פתאום סמיר הציע לי לצאת איתו

השער המסורג והמצויד במצלמות אבטחה בפתחו של בניין מפואר באחת משכונות הבירה נפתח לקול זמזום האינטרקום, ואני נכנס לווילה מפוארת שמסתירה בחובה כאב רב. לבית החם, המעון היחידי מסוגו לנערות דתיות במצוקה שמפעילה עמותת חמלה, מגיעות בין השאר בנות שנמלטו מקשר זוגי עם בני מיעוטים, לעתים אחרי חילוץ דרמטי מכפר ערבי.

מיקומו המדויק של הבית החם נשמר בקנאות על ידי אנשי הצוות ודיירות הבית, כמו גם ההקפדה המלאה במהלך הריאיון על פרטיותן בשל הרגישות הרבה. שמה של הרבנית רחל ברנס, מנהלת המקום, נישא בפי הבנות בבית כמעט בחרדת קודש. סביב השולחן במרפסת יושבים אליקים ניימן, מנהל העמותה, בנצי וענת גופשטיין, מארגון להב"ה - למניעת התבוללות בארץ הקודש, בת שבע ותמר (שמות בדויים), בוגרות השירות הלאומי שהסכימו לחלוק את סיפורן, והרב, פעיל האיתור ואיש השטח של להב"ה שזהותו נשמרת בסוד.

התופעה של ערבים המפתים בנות יהודיות ממשפחות חלשות במתנות ובכסף איננה סוד, ותועדה פעמים רבות במצלמות הטלוויזיה של כל הערוצים בישראל. בדיון סוער שהתקיים בוועדת העלייה והקליטה בכנסת לפני כחצי שנה ונפתח בהקרנת קטע תיעודי מהתכנית עובדה, חשף ארגון יד לאחים את המספר הבלתי נתפס של יותר מאלף פניות שקיבל הארגון על חטיפות ומערכות יחסים מתוך כפייה של נשים ונערות על ידי בני מיעוטים. חברי הכנסת מהשמאל פוצצו את הדיון בטענה לגזענות ולחוסר אמינות של הנתונים.

נתוני משרד המשפטים על המרות דת בישראל מדברים על עשרות בודדות של מקרי התאסלמות בשנה, אך זאת כנראה מכיוון שרוב רובם של הקשרים הם קצרי טווח או כאלו שאינם ממוסדים ולא נכרכה בהם גם המרת דת. על סמך רישום האוכלוסין במשרד הפנים משנת 2008 עולה כי בישראל יש כ-100 אלף זוגות מעורבים, בקרב 55% מהם האם איננה יהודייה ובשאר המקרים האב איננו יהודי, ומאז המספרים רק עלו.

מדברים על שלום

תופעת ההתבוללות בישראל הפכה לתפוח אדמה לוהט, שאיש אינו רוצה להחזיק בו ולדון בו באופן ציבורי, מאחר שנישואי תערובת אינם עברה פלילית. וכשמדובר בערבים, מתווספת האשמה האוטומטית בגזענות. "אנחנו עובדים על ההיבט הספציפי של התמודדות עם פיתוי, של זיהוי סכנות, של לדעת מה טוב לי", אמרה לפני ועדת העלייה יעל בריל, רכזת ההדרכה הארצית לתחום כישורי חיים במשרד החינוך. "אני לא רוצה שנייפה את המציאות. אתם מדברים על הנושא של בני מיעוטים בכישורי חיים או לא נוגעים בזה?" הקשה יו"ר הוועדה, חבר הכנסת דני דנון.

"יש לנו היבטים אחרים שעליהם אנחנו מדברים. על שוויון, ועל שונות וקבלת השונה, ועל שוויון מגדרי ושוויון בינלאומי. אנחנו לא התייחסנו להיבטים של התבוללות. מדברים אִתם על דו קיום, מדברים אתם על רב-תרבותיות", השיבה בריל.

