הרביעי

יונתן חיים בן התשע היה הבן הרביעי של החסיד נקי הכפיים וצח המידות זונדל שרגא רוטינפלד מקוצק, בימים שאחרי הוד אדמו"רותו הרבי מקוצק, המכונה "השרף". החלל שנפער בקוצק וגלילותיה עם הסתלקותו של האדמו"ר, הותיר את החסיד הנאמן רוטינפלד שבור ורצוץ, מה שהניע אותו לאסוף את מעט מיטלטליו רעייתו השתקנית שיינדל ותשעת ילדיו, ולנדד לעיירה השכוחה מנצ'רה, מרחק עשר פרסאות ממוסקבה. בקומץ פרוטותיו הוא רכש צריף עץ קטן, ריפד אותו בשמיכות ישנות וכמה דרגשי עץ, ויצא מדי בוקר לחפש את פת לחמו תחת כל עבודה מזדמנת. פעם קושש עצים, פעם שאב מים, פעם עסק בבניה, ליקט מעט פרוטות וחזר לתלמודו.

העניות, צריך לומר, הייתה אורחת של כבוד בצריף של רוטינפלד והיא לא עשתה שום סימן ירוק שיש לה כוונה לצאת משם. לא, שלא תטעו, רוטינפלד לא היה הדלפון היחיד בעיירה, היו כמה וכמה דלפונים גדולים ועצומים ממנו,אלא שבניגוד לשאר עניי העיר החסיד הנאמן הזה לא עשה שום מאמץ לגרש את העניות.

"ברוך השם יום יום" הייתה האימרה השגורה על לשונו ואותה נהג לשנן לבניו ולבנותיו, שהיו אומנם רזים ושדופים, אך פניהם היו צוהלות תמיד. פת חרבה ושלוה בה. זה הכול.

* * *

יונתן חיים בן התשע, היה ילד יוצא דופן אצל הרוטינפלדים. הוא היה שתקן יותר מאמו, מופנם ועדין ואהב את המרחבים הירוקים יותר מן החומש. למה? מדוע? ובכן יראת השמים שלו נכרה מתוך עיניו, הכבוד שהוא העניק להוריו היה מעורר השתאות, עוצמת הוויתור שלו לאחיו ואחיותיו היו נדירות, אלא שההשגחה העליונה ניתקה ממנו חוט קטן. אותו חוט שמימי דקיק המקשר בין העין למוח, ומסייע בעד הצורב הקטן להפוך אותיות למילים,מילים למשמעות, ומשמעות לחוכמה, בינה, דעת והשכל. יונתן חיים רוטינפלד לא ידע לקרוא. כל הניסיונות והשיטות עלו בתוהו. טובי המלמדים של מנצ'רה וכפרי הסביבה מהר מאוד משכו ידיהם מניסיונות הנפל. הילד פשוט לא זכר מי א', מי ב', ומה עושה החיבור ביניהם. איפה הוא, ואיפה הקריאה. לא קרב זה אל זה יומם ולילה.

צער זעיר וצורב קינן תדיר בלבו של יונתן חיים, בעודו מביט באחיו הקטנים והגדולים המשננים משניות ובולעים דפי גמרא. למזלו הטוב, זכרונו היה סביר למדי, מה שעזר לו לנהל עמם מעת לעת ויכוח הלכתי כזה או אחר.

את היער הוא אהב, והיער אהב אותו. שם הוא היה חושף את צפונות ליבו ומעתיר לריבונו של עולם.

"אבא שבשמים" היה מעתיר הילדון, "אני כל כך אוהב אותך. אתה כל כך דואג למשפחה שלנו. תמיד יש לי פרוסת לחם לאכול, אחת בבוקר ואחת בערב. אבא מצליח כל שבוע להביא כמה דגים לשבת. ולא אכפת לי לישון על הרצפה בלי שמיכה. אני הרי אף פעם לא מתלונן שקר לי. העיקר שלאחים שלי יהיה חם. אני שבע כשהם שבעים, חם לי כשלהם חם, ואתה רואה ריבונו של עולם, אני לא מבקש גם בימי הצינה ללכת עם גרביים. את הגרביים שלי אני נותן לאחי הקטן שימעל'ה שיהיה לו חם ברגליים עם שתי זוגות. כמו שאומרים, כשחם לו, אז גם לי חם. ויש לי אמא טובה ואבא צדיק, ואני כל כך אוהב את הצריף היקר שלנו, ואני אף פעם לא מתלונן. אתה מכיר אותי אבא שלי בשמים... אף פעם לא ביקשתי בשביל עצמי, רק בשביל אחרים. ביקשתי שהאחים שלי יהיו בריאים וחזקים ושלאמא שלי יהיה כוח לטפל בנו, שלאבא תהיה עבודה מזדמנת להביא לחם ושיישאר לו זמן ללמוד. ועכשיו חורף קשה, ויש המון שלג והדרכים סתומות, ועוד שבוע תשרי, ראש השנה ואחר כך חג הסוכות, אני מתחנן ריבונו של עולם שתעשה לנו נס, ושנשיג אתרוג לתושבי העיירה. שמעתי שהגבאי שלנו פייבל נתן מורביץ אומר לרב העיירה שמעון מאיר בלום שבינתיים אין באופק אתרוגים. אירופה מושלגת אמר הגבאי... והרב קימט את מצחו והיה נורא מודאג... אז אנא, מלך מלכי המלכים, כל העולם שלך ובידך. בשבילך לשלוח לנו אתרוג זה כהרף עין".

