מרייטינג להידברות: 5 שנים אחרי התפנית, דודו כהן מסכם

1.

"כאן", הצבעתי על כסאו בחוצפה לא אופיינית. הוא התבלבל קמעא. "מה הכוונה?", שאל. "בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי יושב על הכורסה שלך, עורך את 'רייטינג'", עניתי.

דצמבר 2001. אני יושב במערכת "רייטינג" מול יובל נתן, אז עורך העיתון, לפגישת היכרות. הוא מנסה לתחקר אותי על עבודתי באותה תקופה כעורך המקומון "מידע 8" בקריית שמונה, מנסה להבין מי זה הבחור הצעיר בן ה-22 שיושב מולו, וחותם את השיחה בשאלה הקלאסית: "איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5-10 שנים?".

2.

שמונה שנים לאחר מכן, ב-2009, התקבלתי להידברות. זה התחיל כהצעה לרב זמיר כהן, להקים עלון שבת, ובגלל עיכובים טכניים התגלגל לעריכת הניוזלטר השבועי. משם עברתי תחנות רבות: התכנית "מקום לשאלה", ניהול התוכן בעלון השבת, הקמת "שבע ברכות", הנחיית "בכיוון אחר", ובסופו של דבר הקמת אתר הידברות החדש, וניהול מחלקת תוכן\אינטרנט.

בימים האחרונים, במלאת חמש שנים מההתפטרות שלי מ"רייטינג", כשנזכרתי מה בדיוק עברתי ב-5 השנים האחרונות בערוץ ובאתר הידברות, שנמצאים בצד השני של הסקאלה, לא יכולתי שלא להתרגש. אבל תכף נגיע גם לזה.

3. כשנכנסתי ללוע העיתונות הארצית, תקופה קצרה אחרי הצבא, באתי עם שק של רגשי נחיתות. באותה תקופה לא הרגשתי שייך בישיבות המערכת של "רייטינג". לא ממש הבנתי את ההומור הפנימי, ובעיקר לא את האנשים שכל מילה רביעית שלהם נאמרת באנגלית. למעשה, בחלק מהפעמים כשירדתי מקו 845 אל תל אביב הסואנת והמזיעה, הרגשתי שאני בעצם נוחת בארץ אחרת. הארץ הזו ארוזה באריזה מרשרשת, והיא היתה לכאורה מפתה וקורצת, אבל מאחורי החיוכים והעליזות מצאתי בעיקר עצבות פנימית. גיליתי במהלך השנים שתל אביב נראית אולי עיר שמחה, אבל היא נורא עצובה מבפנים - וסליחה על ההכללה. בשנים האלה נתקלתי בכל כך הרבה מאבקי אגו, משחקי כבוד, אנשים בודדים, תסכולים ושאר מרעין בישין. עיר בלי הפסקה. וזו בדיוק הבעיה שלה.

לא חששתי לבטא את זה, וב"רייטינג" השתמשתי המון פעמים בביטוי "תרבות ההבל והריק" כלפי אותה תרבות של כלום. שנאתי ואהבתי אותה בו זמנית. במערכת היה מי שהתרעם על השימוש בביטוי, שלמעשה ביטא סלידה גם מהתכנים הצהבהבים של העיתון עצמו, אבל לזכותם ייאמר שאף אחד לא צנזר אותי. כך כתבתי ב"שבועון הטלוויזיה והבידור של ישראל", כפי שהוא נקרא אז, במשך 8 וחצי שנים, בתוך סוג של גייס חמישי, שמנסה לדחוף ביקורות אוהדות על עמיר בניון ושולי רנד, מבלי שאף אחד ישים לב.

אבל כמובן שהם שמו לב.

כתבת השער הראשונה ב"רייטינג"

4.

יש כאלה שטוענים בהתנשאות שאנשים חוזרים בתשובה בגלל שהם נקלעו למצוקה. זה נכון בחלק מהפעמים, אבל זו ממש לא תעודת עניות לדת. זה בסך הכל טבעי. בנאדם מתחיל לשמור על תזונה נכונה אחרי שהרופא שלו מזהיר אותו שאם הוא ימשיך עם הג'אנק - המחלות יטפסו עליו בלי סוף. אחר מפסיק לעשן אחרי שהוא מקבל בדיקות רפואיות מבהילות. ובן אדם שחווה דברים לא ממש נעימים בחיים יכול פשוט להתחיל להעלות שאלות קיומיות, לתהות מה הוא עושה כאן בדיוק, ומה רוצה מאיתנו בורא העולם.

