שווה סיפור: שערים של תשובה

אני לא בן אדם מיסטי, אבל כשקורים דברים ברצף הגיוני ולא הגיוני באותה אבחה, אני לא יכול לומר שזה נורמלי. את העומק שבדת הכרתי כמעט במקרה, אחרי צבא וטיול משוגע של חצי שנה אי שם, בחצי השני של כדור הארץ, האפל והמוזר יותר. חזרתי לארץ רק כדי לקושש עוד קצת כסף ולעשות טיול נוסף, הפעם לצד השני. שני הורי אקדמאיים, ליברלים, שנתנו לי להתפרק – אבל בקשו שאחזור לפסים מעשיים ואלך ללמוד. אך הטיול הזה קצת דפק לי משהו בראש, והרגשתי שזה עדיין לא הזמן שלי להתאפס וללכת ללמוד כמו בן אדם. חיפשתי עבודה שתהיה מותאמת לי, בשעות לא סטנדרטיות, בדיוק כמו שאני אוהב. הציעו לי לעבוד באבטחה בבניין משרדים, רגיש לכאורה. הרקע הצבאי שלי היה יתרון גדול. לא היה שם אקשן או סיכון כלשהו, זה היה יותר סממן, ולי – זה ממש התאים, כי המשכורת היתה גבוהה מהשכר הממוצע בשוק, והעבודה היתה משעממת ברובה, בלי מתח מבצעי ובכלל. הייתי בפאן.

בעוד בבוקר היתה יותר תנועה בבניין, אנשים עלו וירדו, הסתובבו – לקראת ערב הכל היה שומם, ומשעמם להחריד. דווקא אז התפתחו כל השיחות המעניינות עם החברים, קרי, העמיתים למשמרת. היינו יושבים יחד, מדברים על העולם. שם נוצרו לי קשרים חדשים, חלקם חזקים, שאני משמר עד היום. אחד מהם היה רועי. הוא גדול ממני בכמה שנים טובות, אדם טוב, שכבוד לי להיות חבר שלו. יצא לנו לעשות הרבה משמרות ביחד. רועי כבר התבשל מספיק בחייו, כך הוא טען, והמבט שלו על היקום היה יציב, חד וישר מאוד. אהבתי לשמוע את דעותיו, הערכתי אותו, הוא היה מסדר לי את הקשקשת שהתערבלה לי בראש. במשפטים בודדים התיר פקעות של סבך. בשבילי הוא היה כמו אח גדול, אחד שהייתי בא להתייעץ איתו לפני שאני מבצע צעד גורלי כלשהו, וכך, עם הזמן, הבנתי ממנו שהוא התחיל איזה הליך של הכרה בבורא עולם, תורה ומצוות. הוא התחיל לשמוע שיעורים, לפעמים היה מדליק במשמרת וראיתי איך הוא נהנה מכל רגע, אז נאלצתי לשמוע איתו גם כן – לא כי הוא כפה עלי, פשוט עניין אותי מה מעסיק אותו, וכן, לפעמים השעמום דחק אותי לפינות שלא הכרתי.

