חנן לדרמן: "המגבלה היא ממש לטובה"

חנן לדרמן, שחקן מוכר וידוע, בן 43, מתגורר בבני ברק ואב לחמישה. אני נחשף לחנן האחר, שחושב אחרת, ומגבש גישה חרדית מבוססת ויציבה על החיים. גם בתור שחקן וגם בתור אברך. וזה נשמע טוב. אפילו טוב מאוד. התגובה הראשונית להצעת ראיון עיתונאי הייתה שלילית. הוא נמנע באופן עקרוני מראיונות, אבל אתכם בסופו של דבר התרצה. לתפוס את חנן לשיחת טלפון כמעט אי אפשר. בין שיעור תורה שהוא לומד ושיעור בהעברת מסרים שהוא מעביר לבין הילדים וההופעות. בימים אלה משודרת בערוץ הידברות התכנית החדשה לילדים שהוא מגיש, "ילדים מספרים על עצמם", המבוססת על ספריו הפופולאריים של הסופר חיים ולדר. עורכת הסדרה היא תיקי וידס, יוצרת הסדרה - דבורה פרקש, עורכת הווידיאו היא יעל חתואל, והצלם הוא אוהד אמזלג.

את חנן חלקכם זוכרים אולי מפלטפוס ומכל מיני הופעות, בעיקר בטלוויזיה. רק לאחר 10 שנים מתחילת השינוי הרוחני שעבר עליו, הבין שהוא דתי. לגמרי. אבל מעבר לכך, חנן מנסה למצוא את מקומו בתוך המושג הזה שנקרא "עם ישראל". "היום אני עובד על עצמי כבן אדם...", הוא אומר. "פעם זה לא היה. אין לנו ערובה שזה יצליח, אבל אנחנו מחזיקים במחשבה ובספרים ובפעולות שונות כדי להגיע להיות בעלי מידות. אנחנו מנסים חזק יותר. מעבר לזה, אני מרגיש הרבה יותר מעודן מבעבר", הוא מעיד על עצמו. בפן המקצועי, ההבדל הוא תהומי. "ממש כמו יום ולילה, שמים וארץ", לפי תיאורו. "היום, כדי לעלות על במה אחפש צידוקים כמו מסר פשוט או נגיעה בדברים מהותיים".

לא תסכים להופיע בהצגה ללא מסר ערכי?

"לא. אפילו אם היא מצוינת. פעם הייתי עושה כל דבר שהיה מוציא אותי טוב. נגיד סרט או הצגה. היום אין כזה דבר סתם".

כשחזרת בתשובה, היו לך חששות שתצטרך לוותר על הבמה?

"אני זוכר שבמכתב אחד ששלחתי לעמירם גרוס (המפיק של קבוצת דומינוס גרוס שהופיעה בצוותא ומשם לפריצה בערוץ 2 - ר.ז.), כתבתי שתחושתי היא שאני עוקד את עצמי. פשוטו כמשמעו. מאחר שהחזרה הייתה בשלבים - בהתחלה בקטן, אחרי זה שבת, אחרי זה לא להופיע עם נשים, לא לומר טקסטים מסוימים וכו - המכתב נחשב לסוג של אקט פרידה מהמקצוע. עשיתי סוג של לך לך, ממש בלי לדעת מה מצפה לי ומה יהיה בעתיד. ירדתי מהבמה כשאני יודע שכרגע, אין לי פתרון דתי למקצוע ולבמה. בתיאטרון חיפה הודעתי שאני לא מחדש את החוזה. אחרי זמן קצר התקשרו אלי ואמרו לי שהתקבלתי לתפקיד ראשי בהצגה יומן חוף ברייטון של ניל סימון. אמרו לי שההצגה היא על משפחה יהודית. קריאה בטקסט הבהירה לי שאין קשר בין הטקסט ליהדות. הלכתי לרב אורי זוהר במטרה להתייעץ. הוא עמוק הרבה יותר ממני, וגם בעל דעת תורה שיכול להבין על מה מדובר. זה גם תפקיד ראשי, גם פרסום, גם כסף וכמובן יוקרה. הפיתוי קיים.

"הרב זוהר אמר לי שאי אפשר לדלג שלבים. אי אפשר לעזוב ולשנות הכל ביום. אם אתה נכנס ליהדות ומרגיש שאתה מפסיד מזה הכל - אתה לא עושה את זה נכון. אסור להרגיש רע בזה שנטשת את הרע והחלטת לעשות טוב. הוא אמר לי לקחת את ההצגה הזו, אבל באותו משקל להוסיף שיעורי תורה. בכל זאת, ויתרתי על המחזה לאחר שעשיתי השוואה בין הטקסט של ההצגה לבין הטקסט של רש"י, או פירוש של רשב"ם או שיעור תורה. אתה יכול לנחש מי מנצח. חוץ מזה, לא רציתי להיכנס לגלגל של ניסיונות כאלה. הרי אם אקח את זה עכשיו תבוא הצעה נוספת, ועוד אחת ועוד אחת... לכן החלטתי להימנע מראש".

