לבקש אל חייו תורה ומצוות? מה. מהו הרגע הזה, שבו אתה משיל מעצמך מגן מפלדה, מגן מברזל, עומד מול בורא עולם ואומר: "הנני. יהודי שלך".

אני יכולה לנסות לקלוע כאן מקרמה של סיבות שהולידו את התהליך:

1. תפילות. הוא היה ישן במיטה שנת ישרים, ואני הייתי עומדת על ידו עם כפות ידיים פרושות, ובוכה, "בורא עולם, זכה אותו לחזור בתשובה". הוא היה הולך לעבודה, הייתי נוסעת אחריו למשרד, עומדת למטה, ברחוב אחד העם בתל-אביב, ובוכה את נשמתי לבוראי. רציתי בית יהודי. אבא דתי.
2. הדרכה צמודה של הרבנית קניבסקי זצוק"ל. הרבנית בת שבע קניבסקי. זכיתי. הרבנית הפכה לי את הראש. מיינדסט חדש היא יצרה בי. המסר שלה היה הפוך מההיגיון שלי. "עזבי אותו לנפשו, אל תכריחי אותו, אל תיעצבי מולו בגלל התורה. התחברי אל העולם שלו, תתענייני במה שמעניין אותו. תודי לו בחיוך מלא הערכה על כל התקרבות קטנטונת מצדו". והיא צדקה. והיא ידעה.
3. דמעות. שירים ששרנו יחד, עם עצמנו לבד. שירים עבריים ששנינו אהבנו במיוחד. ואחריהם, שיחה משותפת על מה בתוך המילים של השירים עושה בנו נוסטלגיה של חיים. הבנה, תוך כדי השיח, שמי שבאמת בוכה מצלילים הם לא אנחנו, אלא נשמה יהודית שמונחת כאן, בפנים.
4. אבל יותר מכל, אני יודעת שמה שאיפשר בפועל התנעה של התחלה של תשובה, היתה: הסכמה. הסכמה מצדו של "את פתח לו".

בעלי פתח חלון ענווה חילוני, שאפשר לחודה של מחט האמונה להיכנס לתוכו, לעשות בו עולמות. אולמות. חגים. מצוות. שבתות. טליתות. תפילין. לימוד. הלכות.

מאז, זו אני שמקבלת ממנו מילים שחוזרות ואומרות "אשתי, כמה תודה. כמה תודה שחזרנו בתשובה".

אז אולי אני כן יודעת לענות?