עשה רצונו כרצונך: לבטל את עצמנו לרצון שמיים

פרשת "בהעלותך" חוזרת אל הסיפור של בני ישראל – גאולי מצרים, המתפתחים אט אט לעם השם. תיאור מסעם הופסק בפרק ל"ד של ספר שמות, והפסקה זו באה כדי לספר על הקמת המשכן ועל כל המצוות הקשורות אליו. המצוות הקשורות למשכן נכתבו בכל ספר ויקרא ובשתי הפרשות הראשונות של ספר במדבר. 

פרשה זו ממשיכה לתאר את המשך ההתפתחות של עם ישראל. נתינת התורה בהר סיני כבר הושלמה, ואילו עם ישראל היה עומד במעלה הרוחנית הדרושה לקיום התורה, ההיסטוריה שלו הייתה נמשכת בדרך שונה, פשוטה הרבה יותר מההיסטוריה הידועה לנו. מיד לאחר מעמד הר סיני הם היו נכנסים לארץ ישראל, וכך – "משולש הזהב" של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, היה מביא אותם למעלה העליונה.

אולם במציאות, העם כשל ומעד, ועדיין לא הגיע לרום מעלת ייעודו, ופרשתנו מתארת חלק מחטאיהם במדבר, דבר המוכיח שאותו דור באופן כללי, עדיין לא היה ראוי להיכנס לארץ ישראל.

התורה ניתנה לבני אדם ועלינו ללמוד את כל הכתוב בה. אולם מטרת הלמידה היא אנחנו – מה אנחנו יכולים להפיק מאותם אירועים, שהרי ככל שנעמיק לא נצליח להגיע – ולו לאפס קצהו של גדולתם ועוצמתם של אותם דורות ראשונים, גדולי עולם ומאורי האומה. 

לפני שהתורה מזכירה את החטא הראשון, מופיע בכל ספרי התורה בעולם סימון מיוחד בצורת אות נו"ן הפוכה. הסימון הזה מופיע בפרק י', לפני פסוקים ל"ה-ל"ו ובסיומם. הסימון הזה חריג מאוד, שהרי כידוע, בספר התורה כתובות רק אותיות, וכמעט שאין שום סימנים (ישנם עוד מספר סימונים, וכמובן שכל סימון טומן בחובו סתרי תורה). התלמוד כותב (שבת קטו ע"ב, קטז ע"א), ששני פסוקים אלו הם בבחינת ספר בפני עצמו, ולכן הם "מוסגרים" על ידי סימניות לפניהם ולאחריהם.

מה משמעות הסימנים הללו?

מצבם הרוחני של בני ישראל באותה תקופה, הביא לידי נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית. הפסוקים שנבחרו לציין את נקודת המפנה בהיסטוריה הם: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י', ל"ה-ל"ו).

משה ידע, שאויבים ומשנאים מוכנים לתורה מיד עם תחילת בואה לעולם. דרישות התורה למשפט ולחסד, עומדות לפעמים בניגוד חריף לתכתיבי הכוח, הנוחיות והאנוכיות של בני האדם. דרישות התורה לכיבוש היצר, לקדושה ומוסריות, עומדות לא אחת בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה. לכן, לא רק שיש "שונאים" לתורה, אלא הם אף "משנאיך" – משניאים את התורה על אחרים. משה רבינו אומר את הדברים הללו דווקא בשעה שארון הברית מתחיל את מסעו יחד עם בני ישראל – אויבים רבים יהיו לאותו ארון, כך אומר משה. אויבים מחוץ, אך גרוע יותר – אויבים מבית.

רבי שמשון רפאל הירש בביאורו לפסוקים שהזכרנו כותב נקודה מעניינת. ארון הברית נסע ונח אך ורק על פי ציווי ה' וכפי שמתארים הפסוקים קודם לכן. אולם כשהארון התחיל במסעו, משה אמר "קומה ה'" וציווה עליו לנסוע, וכשהגיע הארון למנוחתו ציווה עליו משה שינוח. הארון לא נסע ונח על פי ציווי משה, ואף על פי כן ציווה עליו משה שיסע וינוח. מה פשר הדבר?  לשם מה זקוק משה לצוות על ארון הברית לנסוע ולנוח ללא כל תועלת?   

הדבר מבטא הזדהות גמורה של רצון משה עם רצון ה'. מי שהגיע לדרגה זו, מקבל את רצון ה' כאילו יצא זה מרחשי ליבו. כזה היה משה. רצונו ורצון הבורא התמזגו באופן מדהים, וזאת בניגוד לכלל העם, שהתאונן ודרש את רצונו, רצון שפעמים היה מנוגד לרצון הבורא.

רבן גמליאל מציין מידה זו בתור מעלה עצומה: "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד).  

עלינו ללמוד ממשה להפוך את רצון הבורא לרצוננו.

כל אחד מאתנו יודע, עד כמה נתקל האדם במשך חייו במכשולים ומעצורים אשר מפריעים לו ומונעים בעדו להשיג את אשר יחפוץ, ואף על פי כן ולמרות הכל, מאמץ אדם את כוחותיו להשיג את שלו ולהגשים את חלומותיו. אולם לצערנו, אין הדבר כן כאשר נדרש הוא לעשות את רצון שמיים. ביחס לעבודה הרוחנית, כל מכשול קטן בדרך נראה לו גדול וקשה מאין כמותו. מבקש רבן גמליאל – תשתדל שהתייחסות לחפצי שמים תהיה לכל הפחות שוות ערך לחפציך האישיים. כאשר אדם ניגש כך אל מצוות התורה, הוא מקיים אותן בחשק ובשמחה.

רק אחרי שאנו ניגש כך אל הבורא, יקוים בנו המשך דבריו של רבן גמליאל – "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" - הבורא יעשה את רצונו כרצוננו, והבורא ימלא את משאלות ליבנו, לטובה.