שכרה של הענווה

בסימן טוב, אנו עומדים בפתחו של חומש ויקרא, המכונה גם ´תורת כהנים´ בשל ההלכות הרבות בו הקשורות לכהנים ומלאכתם במקדש. כשמעיינים בספר תורה בפסוק הראשון של הפרשה, מבחינים מיד כי האות א´ של המילה ´ויקרא´ קטנה משאר האותיות. אמנם אין זה המקרה היחיד בתורה; ישנם מספר מקומות בהן האות קטנה או גדולה משאר האותיות, וכמו בכל מקום, גם כאן יש להבין את סיבת הדבר.

במדרש מובא שכאשר ציווה הקב"ה את משה רבנו לכתוב את המילים ´ויקרא אל משה´, חש משה רבנו, מתוך ענוותנותו הרבה, שלא בנח. מילים אלה מבטאות קרבה מופלגת וסוג תקשורת בדומה לזו של ידידים. ומי אני שייכתב עלי כי הקב"ה קרא לי כפניית איש לרעהו? לכן ביקש משה רבנו לכתוב במקום זאת את המילה ´ויקר´ – מטבע לשון המופיעה בנבואת בלעם: "ויקר אלוקים אל בלעם". כך, ביקש משה להשוות את נבואתו לנבואת בלעם, לומר שדיבורו עם הקב"ה אינו דבר שבשגרה, אלא מעשה מקרי וארעי.

אולם לא הסכימה דעתו של מקום עם מחשבתו של משה. עם זאת, הרשה לו הקב"ה להקטין את האות א´ של מילת ´ויקרא´, כך שלקורא מרחוק ייראה כאילו שכתוב ´ויקר´, אך במבט מקרוב רואים שמדובר במילה ´ויקרא´. ואכן כך כתב משה.

מעשה זה של משה, המלמד על הענווה העצומה שלו, זיכה אותו בכך שעור פניו יקרין אור. כיצד? כידוע, כל אות שבתורה מדוקדקת ומחושבת היטב. במנהגו של עולם, כאשר סופר מבקש לכתוב בדיו, הוא ממלא את קולמוסו בדיו מן הקסת, ומתחיל לכתוב את האותיות. כאשר הדיו כלה מן הקולמוס, שוב תוחבו בדיו שבקסת, וממשיך בכתיבתו, עד שמסיים לכתוב את כל הספר. כמובן שלעיתים נותר דיו בקולמוס גם כאשר כילה לכתוב את כל מה שרצה.

אך כאשר כתב משה את התורה בהר סיני, כמות הדיו היתה מדודה להפליא, דהיינו, כמות הדיו שנדרשה לכתיבת ספר התורה היא כמות הדיו שהיתה בקסת באותה השעה. אך כאשר משה ביקש להקטין את האות א´ של המילה ´ויקרא´ – הרי שנשאר מעט מן הדיו שבו אמורה היתה להיכתב האות א´ הגדולה. משראה הקב"ה כך, נטל את טיפת הדיו הזו, ומשח אותה על מצחו של משה רבנו. דבר זה גרם לו למאור פנים קורן בעוצמה כה רבה, עד שהעם לא יכול היה להביט במשה רבנו אם לא נתן על פניו מסווה.

מכאן אנו רואים את גודל השכר של מידת הענווה. אדם המחנך את עצמו למידת הענווה, אינו רודף אחר הכבוד, אינו מתנשא על אחרים – הוא דווקא זה שכולם דורשים בשלומו, מבקשים לשהות במחיצתו, ובסופו של דבר זוכה לכבוד והערכה מוכפלים.

הדברים נוגעים כמובן בעניינים שבין אדם לחברו, ואף בענייני שלום-בית. בעל ואישה שחשים שיש איזה ויכוח ביניהם - נדרשים למידת הענווה, כדי להתגמש ולהגיע לעמק השווה. לא מתוך כוחניות ומשחקי כבוד, אלא מתוך רצון אמיתי לפתור את הבעיה. כך גם בין החברים: קורה שחבר מעליב או פוגע. הרצון המיידי הוא להתפרץ ולהגיב בחזרה. אך מידת הענווה מורה לאדם להרפות, לתת לסיטואציה לחלוף, ולהבליג. כאשר מאמצים אורח חיים כזה, אכן זוכים לשמחה ולאור. שבת שלום.

השיחה נערכה מתוך הרצאת הרב באתר הידברות