כשאני שואל את בנצי וענת אם אין פה אלמנט נסתר של גזענות ושנאת ערבים, ענת מזדעקת. "זו איננה תורת הגזע. אנחנו לא מדברים על גזע עליון, אלא על עירוב בין שני לאומים. יהודי שמתבולל מוציא את עצמו מכלל ישראל. יש פה בעיה של משבר בזהות, ואם מדובר בערבים אכן יש בכך גם תוספת של להיות עם האויב".

"אנחנו לא רוצים שיהודי או יהודייה יתחתנו עם בן לאום אחר, כפי שה´ אמר באופן הכי פשוט. אם זו גזענות, אנחנו גזענים", אומר בנצי. "יש גויים טובים וצדיקים, חיילים דרוזים או ערבים או רוסים שאינם יהודים. זה לא משנה. אנחנו מטפלים גם בהתבוללות עם רוסים שאינם יהודים, אם כי שם הפניות הרבה יותר נמוכות, והמקרים הם בעיקר תוצאה של חוסר מודעות".

הנתונים שמציגים בארגון להב"ה על בנות שירות לאומי בבתי חולים שנקלעו למערכות יחסים עם ערבים, שומטים את הקרקע מתחת הנטייה הטבעית לקטלג את התופעה כשייכת לבנות מהשכבות החלשות. יד ביד עם הסכנה מפני נישואי תערובת, כרוכים בדבר גם היבטים של ניצול מיני וניצול יחסי מרות.

"מדובר בתופעה. לא משנה מאילו בתים הבנות האלה מגיעות - הן לא אמורות להיות במקום שמאפשר את זה. הפנייה של אנשי צוות ערבים דווקא ליהודיות נובעת מהעובדה שהמבנה המסורתי של החברה הערבית לא יאפשר להם להשיג קשרים מזדמנים מחוץ לבית", מודה באוזניי שלא לייחוס איש תקשורת בכיר שעסק בסוגיה בעבר.

קפה ובוקר טוב

"גדלתי בבית מסורתי, עם אוריינטציה לאומית חזקה מאוד. אחרי לימודים באחת מאולפנות צביה באזור המרכז, יצאתי לשירות לאומי בבית חולים בירושלים. עבדתי בתפקיד של מסדרת תיקים במחלקה כירורגית של ילדים, והייתי מלווה ילדים לניתוחים", פותחת בת שבע. עמה עבדה במחלקה בת שירות נוספת, בת יישוב גדול ביו"ש, "חברה טובה מאוד. היינו עושות הכול יחד. גם בעבודה בבית החולים וגם בדירה".

"יום אחד אח מהמחלקה, בחור ערבי בשם סמיר, ביקש ממני עזרה לקחת דם מאחד הילדים. היינו צריכים לחכות בערך חצי שעה, ובינתיים הוא הציע לי להתלוות אליו בזמן שהוא מעשן סיגריה. קראתי גם לחברה שלי. היא צחקה ואמרה שהיא בקשר מצוין עם החבר של סמיר, והלכנו שנינו למרפסת, דיברנו, צחקנו, לא משהו רציני. אפילו שגדלתי בבית שלא אוהב ערבים במיוחד לא ראיתי בזה משהו בעייתי". בת שבע נזכרת בעוד בת שפיתחה מערכת יחסים עם עובד ניקיון ערבי, "אבל היו הרבה שזרמו בקטע של הצחוקים ונשארו ברמה הזאת", היא מסייגת.

"בימים שאחרי כן הוא הציע לי משהו לאכול מדי פעם, לצאת אתו לסיגריה, לקפה. כל בוקר הוא בא ואמר לי בוקר טוב. לאט לאט התחלנו להחליק כיפים במסדרון, ובסוף אני והחברה התיישבנו עם סמיר וחבר שלו בחדר האוכל של המחלקה, מול כל הצוות. הייתה בזה אמירה, אבל לא הזיז לי", היא נזכרת. "זה היה בערך שבועיים. בפעם האחרונה הוא כבר הקפיץ אותי לבית שלי". המגורים במעונות של בנות השירות, עשו לבת שבע את החיים קלים. "ההורים חשבו שאני נמצאת במעונות, במעונות חשבו שאני בבית". תקופה ממושכת לא ידעה בת שבע שסמיר נשוי לשתי נשים ואב לילדים, בהמשך זה כבר לא היה אכפת לה.