תמיד קינאתי בו, איך הוא שומע עם תשוקה, עם אור על הפנים, ואני – בסדר, לא ראיתי אורות. היו שם דברים חכמים מידי פעם, וזהו, לא יצאתי מעורי מהתלהבות. ואז התחילו הספרים. פתאום אני רואה בלוקר שלו ספרים, שונים מאלה שאני רואה בחנויות בקניון. רועי קרא להם "ספרי קודש". בכל הפסקה הוא היה הולך לאיזו נישה, תופס ספר ומתחיל לקרוא. המצח שלו היה מתכווץ, נחרש בתלמים. הוא נראה לי כמו פילוסוף יווני, להבדיל. בערב שומם אחד, כשכבר סיימתי לסרוק את הכל ולחזור שוב על כל המשימות שאני צריך לעשות, ראיתי אותו שוב, מעיין בספר שלו. לא יודע למה, אבל הרגשתי שיש כאן משמעות. זה לא עוד משהו. שאלתי את רועי, "מה הספר הזה שאתה קורא?". הוא אמר שקוראים לספר "שערי תשובה". הוא התחיל ללמוד חברותא עם אברך חרדי, ארגון כלשהו קישר ביניהם, והוא נהנה מאוד מהקשר. אותו אברך הציע לו ללמוד עשר דקות ביום מהספר. זו החברותא שלהם, והוא נהנה כל כך. הלימוד מפרה אותו ונותן לו טוויסט חדש לחיים. "יש בזה הרבה עומק", הוא הדגיש. "הבנתי את העקיצה", צחקתי. אבל דווקא רועי לא חייך. "חלילה, לא התכוונתי לזה ככה. להפך, זה משהו מדהים. אם אתה בעניין, אתה חייב לנסות". לא ידעתי אם אני בעניין של למידה עם אברך מזוקן מאחת הערים החרדיות, זה היה נראה כבד מדי, אבל ביקשתי לקרוא קצת בספר, לנסות להבין. רועי נתן לי את הספר. העפתי מבט בעמודים הראשונים, ולא כל כך מצאתי את עצמי, אבל כן הרגשתי שמשהו בו מושך אותי. סקרנות בלתי מוסברת התפרצה ממני. ביקשתי מרועי שיסביר לי את מה שהוא יודע עד כה. וכך, בכל יום שבו היינו משובצים באותה מסגרת, הייתי יושב לצד רועי בהפסקה והוא היה מסביר לי, במילים שלו, קטעים קצרים מהספר. הספר הזה כבש אותי.

פתאום כל מעשה שלי נמדד בעין אחרת, כל פעולה שלי קבלה פרשנות שונה. הבנתי שאני לא יכול להישאר ככה, באמצע שום דבר. יש לי קצה חוט ביד, אבל אני לא מצליח למשוך אותו אלי. החלטתי לצעוד איתו עד לתחילתו.

וכך התחלתי גם אני חברותא עם אברך חביב ונעים שיחה, וכבר בשיחה הראשונה ביקשתי ללמוד, כמובן – "שערי תשובה".

התשוקה שלי מצאה טעם חדש, אמיתי, ואיתה קיבלתי גם רוגע ויציבות. התחלתי ללמוד לתואר כמצוות הורי, השקעתי, ובמקביל שמעתי שיעורים, נכנס לחוגי יהדות בקמפוס, אבל תמיד נשארה לי פינה מתוקה בלב לספר "שערי תשובה".

בסיום הלימודים התחלתי לחפש עבודה. השוק היה מפוצץ בטירונים כמוני, מסיימי תואר, מחפשי עבודה. כך עברתי מפרויקט זמני לפרויקט נוסף, לא בוחל בדבר, כל מה שיעזור לי למצוא את העבודה הטובה ביותר בשבילי. עברתי מראיון לראיון, וכך קיבלתי זימון לראיון במקום עבודה שממש חשקתי בו – עבודה מעניינת, פורה, עם תנאים מצוינים. עברתי ראיון טלפוני ומבחן, וכעת הייתי לפני ראיון האחרון והגורלי ביותר. רציתי מאוד את המשרה הזו, הרגשתי שהיא מתאימה לי כמו כפפה ליד. התכוננתי אליה רבות, ובעיקר התפללתי. באותו יום היתה לי חברותא עם הספר "שערי תשובה". זה היה מתוזמן לשעה שאחרי הריאיון, כדי שלא אפסיד אף אחד מהם.