כך שוחח עם הריבונו של עולם, בנו הרביעי של זונדל שרגא רוטינפלד. ואם שמתם לב או לא, למרות ליבו השבור על כי דעתו אינה משגת את אומנות הקריאה, הוא לא איזכר בשמץ את שאיפתו לקרוא. טוב לו לינוק הזה, כשטוב לאחרים. מאיפה שואב המתוק הזה תעצומות נפש להתפלל עבור אחיו, בני עמו, ולא בעבור עצמו. אפילו לא קצת בעבור עצמו??? לא ברור.

* * *

רב העיירה, הרב שמעון מאיר בלום, היה מודאג, ודאגה זו היה לה על מה לסמוך. שבוע לפני חג הסוכות הונחו בביתו לולב הדסים וכדי ערבות, שהגיעו בדרך לא דרך מכפרי הסביבה המושלגים. אבל אתרוג?

הגבאי המסור פייבל נתן מורביץ החזיק בידו את קופת הברזל של בית הכנסת ושפך אותה לעיני הרב. "כבוד הרב, הצלחנו לאסוף ולהתרים 532 רובלים. סכום עתק, וכל הכסף הזה נועד, אם כבודו יתיר, לרכישת אתרוג מהודר לתושבי עיירתנו".

הרב בלום עצם את עיניו ולחש "זה סכום עצום. באמת דמיוני. אבל מצוות ארבעת המינים היא מצווה עוברת. יש לנו בעיירה לפחות 350 יהודים בוגרים שמחויבים לנענע לולב מדאורייתא, ועלינו כמנהיגי ציבור לעשות הכול כדי לזכותם במצווה..."

הגבאי מורביץ גרד פדחתו במבוכה: "כבוד הרב, מה לא ניסיתי, עם מי לא דיברתי, הפכתי עולמות. כמה עשרות אתרוגים הגיעו מצפון אפריקה ונחטפו ע"י הקהילות הגדולות במחירי עתק. אתרוגים ספורים ממש הגיעו מארץ ישראל ונרכשו על ידי עשירי היהודים לטובת קהילותיהם. והחורף עדיין קשה... שמעתי שיש סוחר גוי שהצליח לייבא מספרד כמה אתרוגים, אבל אין לי מושג איפה למצוא אותו..."

הרב בלום לחץ בחמימות את ידו של הגבאי היקר שלו ואמר: "ידידי, לא ימנע השם הטוב להולכים בתמים. לא נותר לנו אלא להתפלל לרווח והצלה ואתרוג יגיע מהיכן שיגיע..."

* * *

לסוחר המומלח ולדימיר שייגץ אצה הדרך. היה לו חש ריח עסקי נדיר. הוא ידע לאתר מחסורים ולאלתר פתרונות מרהיבים, מן הגורן ומן היקב. הוא שלח ידו בכל מכל כל. החל משיווק תכשיטים, עבור לכלי זכוכית וכלה בעצי הסקה. גם השנה חושיו היו מפותחים להפליא. "היהודים זקוקים לאתרוגים", לחש לו החוש השישי - העסקי שלו.

