תשעה באב: יום אבל או יום שמחה?

מצויים אנו בתקופה של אבלות וצער. בית אלקינו היה לשריפת אש, העם יצא לגלות שממנה לא נגאלנו עד עתה, והפרוץ מרובה על העומד בכל הרבדים.

האם זו סיבה לייאוש?

הבה נתבונן ונתעמק באבלות זו, וממנה נסיק מסקנות מחודשות.

* * *

אבלות הימים הללו מתחילה מבין המצרים, והיא מתעצמת ככל שהזמן עובר.

מי"ז בתמוז עד ר"ח אב - אין שומעים מוזיקה, לא מברכים שהחיינו, יש הנוהגים לומר תיקון חצות ביום.

מר"ח אב - ממעטים בשמחה, לא ידון הישראל עם הגוי דריע מזליה, אין בונים בניין של שמחה, לאשכנזים מתחילים דיני אבלות.

שבוע שחל בו ט´ באב - האבלות מתעצמת, אין מכבסים, אין מתגלחים, אין מתקלחים, אין אוכלים בשר ויין.

ערב ט´ באב- בסעודה המפסקת אוכל תבשיל אחד, לא מזמנים, מטבל פיתו באפר ואוכל על הארץ כמי שמתו מוטל לפניו.

תשעה באב- האבלות בעיצומה, יושבין על הקרקע, בוכים ומקוננים קינות על החורבן. ואכן ראוי יום זה לקינה ונהי. צרות רבות אפפונו ביום זה. בט´ באב נגזר על אבותינו למות במדבר, חרב ביהמ"ק הראשון והשני, נחרבה ביתר, נחרשה העיר, גירוש ספרד, גירוש אנגליה, מלחה"ע הראשונה, ועוד צרות ואסונות שונים כדברי חז"ל - ´מגלגלין חובה ליום חייב´.

והנה ראה זה פלא – בעיצומו של צום ט´ באב - בחצות היום - הצום מתפוגג קמעא, קמים מן הארץ, אומרים פיוטי נחמה, מניחין תפילין.

והדבר מתמיה - שהרי עיקר שריפת בית ה´ היה בעשירי! כעת? בעיצומה של האבלות – התרופפות האבל?

הפרדוכס של אבל ושמחה מוביל אותנו

´קרא עלי מועד´, קונן ירמיה, ט´ באב נקרא מועד, עם השלכות הלכתיות. אין נופלין בו נפילת אפיים, כפי שאין נופלין במועד.

´מועד´ – אתמהה?! ´מועד´ מתקשר עם יום שמחה ולא עם אבלות?

* * *

ירמיה מקונן במגילת איכה על שבר בת עמי, ובוכה עמם:

´על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים´. האם יכולים אנו לשער מה היה ´מצב רוחו´ באותו הזמן? מן הסתם נאמר – בצער, בעצבות, בעגמת נפש מרובה, כמשתקף מן הכתובים. אולם עד כמה שהדבר מפתיע – מוכרחים אנו לומר שירמיהו שרוי היה בשמחה.

מהיכן לנו זאת? היות ´ואין השכינה שורה מתוך ´עצבות´ רק מתוך שמחה´. לא יתכן שיתנבא הנביא והוא בצער.

שוב פרדוכס - כיצד ייתכן לראות את ישראל מזי רעב ונפוחי כפן, כדומן על פני השדה, נשים רחמניות בישלו ילדיהן, ביהמ"ק למאכולת אש, הנביא דמעתו על לחיו, והוא שמח?

* * *

חז"ל אומרים במדרש על הפסוק (מלכים א ז-לו) ´וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב´ – מה הפירוש ´כמער איש ולויות´?

אמר רבא בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו. ומבאר ריש לקיש; ´בשעה שנכנסו אויבים להיכל מצאו כרובים המעורים זה בזה [-כמחובקים], הוציאום לשוק ואמרו; ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? [שהיה בזיון בעיניהם לראות דמות של ילד וילדה מחובקים במקום הקדוש ביותר לעם ישראל – בקודש הקדשים] מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה´ [ילקו"ש מלכים א רמז קפח].

