חידות בדיני תפילה

1) כידוע אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, יצחק אבינו את תפילת מנחה, ויעקב אבינו ערבית. איזו תפילה (תפילת לחש) תיקנה רחל אמנו?

2) היכן מצינו שאדם היה צריך להודיע דבר מה לאדם אחר, והמתין עד שעמד להתפלל שמונה עשרה, ודווקא אז דיבר אליו (כשהוא באמצע תפילת העמידה), ולא גינו את המדבר על כך, אלא אף שיבחו אותו?

3) איך יתכן שאדם נמצא באמצע תפילת הלחש, ולפתע יגביה קולו ויקרא קטע שלם (השייך לתפילת הלחש) בקול רם?

4) איך יתכן שנאמר לשליח ציבור: את ה"ברכו" אתה לא תאמר, אלא אדם אחֵר יאמרנו?

5) מי הוא הבעל חיים שמשמש כ"שליח ציבור" של בעלי החיות?

6) איך יתכן ששני אחים (יראי ה') יבואו לומר קדישלעילוי נשמת אביהם, ולאחד נניח לומר, אך את השני נמנע מלומר קדיש (בכל הבתי כנסיות), וגם כשיבקש אותו בן להזכיר נשמת אביו ב'אל מלא רחמים', נמנע בעדו?

7) היכן מצינו כהן שכאשר היה נושא כפיו, אמר 'וְיִשְׁמְדֶךָ' (במקום 'וישמרך'), והניחו לו להמשיך לשאת את כפיו?

8) א) איך יתכן שהכהנים ישאו כפיהם (בברכה) פעמיים באותה תפילה? ב) איך יתכן שבבית הכנסת נמצאים כמה כהנים יראי ה', ובכל זאת רק כהן אחד ישא את כפיו בברכה, והשאר ישאו כפיהם בלי ברכה?

9) מתי אדם משתדל להנעים קולו, כדי שיערבו זמירותיו לחבירו, ורק משום כך הדברים אינם ערבים לחבירו?

תשובות:

1) כתב רבינו החיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (או"ח סי' תכ"ג אות ב', בשם 'ליקוטים ישנים'): "מוסף של ראש חודש, רחל אמנו תקנתהו, שצפתה ברוח הקודש שעתידות נשי המדבר שלא ליכשל בעגל. ורמזה את שמה בראשי תיבות: ראשי חודשים לעמך". (ויעויין בטור בסי' תי"ז, שכתב שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש, וציין לדברי הפרקי דרבי אליעזר: "לפי שלא רצו הנשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל, לכך נתן להן הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראש חודש יותר מהאנשים"!).

2) על הפסוק (בראשית מ"ה, כ"ו) "וַיַּגִּדוּ לוֹ (ליעקב אבינו) לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי", נאמר במדרש הגדול: "אמרו, אם אנו אומרים לו תחילה 'יוסף קיים', שמא תפרח נשמתו. ('כי דבר ידוע הוא, שבשורה טובה, כשתהיה על יגון, ומה גם כשתהיה מופלאת, לרוב השמחה, יסוכן האדם, ויחלש וייגוע פתע פתאום'. האור החיים הקדוש).

מה עשו, אמרו לסרח בת אשר: אמרי לאבינו יעקב, שיוסף קיים והוא במצרים. מה עשתה, המתינה לו עד שהוא עומד בתפילה, ואמרה בלשון תימה: וכי יוסף נמצא במצרים?! וכי יולדו על ברכיים שלו מנשה ואפרים?! פג לבו (יצא ליבו) כשהוא עומד בתפילה, וכיון שהשלים (תפילתו), ראה את העגלות. מיד - ותחי רוח יעקב אביהם".

לאחר מכן בירך אותה יעקב, כמבואר באוצר המדרשים (אלפא ביתא דבן סירא): "בעבור שאמרה ליעקב 'עוד יוסף חי', אמר לה יעקב: זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי, לא יטעום טעם מוות". ובפירוש 'הדר זקנים': "אמר לה יעקב, כן תחיי. ומברכתו של צדיק עדיין היא חיה, והיינו דאיתא בסדר עולם סרח בת אשר חיה לעולם".

3) מבואר בשו"ת 'ציץ אליעזר' (י"ד-כ"ד), שאדם שהאריך בתפילתו בליל שבת, וכשהציבור הגיע עם החזן ל'ויכולו', גם הוא הגיע ל'ויכולו' של התפילה בלחש, יאמר עם הציבור 'ויכלו' בקול רם, כדי לקיים מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכשם שמצינו שהעומד בלחש ומחזיק במחיה המתים, יכול לומר עם הש"ץ והקהל קדושה (שו"ע סי' ק"ט ס"ג ובביאו"ה).