חלק מאותם אנשים יכול להתקרב ליהדות, וזה מה שקרה לי. לגיטימי לחלוטין. אמנם חבל שלא הבנתי את זה לפני שקיבלתי "תזכורת", אבל היום אני בהחלט מודה לקב"ה על שנתן לי את התזכורת הזו. בלעדיה, מי יודע איפה הייתי היום.

5.

בסוף 2002 אני ואסתר, אשתי המקסימה, התחתנו. לא רצינו בהתחלה ילדים, כי הרגשנו צעירים מדי. בעלה של דודה שלי - ראש כולל בצפון - הסביר לי שזה בכלל לא פשוט מבחינה הלכתית. שיכול להיות שעכשיו הקב"ה רוצה לתת לנו ילדים, אבל דווקא כשנרצה - זה פשוט לא יהיה הזמן שלנו. פטרתי אותו בכמה משפטים מלאי רהב וביטחון עצמי מטופש, והוא הרפה.

חצי שנה לאחר מכן החלטנו שאנחנו רוצים ילדים. אבל אחרי חודש וחודשיים, כשזה לא בא, ייסורי המצפון כבר החלו לבקר אצלי. זכרתי את השיחה ההיא, וידעתי - תמיד הייתי אדם מאמין, רק שלא תמיד יישמתי את זה בפועל מעבר לשמירת שבת ברמה שהבנתי אז - שהיה אסור לנו למנוע הריון כזוג צעיר ללא ילדים. כך עברו עוד כמה חודשים, והבנו שאנחנו נמצאים בצרה לא פשוטה. לא אכביר כאן מילים, כי זה יכול למלא ספר שלם, אבל אלה חיים איומים. הבושה, הלחץ מהמשפחה, הבריתות של בני הדודים, האיחולים המייסרים (וחסרי המודעות) "בקרוב אצלך", התפילות, חוסר האונים, הנשים ההריוניות שפתאום נמצאות בכל מקום, הזיעה הקרה שמכסה אותך כשאתה מגלה שעוד זוג מעוכב נקלט בסופו של דבר, ובעצם התחושה הנוראה הזו שמלווה אותך לכל פינה.

ומשם נולד החיפוש. בהתחלה החיפוש התבטא בעיקר דרך מקובלים בע"מ, באבות ושאר שרלטנים, אבל מקץ תקופה הבנו שאף אחד לא יכול להבטיח לנו כלום. החלטנו לפנות ישירות למורשה החתימה האמיתי והבלעדי: הקב"ה. והוא כמובן לא אכזב. הוא אף פעם לא מאכזב, אם רק מצטיידים באמונה אמיתית, סבלנות והרבה תפילות.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בתקופת "רייטינג"" data-src="https://storage.hidabroot.org/Graphics/Storage/115125.jpg" class="lazy" />אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בתקופת "רייטינג"

6.

כמובן שלאף אדם לא קל להתחזק. אבל בגלל העבודה שלי הסיפור הפך מסובך הרבה יותר. מצד אחד עקרונית אפשר לכתוב, כל עוד אני שומר על גדרי צניעות ולשון הרע. אבל מצד שני - אתם מבינים לבד שאי אפשר לעשות הכל. כך, למשל, כשעלה בעבר רעיון להקים מיני-מוסף, "רייטינג אילת", עם תוכן שקשור לעיר הדרומית, עורך המגזין הציע לי לערוך אותו. סירבתי בנימוס, כי הבנתי לבד מה התכנים אמורים לכלול. זמן קצר לאחר מכן, כשאורי סלעי, העורך הראשי של ערוץ 24 באותה תקופה, הזמין אותי למשרדי קשת על מנת להציע לי להצטרף לצוות העריכה של הערוץ (חלום ישן שלי) - נאלצתי לסרב בלב כבד אך שלם, אחרי שהבנתי שלא יהיה מנוס משידור שירת נשים ו\או קליפים שהצניעות היא לא הצד החזק בהם. היה אפשר לחשוב שסירובים כאלה (והיו עוד, שלא זה המקום לפרט) יגרמו לי לנטוש את המקצוע, או לפחות לחיות מהיד לפה, אבל מסתבר שבפועל קורה בדיוק להפך. כל פעם כשסירבתי להצעה מפתה-אך-בעייתית, הגיעה אחריה הצעה "כשרה" ומשתלמת הרבה יותר. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, עד שחרדת הפרנסה שהיתה לי בעבר התפיידה לחלוטין, לטובת ביטחון פשוט בה'.

