ביקש שלא להזכיר ב’מי שבירך’ את חתנו אלא את בִּתו

בבית כנסת מסויים נהוג, שבראש השנה מוכרים הגבאים את הזכות לקבל 'מי שבירך' מיוחד על ידי רב בית הכנסת, שיֵאמר בעת פתיחת ההיכל במשך כל שבתות השנה. במכירת הזכות המיוחדת, היו המתפללים מעלים בסכום האחד על השני, ורבים הם שרוצים לזכות בברכה הגדולה בכל שבת, בעת הרצון של פתיחת ההיכל לאחר אמירת 'בריך שמיה'. (וראוי לציין כאן את לשון הזוהר הקדוש בפרשת ויקהל: 'כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמייא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא', פרוש: כשמוציאים ספר תורה מתוך ההיכל לקרות בו בציבור, נפתחים שערי שמים של רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה).

ובכן, אחד המתפללים הקבועים חיתן את בִּתו לבחור ראוי, ובראש השנה הזוג המאושר היה בסיום השבע ברכות. החתן התארח בבית הכנסת באותו ראש השנה, וכשהגיעה שעת המכירה הנכספת של ה'מי שבירך' השנתי, החליט החותן לקנות לחתנו האהוב את הזכות העצומה, ויהי מה.

בתחילת המכירה היו הרבה מאוד משתתפים, אבל החותן עמד על שלו, ולבסוף נקב בסכום של- - -10,000 טבין ותקילין, וכאן הציבור כולו דמם, והחותן הוכתר כזוכה. מיד הודיע בהתרגשות: 'הקנייה היא מתנה עבור חתני כבני...'

אילוסטרציה (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

ואכן, מידי שבת בשבתו היה עושה הרב את ה'מי שבירך' לחתן, כשחותנו מאזין לברכות בשמחה, ועונה אמן בכוונה גדולה.

לא חלפו יותר משלושה חודשים, ודא עקא, הזיווג לא עלה יפה, ומסיבות כאלו ואחרות בני הזוג התגרשו, רח"ל.

בשבת קודש בהגיע זמן פתיחת ההיכל, ניגש הרב להיכל הפתוח, ובירך את החתן לשעבר בברכת ה'מי שבירך'. שמיעת הברכה עתה מאוד צרמה לאוזנו של החותן. עקב היותו אדם שלא גורם מהומות, ישב בשקט ולא העיר מאומה, אבל לאחר התפילה ניגש החותן לרב בבקשה, שבשבתות הבאות יעבירו את המי שבירך על שם בִּתו, מבלי להזכיר את שם החתן לשעבר.

"אני מבין לליבך", השיבו הרב, "אך אני גם מבין שיש לפנינו שאלה לא פשוטה – האם ניתן לקחת בחזרה את המתנה שכבר ניתנה לחתן? – הגה בעצמך – אם ראובן נתן מתנה גדולה לשמעון חבירו הטוב, ולמחרת הפכו לשונאים – וכי יוכל ראובן לתבוע בחזרה את המתנה בטענה שאילו היה יודע ששמעון יהיה שונאו לא היה נותן לו?! – בודאי שלא! וכן מובא בריב"ש (סי' ש"א, הובא בחל"מ אה"ע סי' צ"ט סק"ז): 'מאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה (לאהובו), ונפל ביניהן איכסא (קטטה) הדרא מתנה?! - הא לאו טעמא הוא'. ואם כן אולי גם בענייננו נאמר כן..."

הגיע רב בית הכנסת אל מו"ר שליט"א ושאל: כיצד עלי לנהוג במקרה שכזה?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

מעשה דומה אירע ביהודי שתרם פרוכת נאה לבית כנסת, ועליה היה רקום באותיות זהב שמו ושם אשתו. ברבות הימים, התגרש האיש, והנה הוא מגיע אל הגבאי ודורש ממנו למחוק את שמה של אשתו מן הפרוכת, 'שהרי עכשיו אין היא אשתי'... הגבאים הגיעו ושאלו האם לשמוע לדברי הבעל?

הצעתי את השאלה לפני מורי חמי, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והשיב: אם הבעל אינו רוצה ששמו יופיע לצד שמה של אשתו לשעבר על גבי הפרוכת - שימחק את השם שלו... ונימק מו"ח את דבריו, שהרי כאשר שילב הבעל את שם אשתו על גבי הפרוכת, הוא התכוון בכך להעניק לה מתנה, ואם כן, כיצד הוא יכול עכשיו להפקיע ממנה את המתנה היקרה הזו?!

והיה מקום לומר כך גם במקרה דנן – שלאחר שהעניק החותן את המתנה לחתנו, היאך יפקיע אותה ממנו כעת?!

אולם, נראה שקיים חילוק בולט בין שני המקרים – בנידון כתיבת שֵם האשה על גבי הפרוכת, נתן הבעל מתנה מוחלטת לאשתו שהיא כגופו, ולא שייך לבטל כעת את המתנה; אך חותן שקונה זכות לברכה עבור חתנו, בודאי שאינו מתכוין אלא לעשות טובה לבִּתו, שכן כל אהבת החתן נובעת מאהבת האב לבתו, ורצונו בטובתה והצלחתה, רק שהדרך לברך את הבת היא על ידי ברכת בעלה, ועכשיו, שנפרדו הבעל והאשה, והבת אינה מתברכת על ידי ברכת חתנה לשעבר, ממילא, אומדנא ברורה היא שלא על דעת כן נתן החותן את הזכות לחתנו (מה שאין כן בנידון הפרוכת, שבוודאי לא התכוון הבעל להיטיב רק לעצמו, אלא גם לאשתו).

וממילא נבין, שאין נידוננו דומה לנותן מתנה לאוהבו ולאחר מכן נהפכו לשונאים, כי שם התכוון באמת ליתן לאוהב שלו, אך כאן עיקר כוונת הנותן היתה לבתו. ולכן הוא רשאי לדרוש שיזכירו את שמה של בתו במי שבירך תחת שמו של החתן לשעבר.

לסיכום: האב רשאי לדרוש שיזכירו את שמה של בִּתו במקום שמו של החתן לשעבר.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.