הגמ´ [בבא בתרא צט.] מבארת את סדר עמידת הכרובים:

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור´ אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית [-מפנים גב זה לזה]. מקשה הגמרא: ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: [דברי הימים ב´ ג´] ´ופניהם לבית´!

והגמ´ משיבה - לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

כשעם ישראל עושים רצונו של מקום – אזי מפנים הכרובים פניהם איש לאחיו, ומסמל הדבר שה´ מאיר פניו אלינו. כשאין עושים ישראל רצונו של מקום – אזי מפנים הכרובים פניהם אל הבית, ומפנים גב איש לאחיו, ומסמל הדבר שה´ כביכול מסתיר פניו מאתנו ומפנה לנו עורף.

והדברים מפליאים - התקופה המדוברת במדרש - תקופת החורבן. חרון אף יורד מן השמים. עם ישראל ממרים פי ה´ וה´ שורף את ביתו ומגלה את עמו. הרי ללא ספק הייתה זו תקופה של ´אין עושין רצונו של מקום´, כיצד אפוא היו פני הכרובים ´איש אל אחיו´?

* * *

אסף מקונן בתהלים: ´מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קודשך שמו את ירושלים לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחייתו ארץ. שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר... תבוא לפניך אנקת אסיר... והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה´..." [תהלים פרק עט].

אף כאן תמוה - היה לו לומר קינה לאסף, האם התיאור שבפרק מאפשר לו עוד לזמר?! וכפי שניסח זאת בעל המדרש [איכ"ר ד] ´בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, היה לו לומר´!

* * *

נבוא לביאור הדבר, ונפתח במשל פינו:

משל למלך ולו בן שמירר את חייו. פרא אדם, שאין מי שיוכל לו. היה האב מייסרו וגוער בו ומאיים עליו שיגרשו מארמון המלוכה - ולבלי הועיל. כל פעם היה האב מקבל דשי"ם - הבן שלך שבר, כאן הוא השתולל, כאן השתכר והכה, ועוד.

בשלב מסוים הגיעו מים עד נפש וכשל כח הסבל, והמלך החליט לממש את איומו. הוא קרא לבנו ואמר לו; בני מחמדי, מעתה לא אייסרך עוד, הנך חופשי לעצמך לעשות ככל העולה על רוחך... קח לך תרמיל וכסף, ולך באשר תאווה נפשך, איני רוצה לראות אותך יותר או לשמוע אודותיך. מכאן ואילך אינך בני ואני לא אביך. שלום ולא להתראות!

שמע זאת הבן ויצא מלא עליצות את הארמון. בדרכו פגש בו מחנכו ושאל אותו - לשמחה מה זו עושה?

אמר לו בן המלך – ´אבא הבטיח לי חגיגית שלא ייסרני! חסל סדר צעקות, תוכחות והלקאות´...

- ´מדוע´, תהה המחנך?

- ´מפני שהוא גרש אותי מן הארמון´...

´אוי ואבוי!´, זעק מחנכו. ´ואתה עוד שמח? איבדת את כתר הירושה ואת הסיכויים להיות מלך, ואתה עוד שמח?!´.

* * *

ונעבור לנמשל.

הגויים טוענים נגד ישראל שה´ זנח את עמו ישראל, ובחר לו אותם לנחלה. מאס בבריתו הישנה, ועשה לו חדשה... אך כל זה היה נכון לו לא היינו חוטפים מכות מבורא עולם. אותן מכות מוכיחות שהקשר בינינו עדיין קיים, וה´ לא איבד מאתנו תקווה!

הגע בעצמך, אב שנתבשר שבנו ובן השכן סרחו יחד. את מי יוכיח ויעניש? ודאי שאת בנו. ומה עם בן השכן? - ישאל הבן, גם הוא פשע! בן השכן? שאבא שלו יטפל בו... הוא אינו מענייני. לי חשוב שאתה בני תהיה מחונך! "כי את אשר יאהב ה´ יוכיח וכאב את בן ירצה" [משלי ג-יב].