7.

באותה תקופה שמרתי את ההתחזקות בסוד מפני חברי מערכת "רייטינג".

אף אחד לא היה מודע לעובדה ההזויה, שלכתב מן המניין בעיתון הטלוויזיה והבידור, שאמור להיות מעודכן בכל מה שזז, אין בכלל טלוויזיה בבית. כלומר, היה מכשיר, אבל ללא יס או הוט, ואפילו לא ערוצים 1, 2 ו-10. זה התחיל די במקרה, כשהחלטנו לעבור מ-Yes לחבילת הטריפל של HOT. עם נציגי HOT סוכם על מחיר מסוים, אבל כשהטכנאי הגיע התברר שהסכום קפץ פתאום, והחלטנו לעכב את החיבור. כך חלפו להם כמה ימים שבהם היינו מנותקים לכאורה מהציוויליזציה. עבר יום, עברו יומיים, וראינו כי טוב. עבר שבוע, עברו שבועיים, וראינו שאנחנו עדיין חיים ונושמים. אחרי חודש גילינו שפתאום יש לנו יותר זמן להשקיע בזוגיות, בילדים, בלימוד תורה, בארוחות משפחתיות, במפגשים עם חברים. בעצם, הבנו שיש לנו יותר זמן לחיות. הבנו שזה בעצם יותר הגיוני מאשר לבלות את החיים בבהייה באנשים אחרים, בתסריטים שמתארים עולמות אחרים, ובשריטות של אחרים בבית "האח הגדול".

אנשים בסביבתי התקשו לעכל שחולה-טלוויזיה כמוני הוציא את עגל הזהב מהבית. ואכן, קשה לקלוט שאנשים בוגרים, שפויים בדרך כלל, מוכנים לוותר על תכנים קסומים, אינטליגנטיים, מעוררי בינה, גאוניים וכו' כמו אלה שמשודרים בערוצים המובילים בשעות הפריים טיים. גם אני חשבתי כך פעם על אנשים שמתנתקים מקופסת התבונה הזו, אבל היום אני מבין שזה גם לא בהכרח קשור ליהדות אלא לרצון לשמור על שפיות.

8.

אבל הטלוויזיה היא עוד כלום לעומת הסתירות המוחצנות יותר. כך קרה לי אחרי שהתחלתי לחבוש כיפה - מעשה שבחוגים מסוימים היה אמור לשדר את המסר "זהו, עכשיו מוכח שהוא התחרפן לגמרי". הגיע הזמן והייתי צריך להראות את פרצופי במערכת "רייטינג". התלבטתי ממושכות האם להגיע עם כיפה, ובסופו של דבר הרגשתי שאני עדיין לא בשל, והגעתי בלי.

כמה חודשים לאחר מכן כבר החלטתי שהגיע הזמן להתנער מחוסר הביטחון המטופש הזה, והגעתי למערכת עם כיפה. הייתי בטוח שכולם יחשבו שצמחו לי קרניים, שאני עומד לבשר להם על התפטרות ומעבר ללימודים בישיבת אור-שמח, אבל למרבה התדהמה זה עבר בחוסר עניין מוחלט. כולם ידעו ממילא שאני בכיוון, וזה לא הפתיע אף אחד. שוב גיליתי שהכל נמצא רק אצלי בראש.

9.

כבר בתחילת מסע ההתחזקות התחברתי לרב זמיר כהן. אחרי שנחשפתי אליו בערוץ המקומי (כשערוץ הידברות עדיין לא היה קיים), ראיינתי אותו ב"רייטינג" בכתבה שכותרתה הייתה "לא סתם רב, כוכב!". אהבתי את העובדה שהוא לא נוקט בהפחדות, חוזר בכל הזדמנות על הפסוק שמתייחס לתורה - "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ובמהלך השנים הפך לדמות אהובה ונערצת בקרב קהלים עצומים.

בנסיעות המתישות בקו 845, לראיונות עם הסלבס הנוצצים ביותר, האזנתי במכשיר הפאלם שלי להרצאות שהורדתי מאתר הידברות הישן. ואז, אחרי שהבנתי בנסיעה עד כמה המדע הולך בעקבות התורה, ואיך יודעים שיש חיים אחרי המוות - הייתי צריך לרדת מהאוטובוס, ולראיין כוכבים לרגע. הדיסוננס הלך והתעצם. הפסקתי להיות מחובר לעיתון שכתבתי בו כל כך הרבה שנים. הייתי מקבל אותו הביתה, מדפדף במהירות, רואה את הכתבות שלי, ופשוט משליך את העיתון הטרי לפח, במלוא הדרו, אחרי 5 דקות של רצון לצאת ידי חובה.