אפשרי בכלל להיות דתי ואֹמן מצליח?

"מחד גיסא, אֹמן דתי מוגבל יותר בטקסטים, בנושאים ובביצוע, אבל מאידך גיסא, זה ממש לא לרעתו. להיפך, זה ממש לטובה. ממש כמו בחיים. אנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים בלי חשבון, וזה ממש מצוין. פעם מישהו אמר לי בערוץ הילדים: החופש הוא הכלא הכי גדול. זה משפט גדול שממצה את הרעיון. כיום אני לא עושה אמנות לשם אמנות. אני מנסה לייקר את התורה דרך האמנות. זה אמנם טבעי לצאת גדול מהמופע ואולי זה אפילו טוב, אבל היום אני מסתכל על זה באופן כזה שאם הנושא מסתדר עם פקודות המלך, אז הכל מסתדר.

"זה לא שהקדוש ברוך הוא נתן לי סטירת לחי, הוריד אותי מהבמה וסגר לי את העסק בעל כורחי. זה אני שבאתי לקדוש ברוך הוא וביקשתי לעבוד אצלו. כביכול הפסדתי פה קריירה, אבל זה בהחלט רק בעיני המתבונן, כי אני בחרתי בזה. זה לא היה קל, ואפילו בכיתי לא מעט, אבל ככה זה כשאתה עושה דיאטה...".

בין יתר עיסוקיו משמש לדרמן מגיש בתכנית "צור משלנו". בעונה השנייה, שעומדת לסיים את צילומיה, הוא התעקש להופיע עם הציצית בחוץ, למרות הצורך בתפירה מיוחדת לעניין. בנוסף ביקש להופיע עם כיפה ולא עם כובע, מה שמעיד על שלמות מבחינתו, גם כשהוא על במה...

איך שני העולמות שלך, שחקן מוכר ואברך ישיבה מן המניין בבני ברק, מסתדרים ביחד?

"בתקופת פלטפוס, עמירם גרוס היה קורא לי הפקיד. הייתי בא, עושה את התפקיד שלי והולך. גם ככה לא הייתי מעורב כל כך בברנזה התל אביבית, כך שלא סבלתי יותר מדי מקושי בעניין. מעולם נושא הפרסום לא עשה לי את זה. שיחקתי כי נהניתי לשחק. תמיד שודרו שלל תכניות אירוח בשלל ערוצי הכבלים והלוויין, ומעולם לא ישבתי סתם ככה בתכנית רק כדי להיות משהו מעניין. התארחתי בשתי תכניות אירוח בלבד, של יצפאן ושל גידי גוב, וזה היה לטובת קידום מופעים. אין לי עניין לצבור שעות מסך רק בשביל להישאר מוכר או בעניינים. אצלי כשהבמה נגמרת - היא נגמרת. אפילו אתה היית צריך לשכנע אותי להתראיין, אפילו שאנחנו מכירים אישית".

מה באמת העניין הזה של לא להתראיין?

"העיתונים ידיעות אחרונות ומעריב פנו אלי לא מזמן והציעו לראיין אותי לכתבות ראש השנה, או מוסף כיפור, או שאולי זה היה ליום העצמאות. בכל מקרה, אני פשוט חושש מחילול השם. לא שכתב כזה או אחר יעשה בכוונה, או שיש אנשים רעים חס וחלילה, אבל הכתב לא נמצא במקום שאני נמצא. הם מוציאים מההקשר ביתר קלות ויוצרים, מבלי שהם יודעים אפילו, חילול השם. לדוגמה, אני יכול לדבר עם כתב המון זמן, ולפתוח לו ספרי אמונה, והוכחות ורש"י וחזרה בתשובה, אבל משפט אחד על העבר יכול לגרום לכך שכותרת הכתבה תציין את זה שאני לומד 18 שעות ביום, אבל רוצה לחזור לערוץ הילדים. אין פרופורציה נכונה, והמטרה שלהם היא להוציא סקופ, כותרת וכדומה. אחרת לא מוצדק מבחינתם לראיין אותי. ומזה בדיוק אני חושש".