לכן לקחתי איתי את הספר, והנחתי אותו יחד עם התיק שלי ברכב, מאחור. וכמו מעשה שטן, אני רק יוצא לכביש הראשי – פקק, תאונה שקרתה ממש בדקות אלו. כלומר, אני נתקע כאן עד לא יודע מתי. אמנם יצאתי מוקדם מספיק, עם תוספת זמן, אבל הזמן עובר ומחסל גם את התוספת. אני מתחיל לרטוט מדקה לדקה. לא נעים. מה אני אומר להם עכשיו, אם אני מאחר? איך זה ייראה? ודווקא עכשיו, בקטע הכי חשוב... הדקות עברו בלי טיפה של רחמים, והלחץ גובר. בחסד וברחמים הצלחתי להיחלץ מהפקק לאחר חצי שעה. יש לי עוד נסיעה של חצי שעה, והריאיון נקבע לעוד שלושים וחמש דקות! כלומר יש לי חמש דקות כדי להחנות את הרכב, לצאת ולהגיע לקומה הנכונה בלי טעויות. בקיצור, אין זמן, ואני ככל הנראה אאחר. הגעתי למקום רק כדי לגלות שכל המגרש של החנייה המסודרת מלא. התכסיתי בזיעה קרה. מה אני עושה עכשיו? לחפש חניה כשאין לי דקה מיותרת.. המשכתי את הכביש וקלטתי חלקה מכוסה סלעים ועשבים, משהו "חאפר" שאפשר לחנות בו. חוץ ממני היו עוד כמה רכבים שחשבו על אותו רעיון. חניתי בין הסלעים, כאשר לפני, על גבעה קטנטנה של חול, חונה רכב שטח גדול ומסיבי. התנחמתי שאם יבוא גנב, יהיה לו רכב אטרקטיבי יותר משלי...

יצאתי במהירות מהרכב, פתחתי דלת אחורית, לקחתי את התיק, טרקתי את הדלת, נעלתי עם השלט – ואז קלטתי שמהמהירות שבה לקחתי את התיק, ספר "שערי תשובה" ככל הנראה התהפך. אחד הדברים החשובים שלמדתי היה הכבוד הרב שחולקים לספרי קודש. זה ממש ביזיון! עצרתי לשנייה. "צריך להפוך את הספר", טסה לי מחשבה בראש, ובאותה אלפית שניה הזהרתי את עצמי שאין סיכוי, יש לי פגישה ואני כבר באיחור! מיליוניות שניה נאבקות זו בזו, מלחמת היצר. בסוף אני החלטתי: אני הופך אותו.

פתחתי שוב את הדלת והפכתי את הספר. התכוננתי להזדקף, ו--- חבטה עצומה, בום!!!

נזרקתי אחורה. הרמתי את הראש. הרכב הגדול שחנה לפני משמאל, נעצר מול פני, בדלת הפתוחה של הרכב שלי, שעכשיו היתה מקומטת לגמרי. פחד עצום. מקרוב כל כך הוא נראה כמו מפלצת. ניסיתי לקום. הנהג של הרכב יצא מבוהל עד עמקי נשמתו, חיוור ורועד. "אתה חי?!", הוא שאל, חצי בוכה, "הייתי בטוח שהרגתי אותך". מסיבה לא ברורה הרכב איבד את הבלמים והידרדר. עד שהנהג הצליח להשתלט עליו, הוא נעצר בדיוק מולי. אני יצאתי שלם, ללא פגע, עם דלת קמוטה. פתאום התחוור לי גודל הנס. הרכב חנה מול הרכב שלי בצורה כזו שהמראה הימנית שלו היתה מקבילה למראה השמאלית שלי, כלומר, כל השטח החשוף לצד הרכב היה אזור ההידרדרות. במילים אחרות, אם לא הייתי חוזר להפוך את הספר – הייתי ברגע ההוא בדיוק בשטח של הרכב הדורס. דבר לא היה מגן עלי, וזה היה באמת הסוף שלי. התחלחלתי רק מהמחשבה הזו. עמדתי, רועד, מסדר נשימות. ה' שמר עלי. פתאום כל מה שלמדתי עד היום קיבל צורה חדשה. קבלתי מהות, מין הארה שמימית. אתה שומר על שלי – אני שומר עליך.

פתאום התנערתי באחת, כי --- יש לי ראיון!!  אני מאחר איחור הגון, ועכשיו לך תסביר להם מה קרה...סידרתי את עצמי, מנער את האבק והעפר, התפללתי שהכל יעבור כשורה, ותוך כדי ריצה נזכרתי בספר, ובמי ששמר עלי בדיוק באותם רגעים. נרגעתי. הסברתי למזכירה את האיחור, אבל כבר לא הייתי לחוץ. ידעתי יותר מתמיד שאני בידיים שלו. נכנס בשערים, יודע – יש תשובה.