מנוחה פוקס: התלבטתי אם להוציא ספרי קומיקס

אומרים שיש שני דברים או שאתה אוהב אותם או שאינך מסוגל להתקרב אליהם: גויאבה וקומיקס. אהה... לא בטוח שמי שטבע את האמרה הזו אמר גויאבה וקומיקס, ייתכן שאמר גויאבה ומשהו אחר, אבל הקומיקס באמת מתאים לדברים. ככותבת סיפורים, העורכת מפגשים עם קוראי הספרים, אני שומעת רבות את קולות ההורים:

אלו אומרים: "היום לא קוראים? תביאו לו קומיקס ותראו איך שהוא קורא!".

ואלו מסננים: "הרחיקו מהבית שלי את הקומיקס הזה, בגללו הילדים שלי כבר לא קוראים!".

מה עושה לנו הקומיקס? מה הוא מוציא מאתנו? קולות של בעד? קולות של נגד? עד כמה הוא יעיל לקריאה, ועד כמה הוא עומד בדרכנו כשאנחנו מנסים לקרב את ילדנו לקריאה?

גילוי נאות: גם לי יש ספרי קומיקס, בין יתר ספרי. האם אני חושבת שזה לתועלת קוראיי? על כך בהמשך.

* * *

צריך להבין שהקומיקס, הוא באופן יחסי 'בן בית' חדש אצלנו, אבל בעולם כבר קיים כ-120 שנה. בתחילה היה הקומיקס שפירושו המילולי: "חגיגה!" מעין פרס או סוכרייה, בקצה קרחון של עלון  עמוס וגדוש במלל.

אני זוכרת את הימים שאני הייתי ילדה, לפני כ-40-50 שנה, שאז לא היו עדיין עיתונים וספרים "משלנו", ובעיתונים השונים שקראנו, הכתובים בצפיפות ובמיאוס מסוים – הגיחו לפתע קטעי קומיקס קצרצרים, שהיו "חגיגה" במלוא עוצמתה, והיוו איזה עוגן או אי של פריחה בתוך ים המלל הרחב.

מכיוון שהקומיקס היה עמוד אחד מתוך חוברת שלימה - הדובדבן שבקצה הקצפת - הוא נשאר ככזה גם מבחינת ההתייחסות אליו: יוצא דופן, מתוק, חד פעמי, ההפתעה שבסוף הדרך והפרס למי ששרד את קריאת כל יתר העמודים.

במשך השנים, אמרו לעצמם עורכי העיתונים, "אם זהו עמוד הדובדבן שהכול שואפים להגיע אליו, למה שיישאר כה קטן וגלמוד? למה שלא נרחיב את גבולו? למה לא נגדילו ונרוממו עד שיספק את כולם?".

שנים רבות עברו. הקומיקס פסע והתקדם צעד אחר צעד, אט אט, הוא עשה זאת בקצב שלו במקביל להתפתחות הנייר, הדף, העיתונים והספרים. ואז, בקפיצת הדרך, לא רק שהחל לעטר, לקשט ולמלא עיתונים, הוא גם החל להוות מנוף לעיתונים חדשים שחיפשו להתהדר במשהו שיקדם אותם ושיבדיל אותם מהעיתונים הקיימים.  כך החלו לצוץ "עיתוני הקומיקס" המכילים סיפורי קומיקס במלוא מובן המילה.

היום, בתרבות הזולה, הקלה, הפשוטה והנגישה – מצא לו הקומיקס מקום כבוד על גבי מכונות הדפוס, ואחר כך במדפי הספרים בבתים ובספריות.

בעולם הרחב שזנח את ספריו לטובת סרטי טלוויזיה – ילדים פסקו מלקרוא ספרים. הם נותרו עם ספרי קומיקס ועם כל מה שכוללים הטלוויזיה, האינטרנט והטלפונים הניידים. לעומתם "עם הספר" לא ישכח את הספר, על כן שואל את עצמו כל אב יהודי ושואלת כל אם: 'האם הקומיקס הזה הוא תחליף הוגן לספר קריאה? ואולי הוא מחסום בדרך לקריאה, מחסום שיביא את  הילד לקריאה קלה שתגרום לו להתרחק מספר עב כרס שפעם קרא בו בערגה?'.

