מאמר אורח: יהורם גאון על "לא תחמוד"

"האדם מחויב חיוב יסודי להימנע לא רק מלנאוף את אשת רעהו ומלגנוב מה ששייך לרעהו, אלא גם מלהשתוקק לאשת רעהו ולרכוּש רעהו. הכוונה היא לא רק שהתשוקה תוכל להביא לידי מעשה, ומן הראוי לאסור אותה משום 'סייג', אלא גם שהתשוקה עצמה היא כבר הסגת גבול, במחשבה אם לא במעשה" (משה דוד קאסוטו).

"כיצד אפשר לצוות על החֶמדה שבלב, שמאליו הוא חומד? אלא שיהו כל הקניינים של חברך רחוקים ממך כל כך, עד שלבך לא יחמוד להם, כשם שלא באה החמדה בלב הכפרי שיישא את בת המלך" (על-פי רבי אברהם בן עזרא)

עשרת הדברות - קובץ החוקים המופלא שנתנה התורה היהודית לאנושות. הנכס המשמעותי ביותר של "ישראל עם קדושים", שניתן לעם כדי להפכו לבן אנוש מוסרי, שומר מצוות. הנכס המשמעותי ביותר שמקנה דרכי התנהגות הולמות בין אדם למקום, ויותר מכך - בין אדם לחברו.

כל עשרת הציוויים, למעט הוראה אחת - "לֹא תַחְמֹד", שעליה אדבר בהמשך - הם בני-ביצוע. סימני דרך מוארים לדרכו ולרצונו של המאמין בימי חלדו.

בעשרת הדברות חוקים המבדילים את האדם מן החיה, התוחמים והמכוונים את חייו באור אנושי, מוסרי וסוציאלי. חוקים הבאים למנוע בכוחה של מצווה את הנאמר בספר קהלת (ג יט): "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל". כי בניגוד לבהמה, האדם מקיים הדברות נושא באחריות על מעשיו. "וּמוֹתַר הָאָדָם" - מקיים הדברות כלשונן - "מִן הַבְּהֵמָה". לא "אַיִן", אלא יש ויש! כשהאדם ממלא את חייו וקונה חכמה, חי על-פי דרכי התנהגות הולמות, אזי לא "הַכֹּל הָבֶל". מעלת יתרונו מן הבהמה יֶשנה, ואינה "אַיִן".

לפי הסדר, מורות ומצוות לנו הדברות:

הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – הכרזה על ה' כאלוקים יחידי ובלעדי, הבאה כציווי מתוך החלטה פנימית ושכנוע פנימי בייחודו של הא-ל. כיהודי מאמין, אין לך קל מן הציווי הזה.

הדיבר השני הוא המשכו של הדיבר הראשון: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" - האיסור להאמין באל אחר. אצל היהודי המאמין, גם הדיבר הזה ימצא אוזן קשבת והכנעה מרצון ומתוך מודעות.

יהורם גאון

הדיבר השלישי: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא" - לא תזכיר את שם ה' לצורך שבועת שקר או כברכה לבטלה. דיבר נוסף להאדרת כבודו של הא-ל היחיד שאין בלתו ושאסור להזכירו לריק. דיבר שגם אילולא נכתב, היה מבוצע על ידי המאמין כְמובן מאליו וכהמשך ישיר לשני הדיברות הראשונים.

הדיבר הרביעי: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" - שמירת יום השבת, שהנו יום מיוחד משאר הימים. חוק סוציאלי מן הדרגה העליונה, לצורך מנוחת האדם ועבודת הא-ל. דיבר שהמאמין ממלאו בחדווה.

הדיבר החמישי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" - שמירה על כבודם של ההורים. זהו הדיבר היחיד שנושא בחובו גמול ישיר - "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה". גם דיבר זה יאומץ אל לב היהודי המאמין, מה גם שמתן שכרו בצדו.

אחר כך מגיעים השישי, השביעי, השמיני והתשיעי ברציפות:

"לֹא תִרְצָח" - האיסור לקחת את חייו של אדם אחר.

