פרשת נשא – הכל הולך אחר הלב

מכירים את אלה שטוענים כי הם 'דתיים בלב'? במידה מסוימת יש צדק בדבריהם: העיקר בעבודת השם הוא אכן הלב, וחז"ל לימדו אותנו כי: 'רחמנא ליבא בעי' כלומר: השם חפץ בלב. אולם, כמובן, מי ששומר על החוק רק בלב, מי שמכבד את רוח החוק והמטרות שהוא מבקש להשיג אך אינו מציית בפועל להוראותיו – סופו למצוא את עצמו על ספסל הנאשמים. הלב הוא חשוב ומייקר עד מאד את המעשים: אך ללא המעשים, אין ב'אמונת הלב' ערך אמיתי.

פרשת השבוע מלמדת אותנו איזה משקל מכריע נותנת כוונת הלב למעשים. פרשת נשא היא פרשה ארוכה ביותר – עם כל זאת, לא קשה במיוחד ללמוד אותה בעל פה! הסיבה לכך היא שחלק גדול בפרשה הוא פרשת קרבנות הנשיאים, הנקראת גם בימי חנוכה. 12 פעמים חוזרת התורה על הקרבנות הזהים לגמרי שהביא 12 נשיאי השבטים, כשהשינוי היחיד בין קטע לקטע הוא שם הנשיא שהקריב ביום שלו.

מהם קרבנות הנשיאים? כשהסתיימה הקמת המשכן, הביא כל אחד מנשיאי שבטי ישראל קרבן פרטי מרצונו. וראה זה פלא: כל קרבן היה זהה בכל פרטיו לשאר הקרבנות. אם כן, מדוע התורה, המדקדקת כל כך בכל מילה, מפרטת שוב ושוב את הקרבן הזהה? מדוע לא היה די בכך שהיא תתאר פעם אחת את הקרבן ולאחר מכן תאמר 'וכן הקריבו כל הנשיאים', למשל?

הרמב"ן עומד על כך בפירושו לתורה. ראשית הוא מביא את דברי חכמינו, לפיהם התורה חפצה לתת לכל נשיא ונשיא את הכבוד המלא, כאילו הוא היחיד שהקריב. אבל הרמב"ן לא מסתפק בכך אלא מוסיף גם את דברי המדרש האומר כי כל אחד מהנשיאים כיוון כוונות שונות בקורבן שהביא, ולכן לא הייתה כאן באמת חזרה על אותו קרבן: המעטפת החיצונית הייתה זהה, אולם מבחינת הכוונות והרמזים, התקווה לעתיד והביטויים המתייחסים לכל שבט ושבט, לכל קרבן הייתה ייחודיות מוחלטת משלו.  

זוהי אבן יסוד ביהדות. בתוך המסגרת של תרי"ג מצוות וחיי תורה – יש מקום לביטוי אישי של כל אחד. אין דומה עבודת השם של אדם אחד לחברו. זה מקומו של 'רחמנא ליבא בעי' הלב וכוונותיו, המחשבות האישיות והרגשות הפרטיים – הם ייחודיים לכל אחד ואחד, והם נותנים לכל אדם את מקומו המיוחד.

רבי זושא מאניפולי, מגדולי החסידות, היה נוהג לומר כי אחרי מאה ועשרים שנה, בבית דין של מעלה לא ישאלו אותו: 'מדוע לא היית משה רבנו'. השאלה שתישאל תהיה: 'מדוע לא היית זושא?' אף אדם לא נשלח לעולם כדי להיות משה רבנו (רק משה רבנו נשלח עם התפקיד הספציפי הזה) כל אחד נולד עם מערכת יכולות ותכונות ייחודיות רק לו ופוטנציאל שהוא ורק הוא יכול להגשים. אם במבט חיצוני אנחנו לא רואים את השונות הייחודית הזו, זה רק משום שרובה בא לידי ביטוי עמוק בלב. כמו בקרבנות הנשיאים, המעטפת החיצונית עלול להטעות ולגרום לנו לחשוב שקיימת כאן זהות מוחלטת. אבל אלוקים, חוקר כליות ולב המכיר את מלא כוונותינו, יודע בדיוק את ההבדל בין מצווה למצווה, את הייחודיות של כל עובד השם.

להיות דתיים בלב? זה דבר נפלא. כשהלב נלווה למעשים ואינו עומד במקומם, כשרוח החוק מצטרפת אל הנאמר בכתובים, נוצרת קרבת השם אמיתית.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.