הקומיקס כסרט חווייתי

הורים שאינם מעוניינים בקומיקס מסבירים את עצמם בכך שאינם רוצים לקנות לילד ספר ללא מילים, ואכן, נכון הדבר, חלק גדול מסיפורי הקומיקס דלי מילים הם. עצם הקומיקס אמור להביא את הילד להבין דבר מתוך דבר, ובעיקר מתוך הקשרו של הדבר לציור שמתארו. באיזשהו מקום ספרי קומיקס הם תחליפי סרטים לכל דבר. היוצר הוא בימאי ההצגה, המאייר הוא צלם הסצנה, המצלם בעיניו את ההתרחשות ומביא אותה לפני הקורא. השחקנים הם הדמויות ששתולות בסיפור, הכיתובים החיצוניים הם קטעי הקריינות,  ולעיתים ספר קומיקס הוא לא סתם הצגה או סרט אלא הצגת פנטומימה, ללא דיבור כלל. "בשביל מה אנחנו צריכים ספר קומיקס במקום סרט?", שואלים הורים, "שיצפה הילד בסרט, זה יתרום לו באותה מידה".

בציבור לומד התורה אין אפשרות לצפות בסרטים וכמובן טוב שכך, אבל מצד שני העולם נהיה פתוח יותר גם לציבור זה. העיתונים ממלאים כל תיבת מכתבים, כל פיסת מדרכה ופתח חנות, עיתוני החינם היום הם חלק מהמערכה. פרסומות צבעוניות שובות עין מתפרסות על פני כל עמוד, ובכלל, צבעוניות נשקפת מכל 'פרסום – רחוב' האופף גם רחובות חרדיים. בעולם כזה, האם ניתן בכלל לבודד את הילד שומר התורה והמצוות מהצבעוניות והקלילות?

בעולם שמשתנה קשה ללכת כשהראש טמון בקרקע, הציבור החרדי חייב לזכור ולדעת שהעולם נהפך לקליל יותר, לזמין יותר, לחד פעמי ועל כן, אולי, אין לו אלא ללכת אחר התפתחותו. לצעוד אחר ההתפתחות אין זו קללה גסה, השאלה באיזה נתיב צועדים. לציבור הדתי יש שבילים משלו.

אחד מהשבילים הללו שבעצם סללו את עצמם, הוא שביל הספר שהשתנה. בעידן של היום, בעידן הצבעוניות והקלילות, ישנם ילדים וגם מבוגרים שיתקשו לקרוא ספרים של פעם. אולי זה הזמן לאפשר להם לקרוא ספרים קלילים, צבעוניים שבתוכם סיפורי קומיקס, על אף שהיינו רוצים למצוא אותם קוראים הרבה יותר מכך.

מצד שני מן הראוי לדאוג לכך ש'ילדי הספר', בני 'עם הספר', לא יתמקדו אך ורק בקומיקס, יש לדאוג לכך שיהיה בכל בית מצבור של ספרים מכל הסוגים ומכל המינים, לדאוג להביא מהספרייה ספרים רהוטים, מגרים, אהובים, מחנכים ומרתקים שאינם קומיקס כלל.

אבל גם כשמגישים לילדים ספרי קומיקס לאחר החלטה שעדיף ש'יקראו' קומיקס טוב מאשר ש'יחלמו' על קומיקס טוב, יש לבדוק את הספר ולראות את תכנו. כפי שלא יוגש לילד כל דבר מאכל שקיים ברחוב, כך גם לא יוגש לו לקריאה כל מה שעולה על רוחו.

אני לא חושבת שנוכל להתכחש לכך שקומיקס מורה על 'ירידת הדורות', אבל הוא בפירוש יכול גם להפרות את הילד שקורא בו.

הילד רוצה רק קומיקס

הורים שואלים אותי לא פעם את השאלה: 'מה אעשה שהילד רוצה רק קומיקס? גם מהספרייה הוא מביא קומיקס בלבד, גם ממדפי הספרים בבית הוא דולה דווקא את הקומיקס, איך אפשר למנוע זאת?"- חלק גדול מההורים יספר שהוא אומר זאת לילד אין סוף פעמים. "די! כבר אי אפשר לקרוא כאן משהו אחר חוץ מקומיקס?" או: "אני אמצא לך בספריה ספר הרבה יותר מעניין". והילד לא שומע ולא מבין.

מה באמת יכולים הורים לעשות? האם למנוע מהילד הקורא רק קומיקס לקרוא ספרים כאלו? האם הקומיקס בעיקרו הוא כל כך מיותר ומהווה מכשול?

אכן, גם לי יש ספרי קומיקס. עד שהתחלתי לכתוב ספרי קומיקס, לא אהבתי את הרעיון, משך 5 שנים התלבטתי אם כן או לא לכתוב אותם, ולבסוף נכנעתי לזרם. המילה "נכנעתי" אינה מדויקת. היה זה לאחר מחשבה ובדיקה. הגעתי למסקנה שאם זה מה שאנשים אוהבים - כנראה שזה מה שצריך לעשות. השאלה איך לעשות? ואת התשובה על השאלה: איך לעשות? ניתן למצוא בהרבה מאד ספרים שנכתבו על ידי אנשים שומרי תורה ומצוות.

