ראש השנה לאילן: ט"ו בשבט בהלכה ובמנהג

יום ט"ו בשבט נקבע לראש השנה לאילנות, בו מתחדשת ומתחילה השנה החקלאית החדשה. דהיינו שעד ט"ו בשבט היתה שנה אחת, ומט"ו בשבט ואילך היא שנה אחרת. התחדשות השנה ביום ט"ו בשבט היא לעניין מצוות הנוהגות באילן ובפירותיו, כגון בדין מעשר שאין מעשרין מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת. וכמו כן, הוא בשאר מצוות האילן: ערלה, רבעי, תרומות וביכורים.

ט"ו בשבט בשמיטה

כל הצומח מהאדמה בשנה השביעית בין מן הזרעים שנפלו באדמה קודם, ובין מהעיקרים(?) שנקצרו קודם וחזרו הם הנקראים 'ספיחים'. ומה שאמרה התורה "את ספיח קצירך תקצור", פירוש: שלא יקצור כדרך שקוצר כל השנה, דהיינו לקצור כל השדה, ולדוש בבקר. אבל כשקוצר מעט מעט וחובט ואוכל - מותר. וכל זה מן התורה, אבל מדרבנן (דברי חכמים) כל הספיחים הצומחים בשביעית אסורים באכילה.

ספיחי שביעית אף בצאת השנה השביעית עדיין אסורים הם עד חנוכה של השנה השמינית, ורק מחנוכה ואילך מותרים הם, כמבואר ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הל' ו'.

ויש מחלוקת האם מתחילים למנות איסור שביעית בפירות האילן מט"ו של השנה השביעית, עד ט"ו בשבט של השנה השמינית, או שמתחיל מאחד בתשרי של שנה השביעית, עד אחד בתשרי של השנה השמינית.

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט היה נפוץ בקרב יהודי אשכנז בלבד, וכמעט ולא היה ידוע כלל בקהילות הספרדים. המקור המוקדם ביותר למנהג זה נמצאנ בשנת שכ"ד – לפני כ-450 שנים. הראשון שמזכיר זאת הוא רבי יששכר בן שוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, ובספרו רשם לא רק מנהגי בני עדתו בלבד, אלא הוסיף גם מנהגי העדות שמצא בצפת, ואלו דבריו: "שבט... יום ט"ו בו ר"ה לאילנות. לכן אין נופלים בו נפילת אפים בתפילה ולא מתענין בו. והאשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות וכו'. ועל פיו כתב המגן אברהם (סימן קל"א ס"ק ט"ז): "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות".

מהפכה גמורה בענין זה חלה בשנות התק"ס, כאשר מחבר הספר "חמדת ימים" חידש את מנהגי החג מדעתו, וחיבר על כך קונטרס מיוחד בשם "פרי עץ הדר". זאת, אע"פ שלא מצא סמך לכך בכתבי האריז"ל וגוריו שעל פי רוב שאב על פיהם בכל דבר, והמעיינים בספרו הסבירו כי חזה ברוחו שיש בחג זה משום השפעת שפע רוח ארץ ישראל, ויש בו כדי לעורר כיסופים, וקם והתקין תיקון מיוחד ליום זה, בצירוף סעודה חגיגית של אכילת שלושים מיני פירות מפירותיה של ארץ ישראל, ואמירת ברכות ותפילות על כל פרי ופרי, בתוספת לימודי פסוקים מן התנ"ך ומאמרים מן המשנה והזוהר, שיש בהם מענייני העץ.

הסעודה והלימוד שקבע בעל חמדת ימים עשו להם כנפיים ונתפשטו עד מהרה בכל קהילות ישראל שבאיטליה, בתורכיה, ובארצות הבלקן, ובכל הארצות מבוכארה שבמרכז אסיה, ועד מרוקו שבצפון אפריקה.

רבי חיים פלאג'י אב"ד איזמיר, בספרו מועד לכל חי (סימן ל') - מביא מנהג עירו וכן כתב: "ליל ט"ו בשבט ר"ה לאילנות. ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר השיג ידו, וכל אחד מברך על פרי אחד. האיש מברך על החטה אחר ברכת המזון, 'חלב חטים ישביעך' (תהלים קמז, יד), כדי שיהיה לו מזונות בריווח. והאשה מברכת על הגפן, כדכתיב "אשתך כגפן פוריה", והבן על הזית - "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך".

רמון ואגוז לבנותיו, על שם "כל כבודה בת מלך פנימה", שכשם שגרעיני הרימון והאגוז נמצאים במקום מוצנע, כך גם בנותיו של האדם מתנהגות בצניעות. דבש ותפוח לתינוקות, על שם "תחת התפוח עוררתיך".

הרב שי עמר הינו רב במדור ההלכה של הידברות

שאלות לרב 054-8448909