לפני ניתוח קשה לאחד מילדי המחלקה, נכנסו סמיר ובת שבע לקחת יחד בדיקת דם. סמיר ביקש מההורים לצאת בזמן הבדיקה. "פתאום הוא מניח את היד שלו על היד שלי, ומציע לי לצאת אתו. חשבתי לעצמי טוב, מי יודע מה יקרה. לא נורא. מיד רצתי לספר לחברה שלי, והיא דווקא התלהבה". באותו ערב יצאו השניים לבלות במרכז העיר, מהמבטים שנזרקו לעברם היא התעלמה. "הסתכלו ככה בהלם, אבל אף אחד לא בא ואמר לי משהו. סמיר הראה לי שהוא מכבד אותי, ולא היה בינינו כלום. בפעמים הבאות זה כבר התגלגל הלאה. הייתה לי חברה שעודדה אותי, ותכלס, גם היא הייתה צריכה את החיזוק הזה לעצמה".

סמיר הפך ליותר ויותר נועז, והציע לבת שבע לבוא מדי פעם לישון אצלו בבית, בכפר עיסאוויה, סמוך לשכונת ארמון הנציב. בת שבע אימצה את הרעיון. הקשר ביניהם כבר היה ידוע בכל המחלקה, כשההערות היחידות שלהן זכתה מקרב הצוות ביקשו בעיקר שהדבר לא יפריע לחולים ולעבודת הצוות. "רק אחרי חודשיים ניגשה אליי אחות וניסתה לשכנע אותי שאנחנו מעמים אחרים ושזה לא ילך בינינו. אני עודדתי את עצמי ולא רציתי לשמוע".

לאחר ששמרו את העניין בסוד במשך זמן ממושך, פנו חברותיה לדירה לרכזת השירות מטעם האגודה להתנדבות, וסיפרו לה על הקשר המתמשך. "כשהתקשרו אליי מיד לאחים ושאלו אם יש לי קשר עם ערבי, הכחשתי".

"צדקה להינצל מהגויים"

באופן סמלי, ההתעוררות החלה כשרצתה בת שבע לנסוע לאזכרה של קרוב משפחתה שנרצח בפיגוע. "סמיר לא הסכים שאלך והתחלנו להתווכח. תוך כדי ויכוח הוא העיף לי סטירה, ואחר כך עוד אחת. הייתי המומה. עשר דקות אחר כך הוא כבר קנה לי דברים והרגיע אותי ואני שכנעתי את עצמי שהוא מעד".

את המכות הקשות מכולן היא קיבלה אחרי שסירבה להיענות לדרישותיו השונות בבית החולים. "כשהגענו לבית שלו בערב חטפתי את המכות של החיים שלי". כשאני מתעניין בעדינות למה היא מתכוונת, היא מראה לי את כף ידה, שסימן השבר נראה בה עד היום, יותר משנתיים לאחר מכן. "נשברה לי עצם, כל הפנים שלי היו סימנים כחולים, הוא גרר אותי במדרגות והכניס לי אגרופים".

האלימות נמשכה. סמיר דרש תמיד לדעת לאן בת שבע יוצאת ועם מי. "דיברתי עם החברה שלי, והיא אמרה לי שאני מגזימה. תדברי אתו, זה לא נורא כל כך. הלא נורא הזה נמשך חצי שנה!" מזדעקת בת שבע.