גם בתוך ספר שאינו בדיוק ספר, כמו ספר קומיקס עמוס בצבע ודל במלל, אפשר להכניס בדרך עקיפה או שאינה עקיפה חלק גדול מהאובייקטים הרוחניים, הערכיים, המחנכים והמשכילים, שאנו מכניסים כסופרים שומרי תורה ומצוות לספרים אחרים שלנו.

ניתן להכניס לקומיקס הווי חיים תורני, הלכות תורניות, למודי הלכה, משניות, דיני חגים ומועדים ועוד. אפשר לעשות זאת בספרים עם צילומי תלת מימד או עם ציורים פשוטים, ידידותיים וקריקטוריסטים.

הורים מספרים שדווקא דרך ספרי קומיקס רכשו ילדיהם את הקריאה. האהבה לתמונות הקטנות, החמודות, הקוראות לעיון – גרמה לילד שלא הצליח לקרוא עד כה, לקרוא את הסיפור ולהצליח, על אף שהיה בטוח עד אותו רגע שנועד לכישלון. כשראה הילד כי טוב המשיך הלאה לספרים רגילים.

הנה עיננו רואות שיש בו בקומיקס גם יתרונות.

ובכל זאת, מה לעשות עם ילדים שרוצים רק קומיקס? האם נגזר עליהם לזנוח את הספרים עד עולם ולהכיר רק את תכנם של ספרים העשויים מזן אחד?

כשאי אפשר לעמוד מנגד – נותנים יד

ובכן, ראשית, מן הראוי לזכור, שלחץ סביב נושא מסוים גורם לילד לעשות דווקא. ככל שהורים לוחצים את ילדיהם וככל שהילדים שומעים את ההורים מבכים חזור ובכה: "מה יהיה אתך, ילדי, תישאר בור ועם הארץ כל הימים?" – כך הילד פחות ופחות ישמע לעצתם. "במקום ללחוץ על הילד ולהראות לו את דאגתכם", כך אני מנחה את ההורים, "דאגו שיהיו ספרים אחרים תחת ידו, שלא בכל פעם שיגיש יד ימצא קומיקס תחתיה. דאגו להראות לו כמה יפה הספר האחר, התחילו לספר לו סיפור ותנו לו להמשיך, הראו לו שאף אתם קוראים ספרים ואוהבי ספר, ספרו לו מה אתם קראתם בספר שלכם והתרגשו עם הסיפור שקראתם. ושלא ימצא אתכם, בכל פעם שיחפשכם, יושבים על הספה בסלון ולא מרגישים בהיכנסו, שכן אתם באמצע מתח של ספר... קומיקס!  שהלא, ביננו, כולנו יודעים, שגם מבוגרים לא מעטים קוראים את הקומיקס שבעיתון מיד כשמגיע לתיבה, עוד לפני שקוראים את הכתבות האחרות.

הורים צריכים לדעת, שזה נכון מצד הילד אם יגיש את ידו לקחת ספר קומיקס, קל לקריאה, זה מה שיש לו וזה מה שמושך אותו, אבל אם ייתנו ההורים לילדם הזדמנות לקרוא ספרים אחרים בנקל, ולא יכבידו עליו בספרים כבדים ועמוסים מידי לגילו או לרמתו - הוא יקרא גם אותם, בתנאי שלא ירגיש לחוץ וחנוק תחת דאגתם של הוריו.

כשלא ניתן להתנגד למשהו, נותר רק ללכת יחד אתו יד ביד, ולשחרר, אך זאת בתנאי שלאורך כל הדרך לא פוסקים לעמוד על המשמר, לבדוק איכות של ספר קומיקס וטיבו, לבדוק את רמתו הרוחנית והלימודית ומנסים בדרך ידידותית להכניס את הספרים האחרים, שהם לכל הדעות הספרים האמתיים.

'עם הספר' ימשיך ויצעד עם הספר. לא ייתכן אחרת. רק שמדי פעם יבצבצו אי אלו מפריעים, ינסו לגרום לו לסטות מן השביל והוא יצעד לו בתלם ויבדוק את הדרך, ישליך הצידה כמה אבנים, יישר שוב את העפר שבשבילים, יאחז חזק בצדי הדרכים, ייעזר בנפתולי החידושים ויגיע אל האיזון הנכון  בעזרת ה' אלוקים.