הרבנית ימימה מזרחי: תחי אחוות האחים!

אנחנו ביום השנה לחטיפת שלושת הנערים אייל, נפתלי וגיל-עד וראינו בסיפור העצוב והמרגש הזה את כוח האימהות, כמו גם כוח אחווה אדיר. פרשת "בהעלותך" מדברת אלינו בשם אותו כוח האחווה. יכול לקרות שאבא או אמא כועסים עלינו מאד מאד; וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ – הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים?[1] אכן, יש מצב שאבא כועס ויורק בפניה של בתו, כמו בפרשתנו, כשהקב"ה כועס על מרים שמדברת לשון רע על אחיה, משה (ליתר דיוק, זה משהו שאולי מזכיר לשון הרע. הלוואי עלינו לדבר לשון הרע כמו מרים...). היא מצטרעת וצריכה לצאת מחוץ למחנה לשבעה ימים. ומה קורא אז, כשאבא כועס? מתייצבים פתאום שני אחים באחווה אינסופית, משה מזה ואהרון מזה.

משה מעתיר בעדה: "אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ!"[2]  חז"ל אומרים ש-11 האותיות האלה הן שם קדוש של הקב"ה, שמסוגל לרפואה. ויותר משזו עתירה, זו תביעה מעט חצופה כי "נא" פירושו: עכשיו. הרגע. גם אם הזמן הוא "נא", לא מבושל ובשל דיו, תרפא את אחותי עכשיו.

ואהרון עומד אף הוא ואומר בתפילה: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרו"ֹ.[3] על מי הוא מדבר? הוא צריך היה לומר על מרים "אשר בצאתה מרחם אמהּ, ייאכל חצי בשרה". אבל לא על מרים אהרון מדבר אלא על עצמו. "ריבונו של עולם", הוא אומר. "זו אחותי. אני והיא יצאנו מאותו רחם. אם היא חולה, אם אבא כועס עליה, אם היא בצרה ובבידוד ובבדידות, אני כמו מת. אני מרגיש, שנאכל חצי בשרי. אני חולה כשאתה לא מרפא את אחותי".

כשאבא רואה אחווה כזו, לכעס שהיה לו על בניו אין כמעט משמעות. חשוב לי לעמוד על הנקודה הזו מפני שזה יהיה המבחן של דור ימות המשיח. לדאבוננו ולכאבנו, אנו רואים שהכוח ההוֹרי הולך ומתמזער. אם פעם אמא ואבא היו דבר ענק, דבר נערץ, דבר שפוחדים ממנו, הרי שכיום המצב הפוך כמעט. אנחנו יודעים (ורואים בעינינו) שבימות טרום-משיח, חוצפא יסגא.[4] איזה גודל הם מקבלים, הילדים. וה' אומר: זה דבר נכון. כך צריך להיות כי אתם בימות חבלי המשיח אז אבא-אמא, לכו מעטו עצמכם.

יש משל נפלא בפרשת "בהעלותך" כשהקב"ה אומר למשה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".[5] וכי ה' זקוק לאור? הרי השמים הם אור, והוא – כולו אור, הוא אורו של עולם!

משל, אומר המדרש, למלך שמגיע לבקר אדם פשוט. עומד האיש ומכין למלך שולחן וסעודה ומטעמים ומדליק מנורה יפה. המלך מגיע ומשרתיו אוחזים מנורה גדולה ומאירה לפניו. מהבושה, האיש הפשוט מחביא את המנורה הקטנה והעלובה שלו.

"כמה יפה", אומר המלך. "הכנת לי סעודה וערכת את השולחן והכנת יפה את הבית ואיך לא הכנת לי מנורה?"

"האמת, הכנתי לך אבל כשראיתי את העושר שלך, התביישתי".

"את המנורה שלך אני רוצה", אומר המלך. "הנה, אני מחביא את שלי כדי שאתה תוציא את המנורה שלך, הקטנה, שטובה בעיניי פי אלף".[6]

וה"שפת אמת" אומר בגאונות: בדור משיח, המחלה של בני הנוער, של כולם כמעט, תהיה מחשבת הקטנוּת: "אני לא שווה כלום. אני כל כך קטן/ה". בנוסף לדימוי העצמי הנמוך ממילא, באה הסמכות ההורית שלך, דמות האם שמבינה הכל ויודעת הכל ורק רוצה לעזור לילד, מקטינה אותו עוד יותר...

"תחביאו, תחביאו קצת מעצמכם", ה' "אומר". ונכון – לפני דור או שניים זה היה נכון שאמא אומרת "בת שלי, תעשי מה שאמא אומרת ותקשיבי לי טוב ואני יודעת מה שאני מדברת". זה היה מתקבל על ליבם, כי היתה להם נפש קצת יותר חזקה. אך כיום, רוחם יותר ירודה עד כדי כך שכל רוח שהם מרגישים ממך גורמת להם לתחושת חידלון וחוסר אונים. את כל כך חכמה, אמא, ותחביאי את אורך הזורח כי הוא רק מאפּס אותם, מסרס אותם. תני להם לעשות את המאמצים הקטנטנים שלהם ורק תאמרי "וואו, איזה יופי".