עוד לפני שהחורף האירופאי הרוסי העצבני פרש כנפיו הוא שעט על מרכבתו עם שני סוסיו החסונים לכיוון ספרד. לדאבון לבו בספרד ופורטוגל הקיץ היה חמסיני ושרבי, מה שפגע קשות ביבול האתרוגים. התנובה הייתה דלילה מאוד. לאחר מאמצים עילאיים הוא הצליח לרכוש ארבעה אתרוגים יפהפיים במחיר יקר למדי ודהר כנשוך נחש לאירופה ההולכת ומלבינה. הלך לו לא רע, לשייגץ הזה, הוא הצליח למכור שלושה אתרוגים על הדרך, במחירים דמיוניים ועשה רווח של אולי אלפי אחוזים. הראשון נקנה ע"י קהילת ברלין, השני על ידי פרנסי העיר בפראג ואת השלישי רכש הגביר החסיד עתיר הנכסים נחמן גבירץ. האתרוג הרביעי היה מונח אחר כבוד בכרכרתו המפוארת, עטוף בחוטי פשתן ושוכב לו כתינוק קטיפתי בקופסת נחושת מעוצבת להפליא.

ולדימיר שייגץ היה מספיק נכלולי ומיומן לחקור ולגלות כי בשנה חורפית שכזו, שהשוק שומם מפרי עץ הדר, תעריף האתרוגים ערב החג יאמיר לסכום הנוגע בעולם האצילות. והאתרוג הרביעי שלו עשוי להימכר במוסקבה ב5000 רובל לפחות. בקיצור, כל העסקים שלו בעשור האחרון יחווירו לעומת עסקת האתרוגים הפנטסטית שהוא עשה החורף עם ארבעה אתרוגים צהבהבים מספרד. שלושה כאמור כבר נמכרו בהון עתק, הרביעי בדרך למוסקבה.

* * *

עוד יומיים חג הסוכות.

יונתן חיים רוטינפלד צעד לתוך היער על גבי החריצים העמוקים שנחרשו על ידי גלגלי העץ של הכיכרות שחלפו ביעף לתוך מעבה היער בדרך למוסקבה. הייתה זו עוד צעידה אחת מיני רבות לכיוון מעבה היער שם הוא נהנה לטפס על עץ הצאלון הענקי, להתיישב על אחד מענפיו העבים ולהביט אל הנוף הפראי והבראשיתי בעולמו של מי שאמר והיה העולם.

משק הגלגלים המתקרבים משך את תשומת ליבו של הילד. הפעם הרעש היה חזק מתמיד, שקשוק הגלגלים כמעט החריש את אוזניו. עיניו לא הטעו אותו, הסוסים השחורים הללו היו גבוהים וחסונים ממה שהכיר עד כה, הם דהרו ממש כמו איילות. הכרכרה השחורה - העטופה בבד קטיפה הדור עליו היה רקום נזר של זהב - כמו עפה באוויר. לא פלא, הסוחר ולדימיר שייגץ מיהר להגיע למוסקבה לפחות חצי יום טרם התקדש החג, והארנק שלו ידע היטב למה.

תוכניות לחוד, מציאות לחוד.

יונתן חיים לא האמין למראה עיניו.באחד המדרונות המעוקלים שעטו הסוסים בקצב שיא, אך לפתע הכרכרה איבדה שיווי משקל, אחד מגלגליה נשמט לו, וההתהפכות המסוכנת לא איחרה לבוא. ולדימיר שייגץ שחשב לעשות הון מן האתרוג הרביעי שלו, הועף מן הכרכרה כמו ברווז שחוט, וגופו המסורבל הוטח בתנופה על גבי אחד הסלעים החדים. זעקותיו של שייגץ פילחו את האוויר היער במשך דקה ארוכה. עד שהשתתק. שקט מקפיא שרר באוויר.

יונתן חיים מיהר לרדת מן העץ ורץ כל עוד נפשו בו לכיוון הסוחר הפצוע. הסוסים חרחרו להם כאובים על הארץ והכרכרה הייתה מוטלת על צידה. יונתן חיים הבין בהגיונו הבריא שעל כתפיו מוטלת מצווה חשובה. להציל חיים. הוא הניח את ידו הקטנה על ליבו של הסוחר, והלב אכן פעם. הוא חיטט בכרכרה וגילה מגבת ובקבוק מתכת ובתוכו מים. הוא החל לנגב את פניו של הסוחר מן הדם וניסה להשקותו בעדינות. אחרי דקה או שתיים פקח שייגץ את עיניו וראה את פני המלאך המאירות של הילד היהודי שניסה להחיותו. הוא חייך לעברו והצליח להוציא כמה משפטים. "חמודי, תודה לך. תשקה אותי מים. חבוש את ידי השותתת ותעזור לי להתיישר, ורוץ מייד לעיירה שלך להזעיק עזרה".

