והאיש משה ענו מאוד מכל אדם: דבר תורה לפרשת בהעלותך

האדם רגיל לרמות עצמו בהסברים ובתירוצים שונים, שבכל זאת עליו לעשות קצת השתדלות בעניין כבודו ופרסומו. אך למעשה, הרדיפה הכפייתית אחר הכבוד, מיותרת לחלוטין, שלא רק שאינה מועילה, אלא משיגה את המטרה ההפוכה.

לשווא רודפים המוני בני אדם אחר הכבוד שיעטרם. מחפשים הם בכל דרך לעשות להם שם, ואינם יודעים כי לשווא צרף צורף, והדבר כלל אינו מסור בידם. כבוד מגיע רק מה' צבאות מלך הכבוד, והוא ורק הוא מחליט כמה כבוד יקבל כל אחד. אם מגיע לאדם כבוד, אף שלא יעשה שום פעולה מצדו, ואפילו יברח מן הכבוד, הכבוד ידלוק אחריו. ואם לא מגיע לו כבוד, ככל שינסה לחפש את קרבתו, הכבוד יתפוס ממנו מרחק. וכפי שקבעו חז"ל: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו" (עירובין י"ג ע"ב). וכן אמרו במסכת ברכות (נ"ח ע"א): "אפילו ריש גרגותא משמיא קממנו ליה" [אפילו הממונה על חופרי בורות, מינויו מן השמים].

דוגמא בולטת לכלל זה, מצינו אצל משה רבנו, אצלו רואים שדווקא הבריחה מהכבוד, היא היא שהובילה אותו בלי להרגיש לזרועותיו של הכבוד האמיתי.

משה רבנו, הוא האיש שלכאורה מגיע לו את כל הכבוד והתהילה, ובצדק! הוא מנהיגם של עם ישראל, שמסר נפשו עליהם, הוציאם ממצרים, והובילם ארבעים שנה במדבר.

ובכל זאת, משה בורח מהכבוד כמטחוי קשת, כפי שמעידה עליו התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

אולם, מי שחשב שהכבוד יפנה למשה עורף – טועה! הוא רדף אחריו להיכן שהלך, עד שהאיר באור יקרות מפניו.

במדרש (שמות רבה מ"ז ו') אמרו: "ר' יהודה בר נחמן אמר כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא [דיו], והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד".

אדם בשר ודם ששם דיו בקסת על מנת לכתוב ספר, אינו יכול למלא בקסת כמות דיו מדויקת שתספיק לכתיבת הספר, ולכן הוא לוקח תוספת רזרבה. אך הקב"ה, שם בקסת של משה רבנו את כמות הדיו המדויקת הנצרכת לכתיבת התורה, לא פחות ולא יותר. לאחר שסיים משה לכתוב את התורה, הוא מגלה שנותר לו מעט דיו בקולמוס. לא רצה משה לזרוק את הדיו הקדוש שקיבל מהקב"ה, לכן מרח אותו על מצחו (כנראה כסגולה שתחרט התורה במוחו).

אם ה' שם לו כמות מדויקת, כיצד קרה שנותר דיו?

התשובה היא שמשה חיסר בשני מקומות, ומההפרש הזה נותר דיו.

המקום הראשון: כאשר הגיע משה לתחילת ספר ויקרא, נרתע בענוותנותו הרבה מלכתוב "ויקרא אל משה", שנראה מלשון זו שהקב"ה קורא לו בכל פעם לפני שהוא מדבר איתו, לאות כבוד וחיבה. לשנות מהנאמר לו לא ניתן, ולכן במקום זאת רצה להשמיט האלף ולכתוב 'ויקר' לשון מקרה, כאילו לא דיבר עמו הקב"ה אלא בדרך עראי, כדרך שנאמר בבלעם. אלא שהקב"ה לא הסכים עמו, וציוהו לכתוב גם האל"ף. שוב ביקש משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אל"פין שבתורה, שמרחוק יהיה נראה כתוב "ויקר". לזה הסכים הקב"ה, וכתבה משה קטנה. ולכן בספרי התורה האל"ף של המלה "ויקרא" זעירא (כך לפי פירוש בעל הטורים בתחילת ויקרא).

המקום השני: כאשר כתב משה על עצמו את עדות הקדוש ברוך הוא עליו: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", קשה היה בעיניו לכתוב כך מרוב ענוותנותו, ומכיוון שלשנות לא היה באפשרותו, לפחות השמיט את האות יו"ד מהמילה "עניו", וכתב "ענו", כדי להמעיט מערכו (כך לפי פירוש האור החיים הקדוש, שמות לד, כט).

בשולי הדברים, נוסיף כי יש ענוים שמתגאים בענוותנותם, ופורשים טלפיהם לאמר: "ראו עד כמה עניו אני", וכמובן זו הגאווה הכי גדולה. משה רבנו לעומת זאת, היה עניו אמיתי המסתיר את עובדת היותו עניו.

את שתי טיפות הדיו שנותרו בקולמוסו עקב הקטנת האל"ף והשמטת היו"ד, העביר על מצחו, ולפני שירד מהר סיני, עשה לו מזה ה' שני קרני הוד. משה יורד מן ההר, ולהפתעתו הוא רואה שאהרן וכל העם יראים להתקרב אליו. אך משה "לא ידע כי קרן עור פניו" - אם היה יודע שהדיו יגרום לעור פניו לקרון, ודאי לא היה מורחו על מצחו. משה מקרבם אליו ומוסר להם את דברי ה'. בסיימו, הוא שם מסווה על פניו. וכך בכל פעם שמתגלה אליו השכינה, מסיר משה את המסווה, מוסר את הדברים לבני ישראל, ומחזיר את המסווה בתום ההתגלות והעברת דברי ה' לעם.

נמצא שדווקא מה שעשה כדי לברוח מן הכבוד, הוא הדבר שגרם לו לכבוד גדול.