הרבנית ימימה מזרחי במאמר לפרשת נשא: פיסת שׁמים בלב

"נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה ובעלת המדרש הארוך ביותר. אין פרשה ארוכה ממנה ולמה כל כך ארוך? כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, אומר שלמה המלך וה"פרי צדיק" מלמד: כשאתם רואים חוכמת-ענק, המון תורה, זו האינדיקציה לכך שיש לשכך כעס גדול.[1]

מדוע כעס? כי אנו בתקופה לא כל כך פשוטה ולא כל כך רגועה. למעשה, אנחנו בתקופת "אחרי החגים". עברנו את החג הארוך ביותר בשנה. נדמה לנו ששבועות הוא חג קצר מאד, יום ולילה, אך למעשה, אומר הרמב"ן, עברנו שבעה שבועות של חול המועד. היום הראשון של החג היה ליל הסדר והאחרון – שבועות. באמצע השתרע "חול המועד" של 49 ימים. מזמן לא מסרתי שיעור חסר חגיגיות. עד עכשיו למדנו על שבועות ולפני כן על ל"ג בעומר ועל עבודת ספירת העומר ולפני כן על ליל הסדר, ושלושים יום לפני ליל הסדר כבר למדנו על ההכנות והניקיונות ולפני כן על פורים ולפני כן על ט"ו בשבט ובאמת, זמן רב שלא היה שבוע נטול-חגים כמו השבוע הזה.

פרשתנו, "נַשֹׂא", באה לְנַשׂא ולרומם אותנו קצת. מיד אחרי מתן תורה, ה' מבקש: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי [...] כָּל הַיָּמִים.[2] הלוואי ויישאר להם הלב הזה". איזה לב? מה יש בלב של מתן תורה? חסידים אומרים שבשעת מתן תורה, נצרבה פיסת שמים בלבבות של בני ישראל: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם.[3] הלב שלנו היה מלא שמים, מלא רוחניות. הלוואי שתישאר בליבותיכם טיפת שמים, ה' אומר. שבלבבות תיחרט תחושת גובה, תחושת חיבור לקב"ה.

החגים הם אבקת הסוכר של החיים. בלעדיהם, עלולים ליפול לעבודת יומיום אפורה ומפרכת, עבודה מרה, עבודה של מְרַרִי. בפרשתנו מדובר על שבט לוי: בני קהת, שנושאים את כלי הקודש הקדושים ביותר, הארון והמנורה. אחריהם – בני גרשון. הם מגורשים מהעבודה הקדושה ביותר אבל עדין סוחבים את יריעות המשכן וגם זו דרגה עצומה. אחריהם – בני שבט מררי. איזו עבודה אפורה יש להם, בהיותם נושאים את קרשי המשכן, העמודים והאדנים. וזו מרירות, עבודת היום-יום הזו.

השאלה הגדולה היא, איך מְנַשׂאים יומיום אפור וחוזר על עצמו, למדרגה של קדוּשה? איך "נושאים קרשים" ומרגישים שמים בלב? זו לא חוכמה לשמוח בחגים; ביום רגיל – איך חוגגים?

בפרשתנו פוגשים את הנשִׂיאים, שחיים בשמחה עם משא המנהיגות הכבד. אנחנו פוגשים את הנשׂוּאים, שסוחבים את משא הנישואין הכבד. אנחנו פוגשים את המתנשׂאים – הנזירים, שאינם חיים בשלום עם היומיום האפור ואומרים "העולם הזה לא בשבילי". ובסוף הפרשה, אחרי הנשיאים, הנשואים והמתנשאים, אנו פוגשים את נושׂאי הכפיים, הכהנים שמברכים אותנו בנשיאת כפים: ברוך... אשר קידשנו בקדוּשתו של אהרון וציוַונו לברך את עמו ישראל ב... אהבה.

"ברכת כהנים" היא ברכה שמעתירה עלינו דבר אחד: אהבה. מי יתן וכל מעשה שלכם אפור ככל שיהיה, ייעשה באהבה.

איך? איך אוהַב את עצמי / העבודה שלי / בן הזוג שלי /  הילדים שלי, עם שלל בעיות החינוך האלה? איך עושים את כל זה – באהבה ובאופן יומיומי?

והפרשה מחדשת: רק בעזרת ההבנה, שכל מעשה שעושים בבית ובעבודה הוא משא המקדש. הקב"ה נותן לך משהו קדוש, שנראה לך חוּלי ויומיומי, אבל את בונה בית מקדש. ברכת כהנים פותחת במילים "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים": זו המשימה שלך עכשיו והיות שהיא מה', אז היא קדוֹשה.

על שלום בית, למשל, אומר הרב פינקוס זצ"ל: הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב ש"שלום בית" הוא עניין של יחסי בין-אדם-לחברו. לא כך היא – אלה יחסי בין-אדם-למקום! אני עושה שלום עם בן זוגי כי זו המשימה שה' השית עלי וזה בן הזוג שהוא נתן לי. אהבת איש לאשתו – חובה שיהיה, חזקה ועצומה.[4] זו חובה, זו מִצווה ואני עושה כי המצַוֶוה ציווה עלי.

את מתקוממת: "סליחה, ימימה. אז זו לא אהבה. את ה' את אוהבת, ולא את בן הזוג/העבודה/הילדים".  