למה לא פנית לאחראית השירות? אני שואל. "בטח שפניתי. היא רצתה לעשות שיחה משותפת אתי ואתו. מולה הוא היה גומר אותי. הכי הרבה היא הייתה מעבירה אותי מחלקה, ותוך חמש דקות הייתי חוזרת אליו. הייתי כזאת מטומטמת. לא ידעתי למי לפנות".

אחרי חודשים ארוכים של סבל, תרמה בת שבע כמה שקלים למתרים שעמד סמוך לתחנה המרכזית. "אמרתי לו שהצדקה כדי שאנצל מהגויים". הבחור רגיש האוזן שאל אותה לשמה, והעביר את פרטיה לארגון להב"ה. "אתה זוכר מה אמרת לי באותו יום", שואלת בת שבע את הרב, ספק צוחקת ספק בוכה. "שאם לא אדבר אתך אתה מתקשר להורים שלי ומספר להם הכול".

תוך עשרים דקות הגיעה בת שבע לבית החם. הרבנית ברנס הודיעה לה שזהו ביתה החדש ושפה היא נשארת. הייתי כל כך טיפשה. פחדתי מההורים. הרבנית ברנס והרב ישבו עם ההורים, והסבירו להם לאט לאט את המצב". חודש עבר על בת שבע בגעגועים לסמיר, ללא אוכל וללא שינה. רק אחרי טיפול ממושך היא הבינה את המצב שבו הייתה לכודה.

לא היה רגע לעצור ולחשוב

החזות הדוסית והמראה המתוקתק של תמר, שהגיעה לריאיון עם ילדתה, גרמה לי לחשוב בתחילת הריאיון שהיא אחת מצוות המעון. ההגדרה "בת ממשפחה טובה" כמו נתפרה עליה. היא נולדה באחד מיישובי בנימין ולמדה באולפנה במקום מגוריה. "הצלחתי בלימודים, הייתה לי בגרות מעולה והמון תכניות לחיים. פתאום, כשאתה קולט שיש ערבים נחמדים, שנראים טוב ובאמת לא שונאים אותך, אתה בהלם. זה מנפץ הרבה מאוד סטיגמות", היא נזכרת. במשך שנה וחצי ניהלה תמר קשר עם ערבי שהכירה בזמן שהייתה בשירות לאומי בבית חולים בירושלים ועבדה בשעות הערב בבית קפה בעיר.

"מה שאִפשר את זה היו המגורים בדירה. אין הורים. האחראית של הדירה מטעם בת עמי לא ידעה כלום, ובנים נכנסו לדירה חופשי לגמרי, וככה גם הבחור הערבי".

גם בסיפורה חוזרים המוטיבים של חיוך ושיחה ראשונית שמסתיימים בחיזור בלתי פוסק ושל חברה מהאולפנה שעשתה אִתה את אותו המסלול, ונשארה בו. תמר דווקא לא סבלה מאלימות יוצאת דופן. "הרגשתי כל הזמן שאני צוללת, זה היה יצר הרע גדול, ולא היה לי רגע לעצור ולחשוב. תמיד רציתי שמישהו יגיד לי תתעוררי".

כשלהב"ה עלו על הסיפור, הם עדכנו באופן מידי את הוריה של תמר. אביה הגיע לדירה כדי להחזיר אותה מידית הביתה. לאחר שהות בבית החם, חזרה תמר לשנת שירות נוספת במקום אחר, לאחר שלהב"ה השיגו עבורה תקן מיוחד של נערה בסיכון. הוריה לא ידעו שתמר נמשכה כבמגנט לצעיר הערבי שעזבה, ושמרה אתו על קשר חצי שנה נוספת, עד שהעובדה התגלתה בשנית. הפעם הביאה אִתה תמר נדוניה ללהב"ה, בצורת ארבע חברות שנקלעו אף הן לקשר עם ערבים. רק שתיים מהן חזרו לחיק משפחתן.

"המקרה של תמר גרם לנו להבין שאנחנו חייבים להתעסק במניעה. זו הייתה נורת אזהרה למניעה ולא רק לחילוץ", אומרת ענת.