אין כאן מקום להאריך. הצדיק הקטן עשה את המוטל עליו בזריזות ובחריצות ותוך פחות משלוש שעות היה ולדימיר שייגץ שכוב וכאוב באחד החדרים הצרים בצריף החביב של הרוטינפלדים, לוגם כוס תה מהביל וחבוש יפה יפה מכל הצדדים כדי להקל מעליו את שברון הצלעות. מוסקבה נראתה לו רחוקה מתמיד.

יונתן חיים לא עזב אותו. הוא החזיק בידו ספר תהילים והתפלל לרפואתו. כזכור לכם, הוא לא ידע לקרוא. הוא אמר את הפרקים בעל פה והתפלל לרפואתו. "תודה תודה" מלמל הסוחר הגוי, "אתם אנשים נפלאים... בזכות הבן שלכם יצאתי חי מן התאונה" אמר לחסיד רוטינפלד שהגיש לו פרוסת לחם שחור טבולה בשמן.

הסוחר הפצוע סימן לפתע ליונתן חיים לגשת אליו ולחש כמה מילים על אוזנו...

* * *

יונתן חיים רץ כאיילה שלוחה בחזרה ליער, חיטט בין מטלטלי הכרכרה ההפוכה וגילה שם את התיק האבוד.

תוך שעה קלה הגיש אותו לולדימיר שייגץ שנרגע במקצת ממכאוביו. השייגץ פתח את התיק. מאות שטרי כסף ומטבעות היו שם. לפתע הוא שלף קופסת נחושת ואמר: "ילד חמוד שלי, קח את זה. זה אתרוג, אתם בטח זקוקים לאתרוג".

עיניו של יונתן חיים נפערו בתדהמה, התפילה שלו התקבלה. תושבי מנצ'ורה יקיימו את מצוות לולב. יש אתרוג!!! איזה שמחה! יש אתרוג!

"כמה זה עולה לנו?" שאל הילדון. "חח..חחח..חחח.." צחק הסוחר, "זו מתנה ממני אליך. מ-ת-נ-ה! אתה נתת לי את חיי במתנה. אלמלא טיפלת בי הייתי מאבד דם ומת שם מקור ומחוסר דם, בלב היער. החיים שלי שווים יותר מאתרוג ואני לא כפוי טובה". יונתן מאיר הודה לולדימיר שייגץ, אחז את קופסת הנחושת בידיו ורץ חסר נשימה לכיוון ביתו של הרב בלום. הרב בלום הביט באתרוג מכל צדדיו ואמר, "ממש נס. זה אתרוג מהודר... אין לו מחיר" מיד אח"כ נכנס הגבאי מורביץ ונעמד המום. על אתרוג מדהים כזה הוא לא חלם בשיא האופטימיות שלו. השניים היו נסערים מהשתלשלות האירועים, כיצד ההשגחה העליונה זימנה את ולדימיר שייגץ ליער סמוך לעיירה, עם האתרוג האחרון שלו, כשפניו למוסקבה. נו, נו מוסקבה תצטרך למצוא לעצמה פיתרון אתרוגי אחר. מי יודע, אולי בחסדי השם הגיע לשם אתרוג.

"שלם לו" הורה הרב בלום למורביץ.

הגבאי מורביץ הכניס 532 רובל לתוך שקית בד ואמר ליונתן חיים: "הקהילה אספה את הכסף הזה לטובת אתרוג. זה שלכם, זה בטח יעזור לאבא שלך..".

בצעדים כושלים נכנס יונתן חיים הבית עם שקית הבד הגדושה וניגש לאביו, לספר לו על המתנה שקיבל מן הסוחר. "אבא", הפטיר הילדון, "הרב בלום אמר לגבאי מורביץ לשלם לנו על האתרוג, יש כאן 532 רובל שאספה הקהילה לטובת המצווה..." נימה של אכזבה התגנבה לקולו של הילד. החסיד הטהור ז'ונדל שרגא רוטינפלד היה זקוק לכסף הזה יותר מאוויר לנשימה. היו פה כמה נדוניות יפות ובגדים חדשים ואפשרות לעבור לבית מאבן, ואפילו אפשרות להשכיר חנות קטנה. אבל חושיו של החסיד רוטינפלד לא הטעו אותו, הילד שלו, הצדיק האדיר הזה, לא אהב את הכסף שניספח למצווה הזו שנפלה לידיהם מן השמים. הילד שידר "בלי מילים" שלא נוח לו לקבל תמורה על מצווה עצומה זו. "לך בני, לך לרב בלום, ותגיד לו שאבא שלך לא מוכר מצוות בכסף. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את שכר המצווה לעולם הבא. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את השמחה הזכה של תושבי העיירה מקיום המצווה, על פני כל הנאה גשמית של 532 רובל".