והחידוש הנפלא של פרשתנו: אין אהבה אחרת. אהבה שמבוססת על בין-אדם-לחברו, תִּכבה. היא תיעלם. כשאת רק רעיה שלו, או כשאת רק אמא של המתבגרים האלה, או כשאת יוצאת לשידוך אחר שידוך, אזי העייפות, הכובד והעלבון יכבשו כל חלקה טובה. יהיה לך מרץ רק בהתחלה, בנקודת החידוש, כשהילד עודנו תינוק או בשנה הראשונה לנישואין. אחר כך, אין סיכוי לאהבה. אין סיכוי לאהבת מתבגר שעושה לך צרות. אין סיכוי לאהבת בן זוג עייף ומקריח שעושה לך צרות. אין סיכוי לאהוב את השידוכים שמצטברים, עוד אחד ועוד אחד.

כך ה' מראה לנו, בצורה נוראה, באישה הסוטה. זו אישה שבן זוגה חושד בה שנִסתרה עם איש זר. היא מגיעה לבית המקדש ושם נותנים לה לשתות מים, ששם ה' נמחק בתוכם. האין זה קיצוני מאד? מה פתאום, אומר ה'. בינינו, לא הייתי בבית שלכם מזמן. מזמן מחקתם את שמי. כל יום בביתכם היה בבחינת מים מרים. לא היה סיכוי לאהבה. 

חז"ל אומרים שלא היתה אישה סוטה בתולדות עם ישראל (מלבד אחת, אולי). בסופו של דבר, החשד תמיד הופרך. אבל אותה אישה לא נחשדת סתם. היא נחשדת משום שיש לה עולם נסתר שאותו היא חולקת עם אחר. היא כבר מזמן לא אוהבת. אומרת התורה: את חיה עם איש חשדן וקנאי ואתה חי עם אישה שאולי לא עשתה שום דבר רע אבל האהבה שלה מתה מזמן. ומי שאין לו אהבה, אין לו אלוקים... אז אל תזדעזעו מכך ששם ה' נמחק, כי הוא בין כה וכה לא היה שם.

לכן, ברכת כהנים מחזירה את ה' לביתכם, את אותו שם שנמחק בין בני הזוג. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ואז – וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.[5] במה? באהבה.

אישי גילה לי מהנסתרות של סידור הכוונות לפי האר"י הקדוש, שהנקודה הגבוהה ביותר בתפילה נמצאת ב"שמונה עשרה": ומביא גואל לבני בניהם למען שמו – באהבה. וכתוב בסידורי המקובלים: "באהבה" – ראשי תיבות: בזה הנערה באה אל המלך. את רוצה להיות קרובה לאיש שלך, לילדים שלך, למשא חייך, למשימת חייך? בבקשה, לא בלי אהבה. אין אפשרות להיות עם איש בלי לאהוב את ה', או להיות עם ילדים בלי לאהוב את ה'. כל הזמן תכניסי את ה' פנימה.

איך עושים את זה? – הנה אחת הנוסחאות המופלאות של פרשת "נשא" לאהבת המשא שהושת עליך: כיסוי ראש בתוך הבית.

זה מסתורי וזו לא הלכה. לפי הרב משה פיינשטיין, שהיה פוסק עצום, אישה לא חייבת לכסות את ראשה בתוך ביתה, בקרב משפחתה. זו לא הלכה אבל זה יותר מהלכה. לפי הזוהר הקדוש, אישה שמתהלכת בכיסוי ראש בתוך ביתה, מנכיחה מיידית את ה' בביתה.

ביהדות, מחיצות וכיסויים תמיד באים כדי לקרב בין דברים שלא יכולים להתקיים זה לצד זה. מחיצה בבית הכנסת, למשל, מאפשרת לנשים לעמוד ליד גברים בשעת התפילה. באותו אופן, כיסוי הראש מאפשר לשכינה לרדת לתוך הבית. המטפחת תעזור לך, אם את רוצה לטפח באהבה את כל מה שטעון טיפוח בביתך.   

ואם קשה לכסות? ההמלצה שלי תמיד: התחילי בהדלקת נרות שבת. כיסוי ראש מלא כאשר את מדליקה את הנרות. זה נפלא ובעל ערך רב.  

אישה שמכסה את שערה בתוך ביתה, מכניסה את ה' פנימה. שמו לא נמחק במים המרים של היומיום. במילים אחרות, היכולת לאהוב באופן מתמשך את משימות היומיום ולטפח באהבה את מה שנתן לך ה' קשור למטפחת. כששמים כיסוי – עוטר ישראל בתפארה[6] –  הקב"ה פשוט נמצא. הנזר הזה על ראשך מאפשר לך להינזר מרגשי מרירות ורגשי קַטנוּת ולעלות למישור גבוה בהרבה. את מה שהנזיר בפרשתנו משיג בכל מיני דרכי פרישוּת, אישה עושה באמצעות הנזר שעל ראשה. היא במקום אחר וממנו הכל יותר קל.

השבת הזאת, נפלא ללכת לבית הכנסת ולשמוע את ברכת כהנים. והקב"ה מציץ מבעד אצבעותיהם של כהנים שמברכים את העם.[7]  ויהי רצון, שניתן סיכוי לאהבה ונתברך כולנו באהבה.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).