זה התפקיד ההורי בימות משיח. אנחנו רואים חוסר אונים אימהי ואבהי מכל עבר. באמת נדחַקת לקרן זווית.

אז מה הבשורה? מסביר ה"שפת אמת": בית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה – חטאים שבין אדם למקום. פשוט לא התנהגנו יפה לאבא. אך בית מקדש השני נחרב כי לא התנהגנו יפה זה לזה; שנאת אחים.

בניי, אומר ה'. מה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה.[7]

אני רואה את זה אצל בנות, שהתדרדרו לכל מיני מקומות ושהקשר בינן לבין ההורים רעוע והן, בפנימיות שלהן, מרימות זו את זו ותומכות זו בזו. אמא רחוקה עכשיו וגם אבא ופתאום הן מרגישות חזקות: "אני יכולה לעזור למישהי אחרת". כך מפתח ה' בדור שלנו את כוח האחווה.

הורים, תשקיעו בזה הכל. גם אם אתכם הם מכבדים פחות (וזה אחד מסממני הדור, כואב ככל שיהיה), באחווה אל תפגעו. 

בפרשת "בהעלותך" עם ישראל מדבר בצורה מזעזעת עַל משה רבנו ועִם משה רבנו, וה' לא מתערב. אבל כשאחות מדברת על אח – מרים מדברת במשה – ה' מופיע. אמאל'ה. הוא אומר משפט מבעית: "מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי – בְמֹשֶׁה?"[8] ואנחנו מתפלאים, כי כאשר עם ישראל התחצף למשה, ה' לא מצא לנכון להופיע ומדוע דווקא על מרים הוא כועס? כי פה פגעו במרקם האחווה ואת זה ה' לא יכול לסבול, כי כך  הגאולה לא תוכל להגיע.

אין ניסוח טוב יותר לזה ממילותיו של דוד המלך: תֵּשֵׁב, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי?[9] אין גועל גדול יותר בעיני ה' מלשון הרע בין אחים. כי הפה שלך נועד להחיות! הרי מרים, בכוח פיה, יכלה להחיות תינוקות מתים. בהיותה מיילדת במצרים היא היתה פּוֹעה לתינוקות (לכן היא מכונה "פּוּעהּ"). מדוע היא עשתה זאת? כדי להחיות... את אחיה, בדיעבד. פרעה ראה בעתידות את משה רבנו, מושיעם של ישראל ולכן גזר גזירת תמותה על כל התינוקות כולם. כשמרים מחייה את התינוקות, היא דואגת למושיעם של ישראל. היא לא יודעת שהוא יהיה אחיה, עצמה ובשרה. המשימה שהוטלה עליה היתה להרוג את כל מי שעלול להושיע את ישראל ממצרים וכשהיא מחיה תינוקות, תינוק ועוד תינוק ועוד תינוק, היא כמו לוחשת: "שאחי יחיה, שאחי יחיה, שאחי יחיה".

באופן כזה, הגזירה להרוג את התינוקות היתה גזירה על האחווה. זה מה שמעניין את הקב"ה כשהגאולה קרובה: הישארו אחים.

מרים, את שפיתחת אַח-ריות כלפי אח, עם שלם יהפוך להיות אחיך ואחיותיך. את חיכית כך למשה אחיך ליד היאור – עם שלם יחכה לך בבדידותך. וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.[10] שבעה ימי היא מצורעת מחוץ למחנה ועם שלם ממתין לה באהבה. שבעה ימים.

אני לא יודעת מה קורה בשמים. אולי ה' חלילה כועס (והראיה – משיח טרם הגיע). אָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ. אבל אם ה' רואה עם שלם מתגייס לטובת נשמה אחת, הוא אומר: אני מחכה לכם. אני מחכה לכם. כמו שהתגייסתם עבור שלושה נערים שלא היו שלכם בכלל והם פשוט נכנסו לכם ללב והיו אחים שלכם ממש ורציתם למסור נפש עליהם וכמה הצטערתם ואתם מצטערים בצערם. רק את זה הקב"ה מבקש, רק את זה.

אז אם שלושת הנערים היקרים האלה באו לעולם רק כדי ללמד אותנו על כוחה של אחווה, דיינו. מפני שרק כך, בעזרת השם, תבוא הגאולה. יהי רצון באמת שנלמד להיות אחים לא רק במצבים קשים. יהי רצון שנבין, שאחווה יכולה לאחות את הקרעים הנוראים ביותר בחייה של אחות או של אח, והקב"ה מוחל על כבוד האב שלו ובלבד שנישאר אחים אוהבים. והילדים שלנו – יהי רצון שנראה באורם שזורח.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).