אם היינו שקטים ושלווים, אין פרץ ואין יוצאת, ללא רדיפות פרעות ואינקוויזיציות, פוגרומים ומסעות צלב, או-טו-דה-פה גירושים ושואות, אזי ראוי היה לנו לדאוג. אך אם הקב"ה ממשיך לייסרנו – אות היא שבניו אנו, ויש לו תקווה מאתנו!

נמצא שבעצם קבלת המכות מאת ה´  - ישנה הארת פנים של בורא עולם אלינו, כאומר - אתם עדיין בני!

שורש זה ניתן למצוא במילה ´חֻרבן´. המילה חֻרבן מורכבת משתי מילים- ´חר´- המסמלת חרון אף וכעס, ו´בנ´ שהן ב´ האותיות הראשונות של המילה ´בנייה´ או ´בניין´. לאמור: בחֻרבן עצמו טמונים זרעי הבנייה, בניין המוכיח על קשר בינינו לבורא עולם. 

עשרת השבטים אינם מיוסרים ע"י בורא עולם. הוא השליכם לחלח וחבור ונהר גוזן והרי הם נתונים לפגעי העולם בלא השגחה.

* * *

כעת מיושבות כל השאלות בהן פתחנו.

בעיצומו של יום ט´ באב אנו קמים מן הארץ, יושבים על כיסא ומתחילים לומר פרקי נחמה, היות והמכות הן לטובתנו, ומוכיחות שיש עוד תקווה לחדש ימינו כקדם. הנחמה בוא תבוא. אין אלה מכות שנועדו לשבור, אלא לבנות!

לכן ביום ט"ב נולד המשיח. לומר לך זהו יום של תקווה. אם נפנים את הצער על החורבן ואת החרטה על מעשינו הרעים – המשיח כבר כאן ומוכן לגאלנו. הוא כבר נולד!

ולכן ט"ב נקרא מועד. אכן יום טוב ויום בשורה הוא לנו. אני אביכם ואתם בני! ואילולי הנסיבות המצערות בהן נאמרים הדברים, היה ראוי אפילו לשמוח.

ולכן מסוגל ירמיה לראות כל זאת ולהיות בשמחה. אמנם הצער על שבר בת עמי גדול הוא, אך השמחה על הקשר שלנו עם בורא העולם – מאפילה עליו!

ומשום כן בעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, כדי להראות לנו – זו סטירה של אבא! היא באה מלב אוהב! אין זו מכה של מיאוס ותיעוב, ביזוי וריחוק, אלא מכה שנועדה להחזיר אתכם לאבא שעדיין חפץ בכם!

ועל זה שר ומזמר אסף במזמור שלו. שהגם שבאו גויים בנחלתך וטימאו את מקדשך ושמו את ירושלים לעיים, מכל מקום אות היא לטובה שרצונך בנו ולא איבדת מאתנו תקווה.

(צילום: פלאש 90)

אם הבנו את הדברים עד עתה, תיושב לנו תמיהה.

הגויים מכעיסים את הקב"ה במעשיהם. הם אינם מקיימים אפילו את מעט המצוות שקיבלו, והנה הם אינם מקבלים מכות! הם שקטים ושאננים, יושבים בארצם ללא רדיפות וגלויות, ואם כבר מקבלים הגויים מכות - הרי זה בשבילנו! ללמדנו מוסר.

מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לחפץ חיים להתברך מפיו. שאלו הרב: ´מה נשמע בסין?´. סיפר היהודי שסכר ענק נפרץ והציף שטחים רבים, הטביע כפרים והשחית יבולם. אלפים מתו, ומאות אלפים איבדו בתיהם.

הזדעזע הח"ח ואמר ´אוי, מידת הדין מתוחה´.

העיז הלה ושאל; רבינו, מה לנו ולהם?