הרב מתערב לראשונה בשיחה, פותח קלסר בנינוחות שהופכת לכאב עצור ככל שהשמות והפרטים שזורמים מפיו בשטף הולכים ומתרבים. בזו אחר זו הוא מציין לי את פרטיהן של תשע בנות שאותרו על ידי ארגון להב"ה רק בחודשים האחרונים, ונמצאות כיום בעיצומה של מערכת יחסים זוגית עם ערבים שהכירו בשירות הלאומי בכמה בתי חולים בארץ, שתיים מהן סולקו מהשירות הלאומי בשל התנהגות לא נאותה. "השגת כל שם כרוכה בהרבה מאוד מאמץ, ויש עוד בנות רבות שכנראה איננו יודעים על קיומן. הן לא בהכרח צריכות להיות בלב כפר ערבי, כפי ששמעת מתמר".

למה המספרים הגדולים מגיעים דווקא מבתי חולים?

"הפיקוח שם הרבה יותר חלש ממסגרות אחרות, כי יש בכל בית חולים המון בנות. יש הרבה מאוד ערבים במערכת הרפואית, וזהו אחד מהמקומות הבודדים שבנות השירות עובדות יחד עם ערבים. זו גם המערכת הכי גדולה שעובדים בה באופן צמוד ובמשך שעות של משמרת עם לא יהודים", אומרת בת שבע.

הרב צפניה דרורי: המספרים מנופחים

כשבאים לדבר בשפת המספרים ולכַמֵת את הבעיה, מתגלה מחלוקת עזה. הרב צפניה דרורי, רב העיר קריית-שמונה ויו"ר האגודה להתנדבות, מסכים שהבעיה קיימת, אך תוקף במילים קשות את ארגון להב"ה, שלדבריו "מתוך אינטרסים שונים נוטה לגוזמאות קשות, ומפיץ שקרים על ההיקפים האמתיים של הבעיה".

"אנחנו בהחלט מודעים לכך שיש בעיה כזו, ואני מטפל במקרים של התבוללות, לא רק במסגרת האגודה להתנדבות, כבר שנים לא מעטות, אך ההיקפים שעליהם מצביעים ארגונים אלו הם שקר וכזב", אומר הרב דרורי.

על טענת ארגון להב"ה שהעבודה הרצופה לצד בני מיעוטים מגבירה את החיכוך ואת מצבי הסיכון משיב הרב דרורי כי "בתי החולים אינם המקום היחידי שיהודים נפגשים עם נכרים, וגם בבתי החולים הדבר נכון לא רק לבנות השירות הלאומי, אלא גם לאחיות שעלולות לפתח קשרים עם אנשי צוות לא יהודים או גם עם מטופלים. זה קיים גם באוניברסיטת בר-אילן או תל-אביב ובעצם בכל מערכות החיים במדינת ישראל. החברה הישראלית נמצאת בהחלט במצב לא טוב, מאחר שרבים גם אינם מבינים מה לא טוב בנישואי תערובת".

אם מדובר בתופעה שפוגעת בהרבה מערכות, כיצד מתמודדים אִתה?

"עם כל הכבוד לגופים שמעוררים את העניין, צריך באמת מאמץ ממלכתי להילחם בסוגיה. וכדי להרים מאמץ כזה חייבים להיות משוגעים לדבר ובעלי מסירות נפש. לצערי החברה הישראלית אדישה לבעיה הזאת, ולפעמים גם ההורים אדישים למצבים כאלו".

כיצד אתם פועלים כשאתם מגלים מצב כזה?