"לֹא תִנְאָף" - האיסור לקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין.

"לֹא תִגְנֹב" - האיסור לגנוב דבר השייך לאדם אחר.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" - האיסור לתת עדות שקר.

פשוט שציוויים אלו הם בני ביצוע. המאמין יכול ורוצה לקיימם.

והנה הגענו אל הפח הטמון בשנינות אלוקית:

הדיבר העשירי - "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ - וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". האיסור הוא לחשוק במשהו ששייך לאדם אחר. זה אינו חטא של עשייה או של אי-עשייה, לא אי-כיבוד הורים פאסיבי ולא לקיחת דבר אחר באופן אקטיבי, אלא חטא של מחשבה בלבד. כאן, גם המאמין הגדול עלול למצוא עצמו בצרה. כי בעוד גניבה, רצח, שמירת השבת והאמונה בייחודו של הא-ל נעשים מתוך החלטה ומתוך מודעות שכלית ונפשית, הנה בא הדיבר "לֹא תַחְמֹד", שמכניס את המאמין למגננה לכל חייו, מהרגע שהוא עומד על דעתו.

איך אפשר לא לחמוד? הרי זה לא בידינו, זה לא מודע. לא נתון להחלטתנו, אלא קורה מעצמו. הנה, ראיתי דבר יפה ואהבתי אותו עד מאוד - מתוך רגש ספונטני שלא בשליטתי אני חוטא, וכבר אני בעמדת התנצלות כלפי שמיא.

גם כמאמין שרוצה מאוד לעמוד בכל אחד מן הדברות, שהן לי צו אלוקי, לא פחות, על "לֹא תַחְמֹד" פשוט אין לי שליטה. זה קורה לפני שחשבתי בכלל. זה קורה מאליו. זו פעולת חושים שהמוח אינו שותף בה. מתי הוא כן משתתף, המוח? בצער הגדול אחרי שחמדתי. אבל אז זה כבר מאוחר, כי מבלי משים כבר חטאתי.

אז לשם מה בא הדיבר שאינו בר ביצוע? הרי אני רוצה כל כך לקיים הכול, אז מדוע אל תוך קובץ החוקים המופלא והחשוב ביותר הכניס הא-ל בסוף הרשימה ציווי שאין לי שליטה עליו? לאיסור "לֹא תַחְמֹד" יש מקום של כבוד דווקא בנכס המשמעותי של עם ישראל - עשרת הדברות. לא בכדי הוא זה שסוגר את הרשימה: הדיבר העשירי שם את היהודי המאמין במצב נחות ומתגונן. מהרגע בו הוא עומד על דעתו, לעולם לא יוכל להתגאות או להתנאות בכך שהוא מקיים את המצוות כהלכתן, ואפילו את עשרת הדברות. תמיד יימצא לו ה"לֹא תַחְמֹד" הזה, כמו "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד ז), להזכירו בכל עת את היותו בן תמותה, את היותו בלתי מושלם.

"לֹא תַחְמֹד" כופה על בן האנוש המאמין מין כפיפות קומה, מין התנצלות מתמדת בפני בורא העולם. מין קטנוּת כלפי הא-ל, שאפילו שנבראנו בצלמו, אל לנו להתנשא בשל כך. בכל זאת, יש בנו משהו אנושי חסר שליטה. מין אין אונים שמחסֵר מאתנו מעט מכדי שנהיה דומים לו לגמרי. נכון, כתוב "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו), אבל "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" (תהילים ח ה-ו). אנו דומים, אבל מעט חסרים.

המאמר מתוך הספר "עשרת הגדולים - עשר דמויות ישראליות כותבות על עשרת הדיברות", שיצא לאור על ידי ארגון "קרוב ללב" לקראת חג השבועות.בספר פורסמו עשרה מאמרים של ידוענים בהקשר לכל דיברה מעשרת הדיברות. הספרים מחולקים ע"י פעילי "קרוב ללב" לשכניהם החילונים.