השיב לו הח"ח במשל. אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בוורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מילותיו?

ליהודים בוודאי, השיב הלה.

ליהודים? תמה הח"ח, והרי הם מיעוט קטן בוורשה?

אכן אישר האיש, אולם רק הם מבינים את השפה...

בדיוק כך אמר הח"ח, אסונות הם איתות מן השמים, הם ´דרשה´ של בורא עולם, אולם למי הם באו לאותת? לסיני הנבער? לכושי חסר הדעה בניו אורלינס? האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיועדים אלינו. אולם כיצד כלל נדע עליהם? [-בעידן הטרום תקשורתי] מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה, לראדין, ויספר כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.

על זה אמר הנביא צפניה (ג ו) "הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר, נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ, מֵאֵין יוֹשֵׁב" מדוע כל זאת? "אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר!".

התוכחה נקודת אור בה. הקב"ה אומר לנו – אתכם – יש עם מי לדבר... עם הגוי?... מה התועלת?

משום כך אין הקב"ה מביא יסורין על הגויים [-לשם תוכחה]. הם פשוט לא מבינים את השפה. אין תקווה מהם!

* * *

נשוב למשל בו פתחנו – אודות בן המלך המגורש מן הארמון, יש לו המשך:

הלך הבן והחל להסתובב בעיירות ובכפרים, עד שסיים את הכסף אותו קיבל מאבא כ´מענק פרישה´...

הרעב החל להציק לו, והוא הבין שעליו לחפש עבודה ממנה יוכל להתפרנס. הוא הציע עצמו אצל האיכרים שבסביבה, עד שהתקבל לעבודה אצל רפתן מקומי. הלה סיפק לו מזונות ומקום לינה ברפתו, תמורת חליבת הפרות וניקוי הרפת.

בתחילה נמאס בן המלך המפונק מן הגועל והריח הרע. הוא, שאפילו את מנעליו לא הרים בעצמו, את הכל קיבל בעזרת משרתים שרצו לכל ציוץ היוצא מפיו ונחפזו למלא כל גחמותיו. הוא נאלץ כעת לעבוד עבודה פיזית קשה ומפרכת מבוקר עד ערב, כש´ניחוח´ הפרות וגלליהן עולה באפו, ועדת זבובים טורדניים מכים בו ללא רחם.

אך הזמן עשה את שלו, עד שלאט לאט החל הבן להתרגל למצבו. הוא ארגן לעצמו מקום לינה מסודר יותר, גרף קצת את הזבל, סידר לו קרטונים כקירות... והחל ´לחוש טוב´ שם ברפת... 

מה שאותו הבן לא ידע הוא, שהמלך עוקב אחריו כל העת, ובולש לראות מה מצבו ומה קורה אתו. האם למד את ´השיעור´? האם הפנים את הלקח? לב של אבא עדיין מתגעגע.

והנה כשראה המלך שבנו החל מסתדר לו, אבא והארמון כבר לא חסרים לו, והוא מוצא עצמו כבן בית שם ברפת, הוא מזמן את הרפתן אליו לארמון.

´האם יודע אתה מדוע קראתי לך´? שואל המלך.

´לא!´, השיב הרפתן הנפחד, שזה לו לראשונה שמגיע הוא אל ארמון המלוכה.

´בני נמצא אצלך!´ אמר לו המלך.

´בנך???´ תמה הכפרי. ´הזהו בנך?´ ´אני מתנצל! לא ידעתי! עוד היום אשלח אותו אליך בחזרה לארמון!´.

לא לא, השיב לו המלך. לא לשם כך קראתי לך. יש לי תפקיד בשבילך. אני מעוניין שאתה תתחיל להכות את בני מכות נאמנות. תיקח מקל ופשוט תתחיל לחבוט בו!

אבל... מדוע? תהה הכפרי, הוא דווקא עובד מצוין!

אל תשאל שאלות. בלי כל סיבה. למה? ככה. ותיזהר! שבני לא ידע שדיברתי אתך!