"יש המון השקעה בבנות שנמצאות בסיכון. אם אנחנו מאתרים בת כזו, אנחנו שולחים אנשי מקצוע שיסייעו לבת במתן כלים להתמודדות. לפעמים יש צורך בעזרה כספית, ולפעמים יש מקום גם לשינוי מקום. אנחנו יודעים על כך ועובדים קשה, אך לא הכול נמצא בידינו". הרב דרורי מודה שלעתים חברותיה של בת במצב סיכון מגוננות עליה, מתוך מחשבה שההגינות מחייבת אותן שלא לשתף במצב את הממונים על השירות, והדבר עלול להקשות על מלאכת האיתור.

בתגובה לדבריו של הרב דרורי אומרים ארגון להב"ה, "לצערנו, הרב דרורי מתעלם מהעובדות. מאחורי המספרים שנתנו ישנן שמות ומשפחות, השמות פורטו לרבנים ולאישים שהתעניינו".

יו"ר בת עמי הרבנית יפה גיסר מציינת כי כיום משרתות במסגרת העמותה רק בנות שירות מעטות בבית החולים ביקור חולים, ואלו זוכות להדרכה ולליווי צמוד. "כבר לפני כמה שנים הוציאה בת עמי את כל הבנות ממקומות שירות שבהם יש ערבים", היא מוסיפה.

ההכנה צריכה להתחיל משנות התיכון

הרב פתחיה נריה, בנו של הרב משה צבי נריה, עוסק במניעת קשר בין בנות ישראל לבני מיעוטים מטעם קרן ישועה מציון. ברשותו מצויה רשימה מפורטת של יותר ממאה בנות מהציונות הדתית שנשאבו לקשר זוגי עם בני מיעוטים בשלוש השנים האחרונות, כשליש מהמקרים אירעו בתקופת השירות הלאומי. "אי אפשר לטעון שמדובר בגוזמאות, מכיוון שהמידע שבידי מפרט את כל הנתונים המלאים, מקום השירות ונסיבות המקרה", אומר הרב נריה.

לדבריו, "נראה שיש אינטרס להסתיר את המידע, כדי לא להפחיד הורים ולא לפגוע בהתגייסות הבנות לשירות. נוצר מצב שכל גוף שמכיר מקרים כאלו מסתיר את הנתונים שברשותו, וממילא חושבים שהבעיה זניחה. אם נרצה לדון לכף זכות את הארגונים, הם רואים את ערך השירות כערך חיוני שיש בו אמנם סיכון מסוים, אבל הערך גובר על הסיכון, וכן טוענים שבנות כאלו, גם אם לא היו נופלות כאן, היו נופלות במקומות אחרים".

הרב נריה מוסיף כי "אין הכנה מספקת לבנות השירות בפרט, ובמערכת החינוך בכלל, להתמודדות עם נושא ההתבוללות".

מה אתה אומר להורים ולבנות נוכח המספרים שאתה מציג?

"יש לתבוע מהמערכות השונות לקיים פיקוח משמעותי ומתמשך, ולתגבר את מערך ההסברה על הזהות היהודית ואת חומרתה של ההתבוללות. בנוסף, הטיפול במקרים צריך להיעשות ע"י אנשים שהתנסו והצליחו במשימה. אני אומר להורים שהם חייבים להפעיל את שיקול דעתם, ולחשוב היטב אם לשלוח את הבת למקום שיש בו חיכוך גדול כל כך עם בני מיעוטים".

מנכ"ל ה"אגודה להתנדבות" ירון לוץ, מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה. "מסגרת השירות הלאומי במעטפת הליווי שהיא מספקת – מצילה בנות רבות" – אומר לוץ – "אם היא לא הייתה קיימת, היה צריך להמציא אותה. האגודה דואגת לצוות מקצועי של – רכזי מחוז מסורים, עובדות סוציאליות, מדריכי אורייתא, רכזי כשרות, השתלמויות והעשרה, סמינריונים מקצועיים ועוד, המלווים את הבנות ובכל עת שצפה בעיה – היא מקבלת טיפול מידי מכל הגורמים".