עיניו של יונתן חיים אורו. החיוך המתוק שקנה שביתה על פניו היה החותמת הניצחת על כך. מצוות ותפילות לא מוכרים בכסף. גם לא בכסף גדול...

אוזניו של הסוחר המומלח שייגץ, מעבר לכותל, שמעו את הכול והוא נתן לגימה אחרונה מכוס התה הדליל שהגישו לו.

* * *

"אבא לא רוצה כסף על האתרוג. אבא אמר לי שמצות לא מוכרים בכסף, והוא רוצה את שכרו לעולם הבא... הנה הכסף כבוד הרב בלום" אמר הילד לרב העיירה כשעיניו מאירות מאושר, והניח את שקית הבד על שולחנו.

דמעות צלולות ניקוו בעיניו של הרב בלום. ניסיונו רב השנים בהבנת נפש האדם ובעיקר נפש מאות הילדים שחינך ולימד בעיירה, לא הטעו אותו. הוא הבין יפה מאוד שהחסיד רוטינפלד זקוק לכסף אלא שבנו המיוחד הזה, הוא הוא ששידר לאביו חוסר שביעות רצון מן המתת. הוא ניגש אל יונתן חיים רוטינפלד, ליטף את פאותיו, נישק אותו בחום על מצחו ולחש: "הוי ריבונו של עולם, הוי ריבונו של עולם, גם אם לא היה לנו אתרוג בחג הסוכות, הרי הילד הטהור הזה, הוא האתרוג האמיתי שלך".

* * *

בלילה שטרם החג נצצו כוכבים כפי שלא נצצו מעולם. יונתן חיים נרדם תשוש על ריצפת הצריף עטוף בשמיכה דקה. והנה בחלומו הוא רואה אתרוג ענק צהוב ומאיר באור יקרות ניצב באמצע השמים, וממנו משתלשלים חוטי פשתן זהובים. מיליוני חוטים זוהרים יורדים לכיוון צמרות העצים במעבה היער. יונתן חיים טיפס בחלומו אל צמרת העץ, שלח ידו ותפש באחד החוטים... אלא שבאותו שנייה הוא איבד, בחלומו, את שיווי משקלו והחל לצנוח מצמרת העץ לכיוון הארץ. האאאאאאאאאאא, הצילו!!!! זעקה גדולה בקעה מגרונו, וזיעה קרה כיסתה את כל גופו. אמא שיינדל אחזה נר בידה ניגשה אליו ליטפה את מצחו של בנה, וחיבקה אותו בדאגה."אמא", לחש הזאטוט, "איפה החומש???" שיינדל הגישה לו את החומש ויונתן חיים דפדף בו לאור הנר והתחיל לקרוא: "בראשית ברא אלוקים..." יונתן חיים קורא, בקול צלול וללא גמגום, הוא מבין, הוא קולט. הו, הו, איזו שמחה לילית רוגשת בבית משפחת רוטינפלד, הבן הרביעי שלהם הצליח לקבל את האתרוג הרביעי של הסוחר ולדימיר שייגץ וקיבל במתנה מן השמים את החוט השמיימי המקשר בין העין למוח, ההופך אותיות למילים ומילים למשמעות.

סוכות מאושר בבית הרוטינפלדים.

* * *

במוצאי שמיני עצרת התאושש הסוחר ולדימיר שייגץ וחזר לאיתנו. סוסיו אף הם חזרו לתפקודם הרגיל והיה מי שדאג לתקן את כרכרתו. הוא הודה במילים חמות לחסיד הצדיק שרגא ז'ונדל רוטינפלד ולחץ

בחמימות את ידו של מיטיבו הקטן יונתן חיים. "תודה לכם, אתם אנשים טובים", הודה שייגץ.

רק אחרי שהכרכרה נעלמה מן האופק הבחינו בני הבית כי הסוחר שכח את תיקו בחדר הצר.

"מי יכול לרדוף אחריו? מי יודע לאן הוא נוסע?" שאלו בני הבית בצער.אמא שיינדל הביטה וראתה קלף מגולגל מבצבץ מתוכו. הוא שלפה אותו וקראה מילה אחרי מילה בהטעמה: "השארתי לכם בתוך התיק 532 רובל במתנה ואתם בטח מבינים למה. בהוקרה רבה, ולדימיר שייגץ".

ולא נחטא לאמת אם נגלה לכם שברק של שמחה והודיה להקב"ה נצנץ מעיניו הבהירות של החסיד נקי הכפיים רוטינפלד.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי מתוך סידרת ספרי "העיתונאי"