ומה שאסור להגביה קולו בתפילתו משום הטרדת הציבור, לא שייך בזה, כי אדרבה מצטרף אל האמירה בקול רם של הציבור. והגם שלפי הזוהר הקדוש יש תמיד לדקדק להתפלל בלחש, מכל מקום כשהמדובר הוא להגביה את הקול כדי להצטרף עם הציבור ולקיים 'ונקדשתי' גם לפי הזוהר מותר, ומה גם שאין זו תפילה אלא עדות. אולם לאחר התפילה, יאמר שוב 'ויכולו' ביחידות, מצד העניין לומר ג' פעמים 'ויכולו'.

אולם, כשהציע מו"ר שליט"א את הדברים לפני גיסו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר הגר"ח בשם מרן החזו"א זצ"ל, שאין להגביה כלל את קולו באמצע תפילת הלחש, ולכן יש לומר 'ויכולו' עם הציבור דווקא בלחש. וע"ע ב'הליכות שלמה' (תפילה י"ד-ה'), שגם בדבריו מבואר שיאמר באופן כזה 'ויכולו' בלחש.

4) רבינו יוסף חיים זצ"ל דן בשו"ת 'תורה לשמה' (סי' רי"ח) אודות ראובן שנשבע שלא ידבר עם שמעון, וכעת רוצה ראובן לעבור לפני התיבה, וכתב, שאם אין עשרה בבית הכנסת מלבד שמעון, ושמעון הוא המשלים לעשרה, אזי אסור לראובן, שהוא הש"ץ, לומר "ברכו את ה' המבורך", אלא יאמר אותו אדם אחֵר, יען כי באומרו ברכו מוכרח שהוא מדבר עם שמעון גם כן, מאחר שברכו אין אומרים אלא בעשרה. אבל אם יש עשרה חוץ משמעון, נראה שמותר לראובן לומר ברכו, באופן שיכוין על אותם האנשים לבד משמעון.

אך סיים ה'תורה לשמה': עם כל זה, יש לחוש משום חומר השבועה, שמא ראובן לא ישום לב לכוין לשאר המתפללים חוץ משמעון, ועוד כי בדברים שבקדושה לכוין על זה ולא על זה הוא דבר קשה, ולא נכון לנהוג כן, ולכן, בכל אופן שיהיה נראה שיאמר אדם אחֵר ברכו[1].

הצענו את הדברים לפני מו"ר שליט"א, ואמר לנו כדלהלן:

דברי קודשו של ה'תורה לשמה' מחודשים, כי מסתבר שראובן לא נתכוין בשבועתו לאמירת "ברכו" שהיא מצוות "ונקדשתי", אלא כל כוונתו היתה שלא לדבר עם שמעון דברי חול. וגם מסתבר שמטרת שבועתו היתה בעיקר לפגוע ולהזיק לשמעון ולא לעצמו, ואם לא יוכל לומר ברכו הרי שמזיק רק לעצמו, ואינו מזיק לשמעון, כי מתפלל אחר יאמר את ה"ברכו" במקומו. והרי רבי עקיבא מצא נשמה שחורה מגיהנום, ולימד את בנו לומר "ברכו", וכשאמר הבן בבית הכנסת "ברכו" וענו הציבור אחריו, מיד הוציאו את אביו מגיהנום והכניסוהו לגן עדן (כמבואר במסכת כלה רבתי פ"ב). נמצא אם כן שראובן מזיק רק לעצמו בזה שלא יאמר ברכו כשיש לו יארצייט ולא יוכל לתקן נשמת אביו, וממילא מסתבר שאת זאת לא כלל בנדרו.

ואכן, מצינו שאלה דומה המופיעה בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' נ"ה): "ילמדנו רבנו, שליח ציבור שנשבע שלא ידבר עם איש אחד שהוא כהן, האם מותר לש"ץ לומר לפני הכהן (להקריא) ברכת כהנים?". והשיב: "בנדרים ושבועות הולכים אחר הכוונה, ואין זאת צורת הדיבור שהתכוון אליה, כפי המקובל אצל בני אדם"!

וגם אנו נאמר, שלאמירת "ברכו" לא התכוון הנשבע, בפרט שיש בזה עליית נשמה לאביו, כאמור לעיל.