10.

סיון תשע"ה. 5 שנים בדיוק עברו מאז שהתפטרתי מ"רייטינג". הזכרונות משם עולים ומבליחים מדי פעם. הראיונות עם סלבס בבית סוקולוב או במגדלי עזריאלי, ישיבות המערכת שבהן כולם היו קלילים ומגניבים (חוץ ממני, כמובן), ראיונות עם אושיות כמו אבי ביטר, צביקה הדר, דן מרגלית, גדעון רייכר, אדיר מילר, עמיר בניון ועוד, ובעיקר תחושה בלתי-נתפסת שאתה, הפריפריאלי הנידח מקריית שמונה, יושב כאן בלב הביצה התל אביבית, ומצליח להעביר מסרים חתרניים נגד התרבות שבה אתה משכשך את רגליך, מבלי שאף אחד יצנזר אותך.

11.

אני זוכר שבתקופה החילונית-מסורתית שלי, מפעם לפעם, כשנזכרתי שאני קרוי על שמו של צדיק שהתגלה לאבא שלי בתקופת ההריון (רבי דוד ומשה), הרגשתי שאני סוג של פספוס. אותו צדיק, מספר אבי, אמר לו פנים-אל-פנים שלא לאשר בשום אופן הפלה, כפי שהמליצו הרופאים, שגילו כביכול מום. "אז מה יצא ממני בסוף, ברמה הרוחנית?" חשבתי לעצמי. "זה התפקיד שלי בעולם - לכתוב ביקורות דיסקים על מוזיקה מזרחית?". הבנתי שלא לכך נועדתי, אבל לא היה לי אופק אחר. גם כשבעלה של דודה שלי הציע לי באותה תקופה: "אולי תכתוב סיפורי צדיקים, ותנצל את הכישרון שלך לקדושה?", גיחכתי. איזה סיפורי צדיקים ב"רייטינג"? על מה הוא מדבר בכלל, ואיפה הוא חושב שאנחנו חיים? צחוק הגורל הוא שכמה שנים לאחר מכן, בעיצומו של תהליך התשובה שלי, פרסמתי ב-mako טור שבועי בשם "סיפור לשבת".

12.

גם אחרי שעזבתי את "רייטינג", תהיתי למה בעצם הקב"ה שם אותי שם, ובמקומות אחרים שבהם כתבתי וערכתי במרוצת השנים - מעריב, mako, מקור ראשון, עריכת הניוזלטר של סלקום, Feelternet ועוד.

ואז, בשנתיים האחרונות, הפאזל הסתדר לי באופן מושלם. התחלתי לנהל ולערוך את אתר הידברות, וכאן בעצם גיליתי שעליי לממש את כל מה שלמדתי לאורך השנים. פתאום תובנות שנראו לי שוליות, הפכו להיות מצפן מקצועי-ניהולי שעליו אני עושה Apply כמעט בכל יום. איך לראיין, איך להוביל צוות עובדים, איך להתנהל מבחינה אתית, איך לערוך אתר תוכן שלם, איך לטפל בטקסטים ברמה הלשונית, איך לבחור נושאים, איך לגבש תמהיל. את הכל למדתי אי שם, בתרבות ההבל והריק, כפי שנהניתי לכנות אותה בעוקצניות מתריסה, ועכשיו אני מיישם אותה בעולם הרוח, באתר היהדות הגדול בעולם, עם תחושה עצומה של שליחות, ייעוד ובעיקר סיפוק.

ו"רייטינג"? הוא נסגר בערך שנה אחרי שעזבתי, וכותביו התפזרו לכל קצוות עולם העיתונות.

13.

ולמקרה שתהיתם, היום יש לנו חמישה ילדים - איתמר, טליה, עילאי-יעקב, צוריאל ו...זמיר כהן. כשהם יקראו את הכתבה, מתישהו בבגרותם, באמת מעניין איפה אהיה. מה שבטוח, זה לא יהיה על הכורסה ההיא של עורך "רייטינג". היום יש בעיניי כורסאות אטרקטיביות הרבה יותר.

זמיר כהן. אולי בעתיד, הרב זמיר כהן...