האם רשאי נוסע הרכבת לרדת בתחנתו באמצע קריאת התורה?

סיפר יהודי ירא ה':

אני נוסע ברכבת מידי בוקר בקו 'באר שבע-תל אביב', ויורד בתחנה שבמקום עבודתי בעיר לוד. את תפילת שחרית אני נוהג להתפלל יחד עם נוסעים נוספים במהלך הנסיעה, בקרון האחרון שברכבת, שמשמש בכל בוקר כ'בית תפילה' עבור מתפללים רבים שנאלצים להתפלל בדרך למקום עבודתם.

בימי שני וחמישי אנו מוציאים ספר תורה מארון מיוחד שהותקן בקרון, מניחים אותו על בימה קטנה, וקוראים מהס"ת את קריאת התורה. בדרך כלל קריאת התורה ברכבת מסתיימת לפני ירידתי מהרכבת, אך באחד הימים, הקריאה היתה בפרשת ניצבים, וכידוע קריאת השלישי בפרשה זו ארוכה מאוד, ובמהלכה, עצרה הרכבת בתחנה שבלוד (וברור היה שעוד לפני שתסתיים הקריאה הדלתות ייסגרו והרכבת תמשיך בנסיעה).

הסתפקתי כיצד עלי לנהוג - הרי הלכה בידינו, שאסור לצאת מבית הכנסת באמצע קריאת התורה (משעה שפתחו את הס"ת לקרוא בו), ועל היוצא נאמר 'ועוזבי ה' יִכְלוּ'. (ואפילו כשיש עשרה ששומעים את הקריאה זולתו, וגם הוא כבר שמע קריאת התורה בעשרה, אפילו הכי אסור. שו"ע או"ח סי' קמ"ו ס"א ומשנ"ב שם); אולם, אם אשאר ברכבת, אאלץ להמשיך בנסיעה עד לתחנה הבאה בעיר אחרת, ומשם אחזור שוב ללוד ואגיע לעבודתי באיחור גדול...

כיצד יש לנהוג במקרה שכזה?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

נמנע מלעלות לתורה כי אין לו לשלם

רבינו הבן איש חי נשאל (שו"ת תורה לשמה סי' תכ"ח): כידוע אחד הדברים המקצרים ימיו של אדם הוא מי שקוראים לו לעלות לספר תורה ואינו עולה (ברכות נ"ה.). מה דינו של אדם שמתפלל בבית כנסת שהמנהג בו הוא שכל עולה לתורה, מתנדב סכום נכבד לקופת בית הכנסת, ועושה לו השליח ציבור 'מי שבירך' על נדבתו בקול רם לפני הציבור, וזה האיש אין לאל ידו להתנדב, ואם לא יתנדב תהיה לו בושה גדולה, ואם יתנדב ולא יתן, זו קשה יותר. ולכן אינו רוצה לעלות - האם גם הוא בכלל מה שאמרו שמקצרים ימיו?...

והשיב הבן איש חי: איסור הסירוב לעלות לתורה קיים דוקא כאשר האדם נמנע מלעלות לתורה מחמת קלות המצוה בעיניו, או שמואס בה חלילה, אך כאשר מדובר בסיבה הכרחית, מחמת הבושה הגדולה שתגרם לעולה, אין בכך חשש, ולכן יכול האיש להימנע מלעלות לתורה. (והוסיף, שאם אינו רוצה לעלות בשביל איזה כעס שיש לו עם החזן או עם גבאי בית הכנסת, או אם מסרב בשביל קמצנות, שצריך להתנדב והוא יש לו ואינו רוצה, וכן כיוצא בזה, זה בודאי בכלל אלו שאמרו שמקצרים ימיו).

והיה מקום ללמוד מכאן אף לשאלתנו – שיכול הנוסע לרדת בתחנתו, כי לא יורד מחמת זלזול בתורה, אלא מחמת ההכרח לירד כאן ולא להרחיק לכת לעיר אחרת.

אין לעזוב אפילו במקום אונס גמור!

אולם, בספר ערוך השולחן (סי' קמ"ו ס"א) מבואר, שבאמצע הקריאה אסור לצאת אפילו במקום צורך גדול או אונס גמור, ואף על גב ד'אונס רחמנא פטריה', מכל מקום כל כמה שיכול לאנוס עצמו, מחוייב לעשות זאת ולא לצאת באמצע הקריאה. והוסיף שאף אם צריך לנקביו, שעובר על איסור 'בל תשקצו', לא יצא באמצע הקריאה, כי דינו כתפילה העמידה, שגדול כבוד התורה ככבוד השכינה, ולכן צריך להמתין עד שיגמור העולה את קריאתו (אם ביכולתו להשהות עצמו).