וכך אכן היה. למחרת השכים הבן לעבודת יומו, והנה ממתין לו הכפרי והשוט בידו, והחל מצליף בו.

´למה´, נאנק הבן, ´מה עשיתי?´, יבב. ´תשתוק ותתחיל לעבוד!´ צווח עליו הרפתן כצו המלך.

החל הבן לעבוד כשגבו שותת דם, ודמעתו על לחיו. ואז לא יכל נשוא. הוא פרץ בבכי קורע לב. ´אוי! אבא! איפה אתה, אבא! תראה מה עושים לי! איזה טיפש אני. עזבתי ארמון מלוכה בשביל רפת סרוחה. זנחתי כל טוב בשביל מכות נוראות על לא עוול בכפי!´

* * *

עם ישראל מקבל מכות בשביל סיבה אחת- שכחנו מה הפסדנו בגלותנו, התחלנו להתרגל לגלות, ואפילו היא די נעמה לנו...

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל - גזירות הגזע של הגרמנים ימש"ו שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדו"י להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסיטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להינשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להיכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, ועוד ועוד.

כדברי הרב מבריסק שאמר: כשיהודי שוכח את יהדותו ונדמה לגוי, וכבר אינו עושה קידוש בערב שבת, הגוי כבר יעשה בשבילו את ה´הבדלה´...

כל הרדיפות נועדו להזכירנו מה חסרנו, ולגרום לנו לבקש מה´ שישיבנו אליו!

בני יקירי, פונה אלינו רבונו של עולם, עזבת ארמון! אל תסתפק ברפת סרוחה. זה תחליף עלוב!

לכן באות המכות. להזכירנו את הידיעה הפשוטה הזו.

כדרשה הידועה על הפסוק – ´מדוע לא בא בן ישי? אלהלחם´... מדוע מתעכב דוד בן ישי משיחנו? כי איננו באמת חשים בחסרונו, אלא כל תפילותינו לגאולה הם ´אל הלחם´... מבקשים אנו גאולה כדי שתהיה לנו פרנסה יותר טובה, ולא מתוך תחושת חסרון בית המקדש, או צער על גלות השכינה.

*  *  *

על פי זה מבאר המגיד מדובנא את הפסוק: ´אלה פקודי המשכן משכן העדות´.

שואל המגיד מדובנא: מדוע כפל הפסוק ´משכן משכן´ פעמים?

מבאר המגיד מדובנא כדרכו בעזרת משל.

משל לשני אנשים שהשתדכו ביניהם, והיו צריכין להניח משכון שיבטיח שאכן יפרעו התחייבויותיהם. האחד היה גנן במקצועו, וחברו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד ביד צד שלישי את כלי הגננות כמשכון, כדי שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את חובם. הגנן יתאמץ לפרוע חובו כדי שיקבל את כליו על מנת שיוכל להמשיך לעבוד, והמשכיר יתאמץ לפרוע חובו כדי שיוכל אף הוא להמשיך לקבל דמי שכירות בעבור כליו.

חלפה תקופה והנה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ההיי-טק...

נמצא שכעת רק המשכיר משועבד. הגנן כבר לא ´לחוץ´ לקבל את הכלים. אין לו כבר צורך בהם.

לעומתו המשכיר יכול היה להשכירם לאחרים, וכעת ממושכנים הם, נמצא שרק הוא נפסד מכך.

כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן, וגם הקב"ה וגם עמ"י כביכול התמשכנו עמו. לשני הצדדים אינטרס להשיב את המשכן. לקב"ה - שהרי זהו ביתו, והשכינה בגלות, והוא הרי התחייב להשיבו ולגאלנו.

אף עמ"י התמשכנו, היות ובלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה´.

כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לביהמ"ק והיינו קרובים לעבודת ה´.

אולם כאשר ´עברנו הסבה מקצועית´ וחדלנו לעבוד את ה´ ולצפות לו - נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן, ואנו כבר איננו זקוקים ל´כלי העבודה´ הללו, ועל כן איננו חשים בחסרונם.