5) כתב בספר 'דברי ישראל' (לגה"ק ר' ישראל ממודיזיץ זי"ע, פר' ויחי) על הפסוק  נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר (בראשית מ"ט, כ"א): "ידוע ש'נפתלי' הוא לשון תפילה, כפירוש רש"י בפרשת ויצא (ל', ח'). והעניין הוא כך, כי נפתלי היה הבעל תפילה והשליח ציבור בכנישתא (-בבית הכנסת) דבית יעקב, כאמור בתרגום יונתן וירושלמי, עי"ש. והאילה שלוחה שהיא החסידה שבחיות (רש"י תהילים מ"ב, ב'), היא הבעל תפילה והשליח ציבור של החיות לבקש בעדם מאל אוכלם ושתייתם, והיא חיה רחמנייה שאין בכל החיות רחמנית כמותה, ואינה מתכוונת בבקשת המזונות בשביל הנאת עצמה, אלא רק בשבילם, ובזה שהחיות אוכלות ושותות היא שבעה כאילו אכלה יותר מכולם, והקב"ה שומע קול בקשתה ואתמלי רחמין, כמבואר כל זה על הכתוב (תהילים שם) 'כאיל תערוג על אפיקי מים' בילקוט (תשמ"א) ובזוה"ק (פרשת פנחס רמ"ט ב').

וזה הפירוש 'נפתלי אילה שלוחה' - כמו אילה שהיא הבעל תפילה והשליח ציבור של החיות שאינה מתכוונת בשבילה רק בשביל החיות, והקב"ה שומע קול בקשתה, כך נפתלי שהיה הבעל תפילה והשליח ציבור בכנישתא דבית יעקב לא היה מתכוין בתפילתו להנאת עצמו רק בשביל הכלל ישראל של בית יעקב, ובכן הוא 'הנותן אמרי שפר' - שהיתה תפילתו זכה ומקובלת לרחמים ולרצון לפני השם יתברך"[2].

6) אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו עליו שמת, אפילו עד אחד, ואפילו היא עצמה שהעידה שמת – מותרת האשה להינשא לאחר. אולם, עדות אשה שבעלה מת, אינה מתירה את האשה הנוספת של בעלה (-צרתה) להינשא (כמבואר במשנה ביבמות קי"ז.), משום שחזקת אשה ששונאת את צרתה, וקיים חשש שמא תתכוון להעיד שקר כדי לאסור את בעלה על צרתה (לאחר שתינשא הצרה לאחֵר ויתברר שהבעל עדיין קיים).

וכתב הבית יוסף (אה"ע סי' י"ז), שיש להיזהר שלא להספיד אדם שנעלמו עקבותיו טרם התקבלה עדות אודות מיתתו, "וכן אני מוחה מלומר עליו 'השכבה', כדי שלא יבואו להשיא את אשתו". והוסיף ה'שבות יעקב' (ח"א סי' ק"ב, הובא  בבאר היטב סקכ"א): "ויש למחות לבניו שלא יאמרו קדיש, ולא לחתום הריני כפרת משכבו".

ומכאן התשובה לחידתנו: לראובן היו שתי נשים, רחל ולאה, ולכל אחת מהן יש בן מראובן. והנה, באה רחל והעידה שראובן בעלה מת, והדין הוא שמותרת להינשא, וכמובן שגם בנה יאמר קדיש לע"נ אביו המנוח. אך עדותה של רחל, אינה מועלת לצרתה לאה. ואם כן, כאשר יבוא כעת בנה של לאה, שהוא גם בנו של ראובן, לומר קדיש (או השכבה) אחרי אביו, לא נניח לו, כי שמא יבואו להתיר את אמו.

7) נאמר בספר חסידים (סי' י"ח): אם ייפלא בעיניך על אותם המגמגמים בלשון, וקורין לחי"ת ה"א, ולשי"ן סמ"ך, ולקו"ף טי"ת, ולרי"ש דלי"ת, איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה, כשמגיעים לנפשנו חיכתה לה' (ואומרים ה"א במקום חי"ת), לא נמצאו מחרפים ומגדפים?!

אל תתמה על החפץ, כי בוראינו אשר הוא בוחן ליבות, אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו, ואחרי שאינו יודע לדבר כעניין, מעלה עליו כאילו אומר יפה... וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה ואומר כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו, על זה נאמר (שה"ש ב', ד') 'ודגלו עלי אהבה'... (וכתב בהגהות 'יעלזו חסידים' לגה"ק ר' אליעזר פאפו זי"ע: "אמנם ודאי שצריך, שכל אדם אשר בכוחו לעשות, יעשה, שילך אצל חכם שילמדנו. ואם לא יכול להתלמד, שתקפה עליו משנתו ודעתו קצרה, או שאינו מוצא מי שילמדנו, או שאינו מכיר חסרונו, והוא מתפלל או לומד בחיבה – אז יערב לה' כריח ניחוח").