הרי לנו שאיסור יציאה באמצע הקריאה חמור כל כך, ואפילו במקום אונס גמור אסורה היציאה, ולכאורה נצטרך לומר כן גם בשאלתנו, שלמרות האונס לרדת בתחנה שבלוד, אין היתר לעזוב באמצע קריאת התורה.

יעמוד ברציף וימשיך להקשיב...

אולם, נראה שניתן לייעץ לנוסע, לרדת בתחנה, אך לא לעזוב את המקום אלא לעמוד ברציף ולהמשיך להאזין לקריאה, וזאת משום שהאיסור הוא להיות 'עוזבי' הספר תורה, אך כאן, כאשר הרכבת עצרה בתחנה, האיש לא עזב את הספר תורה, אלא נשאר לעמוד ברציף, וממשיך לשמוע בצמא את הקריאה, ועדיין יכול היה להמשיך לעמוד ולשמוע את הקריאה, אלא שהרכבת עזבה את המקום, כך שהספר תורה הוא ש'מתרחק', ובפסוק נאמר שרק עוזבי ה' יכלו, אך לא במקרה שהס"ת עוזב את האדם, (וכעת שהס"ת נסע עם הרכבת, כמובן שהמתפלל אינו צריך לרדוף אחריו).

וכדוגמה לסברה זו, יש לציין למנהג העולם (יעויין בשד"ח אבילות סי' ק"צ), שהמלווה את המת, כשמחליט להפסיק מללוותו, ממתין עד שהמלווים נעלמים מן העין, ורק אז הולך לדרכו. וגם בענייננו, המתפלל ימתין וימשיך להאזין לקריאה, עד שהרכבת תיסע והספר תורה כבר לא יהיה בתווך שמיעתו, ואזי יהא רשאי לילך לדרכו.

יציאה לקרון אחר טרם הקריאה

ויש לדון האם כדאי לייעץ לנוסע שעוד לפני התחלת הקריאה, יעבור לקרון אחר, באופן שלא ישמע כלל את הקריאה, ואז יוכל לצאת מהרכבת ללא חשש?

ושמענו מהגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, שבשום אופן אין לנהוג כן, אלא יש להישאר בקרון בו מתקיימת הקריאה. (והגע עצמך, אבא האומר לבנו 'אל תעזוב אותי באמצע הביקור', האם יאמר הבן 'אם כך בכלל לא אבקר את אבא'... הרי שגרוע יותר לעזוב מראש מאשר באמצע).

שמע שהמטוס עומד להמריא

עוד יש לדון בנוגע לאדם הנמצא בבית הכנסת שבנמל התעופה, ובמהלך קריאת התורה שומע את הרמקול מכריז כי המטוס שלו עומד להמריא - האם רשאי לצאת באמצע הקריאה כדי לא להפסיד את הטיסה ודמי הכרטיס המרובים?

ונראה שמאחר ומדובר במקום הפסד גדול, ניתן לייעץ למתפלל ליקח בידו חומש ולהמשיך לקרוא בעצמו את קריאת התורה, תוך כדי יציאתו לעבר המטוס. ואמנם ברור הדבר שהקריאה מתוך החומש אינה קריאת התורה, בכל זאת כדי להמעיט ב'עזיבת' התורה הקדושה, עדיף לנהוג כך, וכמו שמצינו שבמקום שאין ס"ת, נכון לקרוא מתוך חומש ללא ברכה, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה (משנ"ב קמ"ג-ט').

לסיכום: נראה שנוסע הרכבת רשאי לרדת בתחנתו, באופן שיעמוד ברציף וימשיך לשמוע את קריאת התורה, עד שהרכבת תעזוב.

* * *

ונחודה נא חידה: מתי יהיה מותר לאדם לצאת מבית הכנסת באמצע קריאת התורה (וכמובן שאין מדובר באופן של חשש פיקוח נפש וכדומה, ולא בנוסע ברכבת...)?

תשובה: רבינו המהרי"ל דיסקין זצ"ל (שו"ת, קונטרס אחרון סי' ה' אות ט"ו) דן לומר, שכאשר יש בבית הכנסת ציבור של מתענים (תענית שקיבלו על עצמם), שמוציאים ספר תורה וקוראים 'ויחל', ואחד הנוכחים אינו מתענה, אזי מסתבר שמותר לאדם שאינו מתענה לצאת באמצע הקריאה, משום שהוא אינו שייך לקריאה הזו, (וכנראה שאינו דומה לאחד שכבר שמע קריאת התורה, כי הוא שייך לקריאה זו, רק שכבר שמעה). אולם סיים המהרי"ל דיסקין, שאין להתיר כי אם כשיוצא לדבר מצוה, כי בלאו הכי יש בעזיבת הציבור חיסרון במעלת 'ברוב עם הדרת מלך'. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.