וזה שאמר הכתוב (נחמיה פרק א) ´חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ´:

´חבול חבלנו´ – לשון משכון [כמו לא תחבול שלמת רעך] אולם רק לך ה´ נחשב הדבר כמשכון, לנו אין הדבר נחשב לחבלה, ואיננו ממושכנים, ומדוע? היות ´ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים´ וגו´. וכשרחק ה´ מכליותינו, אף משכנו אינו חסר לנו.

וזה שאמר הכתוב ´אלה פקודי המשכן´ פקודי לשון חסרון [נפקד ממקומו] וכן לשון פיקדון. בתחילה ´משכן משכן´ – שהיה זה משכון כפול, שהן לרבש"ע והן לנו נפקד ונחסר המשכן, שנתמשכן תחילה לשני הצדדים. אך לבסוף – חבול חבלנו – לך בלבד.

לאור זאת תיושב לנו תמיהה - כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון? והרי נאמר ´לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל´. אסור למשכן רחיים המשמשים לאוכל נפש.

האם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן? והרי אפילו על מלבוש נאמר ´עד בא השמש תשיבנו לו´, כיצד אפוא ניטל ממנוּ בית חיינו ונשמת רוח אפינו ולא הושב לנו עד עתה?

אלא מבאר ר´ זלמל´ה מווילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל´חיי נפש´, ´והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני´ כיוון שהחייב צועק במר ליבו על חסרון כסותו הרי זה חסרון ממשי בשבילו, ועליך להשיבו לו. אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר - אות הוא כי אין חיי נפשו תלויים בכך... אם הדבר היה חסר לנו – היינו צועקים!

לכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו...

* * *

נסיים במעשה הממחיש זאת.

מסופר על רבי נחום מצ׳רנוביל שהתאכסן פעם אצל יהודי כפרי באחד הכפרים הנדחים. בחצות הלילה קם ר׳ נחום ממשכבו, התיישב על הארץ, והחל אומר תיקון חצות בבכי גדול.

בעל האכסניה שהתעורר לקול הבכי סבר לתומו שדבר מה קרה לאורחו, ורץ בבהלה לדרוש בשלומו. כאשר שאל בעל האכסניה את ר׳ נחום לפשר בכיותיו, אמר לו שהוא עסוק בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם שישלח מהרה את משיח צדקנו.

בראותו שהיהודי עדיין מסתכל עליו בתמהון, שאל אותו ר׳ נחום: ´וכי אינך רוצה שהמשיח יבוא ונעלה כולנו לירושלים´?

´איני יודע´ השיב היהודי ´עלי להיוועץ עם אשתי´...

כעבור רגעים מספר שב ואמר בשם אשתו כי אין הם יכולים להזניח את הברווזים והתרנגולים שהם מגדלים, וזה עתה השקיעו בפרות חולבות, ולפיכך אין הם מעוניינים לעקור מכאן לירושלים...

חזר ר׳ נחום ושאל ומה תעשו לכשיבואו הקוזאקים ויגזלו מכם את רכושכם, עם הברווזים והתרנגולים והפרות החולבות, ואולי אף חייכם יהיו אז בסכנה!?

הרהר האיש ואמר ´אשאל את אשתי´...

חזר הכפרי והשיב לרבי נחום – אשתי אומרת ´תגיד לרב שיתפלל שיבוא המשיח, וייקח את הקוזקים לירושלים...´

* * *

נחזור ונשנן את דברי היעב"ץ ובזה ניתֵן לליבנו לחוש מה חסרנו:

´והיא בעיני הסיבה היותר גלויה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות והמבהילות אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו, על צווארינו נרדפנו ולא הונח לנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ [העמים], שכחנו את ירושלים, על כן כמת מלב נשכחנו´.

יה"ר שיחיש ה´ לגאלנו גאולת עולמים, וישוב ירחמנו, וישיב נדחינו לארצנו, וארמון על מכונו ישב,וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!