ומוסיף הספר חסידים לספר: מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר 'וישמדך', והיה שם חכם אחד והעבירוֹ מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים, והראוהו מן השמים לאותו חכם, כי אם לא יחזרנו, יענש בדבר על כך! (וע"ע בשו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל"ג. ובהגהות 'אפרקסתא דעניא' כתב: "לענ"ד לא כתב הספר חסידים שיכול לישא כפיו, אלא רק בשכבר עלה, שלא לביישו, אבל לכתחילה יאמרו לו שלא יעלה").

ובהגהות 'מקור חסד' הביא מעשה מעניין נוסף מהספר חסידים (מק"נ סי' ה'-ו'): מעשה באדם אחד שהיה רועה בהמות, ולא היה יודע להתפלל. כל יום היה אומר "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שאילו היה לך בהמות והיית נותנם לי לשומרם, לַכֹּל אני שומר בשכר, אבל לך - הייתי שומר בחינם, כי אני אוהב אותך"...

פעם אחת היה תלמיד חכם אחד הולך לדרכו, ומצא את הרועה שכך היה מתפלל. אמר לו הת"ח "שוטה אל תתפלל כך". אמר הרועה אליו "האיך אתפלל?". מיד לימד אותו הת"ח סדר ברכות וקריאת שמע ותפילה, על מנת שלא יאמר עוד מה שהיה רגיל לומר.

לאחר שהלך אותו ת"ח, שכח הרועה כל מה שלימד לו, ולא התפלל, וגם מה שהיה רגיל לומר היה ירא לומר מפני שאותו צדיק מנע ממנו.

ראה אותו ת"ח בחלום הלילה שהיו אומרים לו: אם לא תלך ותאמר לאותו רועה שיאמר מה שהיה רגיל לומר קודם שבאת אליו - תדע הרעה אשר תמצא אותך, כי גזלת לי אחד מן העולם הבא!

מיד הלך הת"ח אל הרועה ושאלו "מה אתה מתפלל?". השיב לו "לא כלום, כי שכחתי מה שלימדתני, וגם ציויתני שלא לומר לה' אם היו לך בהמות...". סיפר לו החכם את אשר אמרו לו בחלום הלילה והפטיר: "אמור נא מה שהיית רגיל לומר עד כה...".

8) א) מבואר בשו"ע (או"ח סי' קכ"ו ס"ג), שאם לא הזכיר השליח ציבור 'יעלה ויבוא' בחזרת הש"ץ בשחרית, ועדיין לא השלים תפילתו – חוזר ל'רצה', (ואם סיים תפילתו אינו חוזר מפני טורח הציבור). ובמקרה שנזכר שטעה אחר ברכת כהנים, וכעת חוזר לרצה, כתב האשל אברהם (בוטשאטש, מהדו"ת שם) שעל הכהנים לישא כפיהם שנית! מאידך, בשו"ת הר צבי (ח"א סי' ס"א) כתב שאין לישא כפים שנית.

ב) יעויין בקצות השולחן (סי' כ"ג בדה"ש ס"ק מ"ז), שדן באופן הנ"ל שנזכר הש"ץ שלא הזכיר יעלה ויבוא לאחר נשיאת כפיים, וכתב, שנכון שישאו כפיהם בשנית בלא ברכה, אולם, אם נכנס לבית הכנסת כהן שעדיין לא נשא את כפיו, או שהיה בבית הכנסת ולא נשא כפיו בפעם הראשונה - ישא עכשיו את כפיו בברכה.

9) נאמר בספר חובות הלבבות (שער ה' שער יחוד המעשה פ"ה): "נשאל מלך אחד: 'האם ערבה לך קריאת פלוני, שהיה קולו ערב, ובקי בטעמים של קריאה?' ענה להם: 'היאך תערב לי קריאתו, והוא אינו קורא אותה, אלא כדי שתערב לי וימצא חן בעיני בעבורה... אבל אם היתה כוונתו בה לרצון הבורא בלבד, היתה ערבה לי'. וכן נאמר בכל מי שמכוין בתפילתו מהמתפללים בציבור, ובעלי החזון בפיוטים החדשים, למצוא חן בעיני בני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא!".

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.