הוא מבקש להדגיש שלהבנתו אירועים שפורצים בשנת השירות הלאומי לא התחילו שם אלא הרבה קודם כדבריו – "כל מתנדבת מגיעה מבית שהעניק לה חינוך ע"פ אמונתו, וממסגרת שבה התחנכה במהלך 12 השנים האחרונות. להאשים את מסגרת השרות הלאומי זו היתממות במקרה הטוב והסרת אחריות במקרה הפחות טוב".

יש לזכור" – מוסיף לוץ – "שבני מיעוטים משולבים היום, בכל מקום במרחב הציבורי של מדינת ישראל ולא רק בבתי החולים. גם בקופות החולים, משרדי הממשלה, באוניברסיטאות ועוד. המדינה אף מעודדת ומעניקה תמריצים להעסקתם. מפגש בין האוכלוסיות – תמיד יתקיים, לא רק בשירות הלאומי. צריך לחנך את הבנות בעוד מועד להתמודדות וטוב שיש מסגרת מכינה, לקראת היציאה החוצה".

"במקום ולנסות לצייר ציור אפוקליפטי של בתי חולים כמקום מסוכן לשירות לאומי עקב מספר מקרים בודדים שאינם מייצגים, הייתי מתמקד בעשרות אלפי הבנות הנהדרות ששרתו בעשרים השנה האחרונות בבתי החולים, שהחיוך שלהן האיר את יומם של החולים ובני משפחותיהם" – מסכם לוץ.

כשרות או התבוללות"חז"ל אסרו לאכול בישולי גויים משום חתנות, שמא מתוך קירוב הדעת אדם יגיע לקשרים קרובים מדי ואף לידי נישואי תערובת. הפוסקים נחלקים אם מספיק להדליק את האש או שצריך ממש לשים קיסם באש", אומר אלי ניימן, יו"ר עמותת חמלה, ומספר כי לפני כשנתיים השקיע אחד מארגוני השירות סכומי עתק כדי להכשיר את מטבחי הדירות שבהן מתגוררות הבנות, לאחר שהתגלו בעיות חמורות בתחום ההפרדה בין בשר לחלב. "כאן אנחנו נמצאים בלב לבה של התוצאה שעליה התריעו חז"ל - בהתבוללות - ותשומת הלב והמשאבים הציבוריים שמוקצים לכך כמעט אינם קיימים, הכיצד?!"

ניימן מצביע על נקודה נוספת, מעוררת מחשבה. "כשרואים הרבה מאוד קולנוע מערבי, מעבר לבעיות של תכנים אלימים ולא צנועים שכרוכים בו, נוצרת הזדהות עם דמויות השחקנים. הטשטוש גובר, והעיסוק במהות של הזהות היהודית הולך ופוחת.

לכל המתנחמים בכך שבארצות הברית המצב גרוע יותר, מדגיש בנצי גופשטיין שדווקא המגמה היא זו שמדאיגה אותו, יותר מהכמות: "המציאות היא שמדינת ישראל דהיום עומדת בלבו של משבר חמור, זה לא פוליטיקלי קורקט לומר את זה אבל אם בראש ועדת החינוך של הכנסת עומדת אישה שנשואה לגוי גרמני, קשה מאוד להתפלא שאלו התוצאות".

שעת בוקר מוקדמת במחלקת הילדים בבית החולים. בפינת הישיבה בקפטריה שבכניסה למחלקה יושבים לקפה של בוקר בת שירות לאומי ואח ערבי, כשהם מגלגלים שיחה קלה ומשועשעת על הנעשה במחלקה. מבקר חובש כיפה שעובר במקום מרים גבה אך ממשיך בדרכו. הריחוק המתבקש עדיין נשמר, וברוב המקרים זה כנראה יסתיים ברמה הזאת. המקרים שנמשכו הלאה מציבים סימן שאלה גדול על הלגיטימיות הציבורית שמאפשרת למציאות הזאת להתרחש לנגד עינינו ומתחת לאפם של ארגוני השירות.

(פורסם לראשונה בשבועון "עולם קטן")