ספר לי על סדרת הילדים שאתה מגיש "ילדים מספרים על עצמם", בערוץ הידברות.

"הסדרה עצמה פשוט מדהימה. תיקי וידס (מנהלת התכניות של הערוץ ועורכת הסדרה - ר.ז), עושה את עבודתה בטוב טעם. החיבור שלי לקטעים המסופרים בספרו של חיים ולדר חזק מאוד, ללא קשר להגשה שלי בתכנית. מדי סעודה שלישית בשבת, אנחנו במשפחה משתדלים לקרוא סיפור מהספר. אשתי כמעט דומעת, והילדים דבקים ומזדהים עם גיבורי הסיפור. הילדים בסיפורים שם אמתיים ודומים לכולנו. הסיפורים פשוטים וחכמים עם כמות רגש מדויקת. התכנית עצמה מתפתחת. בהתחלה היינו באולפן, אחר כך יצאנו החוצה והתפתחנו עוד ועוד. אני מרגיש את השינוי. זה גם לא עוד תפקיד שאומרים לך בוא, תקרא, תרגש. אני מתחבר לסיפורים שמזיזים לי משהו ברגש, כך שלהגיש את זה, זה וודאי אחרת לגמרי. תיקי, עורכת התכנית, מאד רגישה לעניין, וככל שאנחנו מצלמים יותר, היא מוציאה תחת ידה ממש פנינים. במיוחד בתכניות האחרונות שצילמנו, המעידות על הדרך הארוכה שעברנו בתכנית".

וזו השליחות שלך? מתי אתה מרגיש שהשליחות שלך באה לידי ביטוי?

"יש לי מופע עם הגיטריסט ברק אהרון, שנקרא קטעים. המופע בנוי מהמון נושאים. הוא הומוריסטי, מוזיקלי מאוד, עם מסרים מרתקים. ערב חווייתי מאוד. באחת ההופעות לסטודנטים, הזמין אותי המנהל ואמר לי שיש בחור רוסי שעומד להתחתן עם גויה. יש לי דמות רוסית לקראת סוף המופע, אוטנטית מאוד, שמדברת על עם ישראל ועל ערבות הדדית ואחריות הדדית. נראה שזה השפיע עליו, כי בסופו של דבר הוא ביטל את החתונה. זו השליחות. בן אדם יוצא מההצגה ועושה משהו עם מה שהוא הושפע ממנו. עזוב אמנות ושאר מיני תארים, זה משחק אמיתי. דיברת אל הבן אדם. כשאחת הצופות אומרת לי בסוף הופעה שהיא הזילה דמעה של צחוק, ואחת של התרגשות - זה ממלא את המצברים שלי במלוא מובן המילה".

ממה מורכב המופע?

"המופע מורכב ממנדלה הזקן שמחפש כבוד, ומזאן זק הצרפתי ומגמיל הערבי. כפי שציינתי קודם, יש גם רוסי ומטייל שחזר מהמזרח. אין דמות אחת שדומה לאחרת, והליווי של ברק יוצר הופעה שהיא לא רק מצחיקה, אלא גם בעלת מסרים ברורים מאוד, חדים ופשוטים. חזק מאוד".מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"לא יודע. כמובן למצוא את עבודת השם שלי. להיות אמיץ יותר והכי חשוב, להיות אני. ולא אחר".

האם אתה פונה לרב שלך בנוגע לאמנות שלך?

"יש כמובן שאלות הלכתיות שאני חייב לשאול ולהתייעץ, כמו לדוגמה לפני מי להופיע ואיך. אני יכול לבקש עצה מה לומר בטקסט של המערכון, אבל בתור בן אדם שיש לו ניסיון חיים. ממש לא בתור יועץ אמנותי. אני פונה לרב בנושאים שאני לא מוצא להם תשובה או לפחות מתקשה לדעת מה עושים, כמו חינוך ילדים וכדו. לפחות עבור בעלי תשובה, הרב הוא מעבר לסמכות התורנית - הוא גם אבא ואמא, קצת חבר, פסיכולוג במובן מסוים. לכן הגישה היא קצת שונה".

נראה כי חנן יודע בדיוק לאן הוא הולך ומה הוא רוצה לעשות עם עצמו ואפילו לתכנן את המשקל הנכון בין מופע בערב ללימוד תורה ביום. הלימוד תופס מקום נכבד מאוד בסדר יומו, אבל לכל דבר הוא יודע להגיע. יש לו שליחות, והוא יודע איך לעשות אותה. ואפילו מצוין.

התכנית "ילדים מספרים על עצמם" משודרת מדי יום שני (18:30) ורביעי (18:20) בערוץ הידברות.