מלך אחד, שלושה ציורים

הארמון המפואר שנבנה עבור המלך כבר עמד על מכונו, מושך עֵין כל רואה. שנים רבות עמלו טובי האמנים על עיצובו ובנייתו, עדי הגיעו לתוצאה המושלמת שהשביעה את רצונו של המלך אנין הטעם והנוי. דבר לא היה חסר בארמון המושלם.

חלום ישן היה לו למלך המגלומן. מאז הוכתר למלך, חפץ היה שציור דיוקנו יתנוסס על אחד הקירות המפוארים בטרקלינו החדש.

זימן לשם כך צייר מומחה, והלה עשה מלאכתו בדייקנות, אלא שלא לגמרי בשום-שכל. אותו מלך, שכחנו לספר, חובב מלחמות היה, ובמהלך הקרבות, איבד יד אחת, רגל אחת ועין אחת. בנוסף לכך 'עיטרה' את גבו גיבנת בולטת. בציור המדויק נראה המלך בדמותו כצלמו להפליא, אך גם מומיו נכרו היטב.

בסיום מלאכתו, נערך טקס חגיגי בהשתתפות כל בני המדינה שהתאספו לחזות בציור הנכסף. הלוט הוסר ומפיות כולם בקעו קריאות התפעלות. המלך נראה בדיוק כפי שהוא במציאות: גידם, חיגר גיבן ושתום עין. "מדויק להפליא", הסכימו השרים, "אין מה לומר, זה הרי בדיוק אדוננו המלך...". אלא שהמלך עצמו לא הצליח לכלוא את זעמו על הצייר: "עז פנים וגס רוח! ככה אתה רוצה לבזותני בפני כל הממלכה?! השליכו אותו לכלא!"

למרות הניסיון הכושל, לא ויתר המלך על הרעיון, והזמין צייר אחר. הלה חכך בדעתו כיצד יתמרן באופן שהמלך יהיה שבע רצון ממלאכתו. אחרי מחשבה, החליט פשוט לציירו כשהוא שלם בכל איבריו: זקוף, בעל שתי רגליים, שתי ידיים ושתי עיניים. 

שוב התאספו בני הממלכה בציפייה לתוצאות. בהינתן האות, הוסר הלוט, לקול התשואות. באחת עצרו כולם את הנשימות, כשחזו במלכם שלם בלי חסרונות, ושום זכר לא ניכר לעקבות המלחמות.

רק המלך הביט נבוך ונכלם. "השתלת האיברים" המלאכותית שביצע הצייר בגופו, לא נעמה לו. "הלהתל בי הוא מבקש?!" זעף המלך, "הרי אין זה אני באמת". וגם אותו הכניס אחר כבוד מאחורי סורג ובריח.

ועדיין סירב המלך לנטוש את חלומו. לארמון זומן צייר שלישי שהצטווה לצייר את הוד מלכותו. מאחר שידע הלה על כישלון קודמיו, מצא עצמו בין הפטיש לסדן, וחשש שמא גורלו יהיה כשני הציירים הראשונים. שום אפשרות הגיונית לא נותרה לו לכאורה, והוא לא ידע את נפשו. אלא שצייר זה, בנוסף לכשרונו בציור, גם חכם מחוכם היה.

לאחר שייגע את מוחו, מצא פתרון מפתיע. הוא עשה את הבלתי אפשרי בכך שהצליח לצייר את דמות המלך כפי שהיא, ויחד עם זאת לא ניכר שום חסרון. כיצד?

את המתח בטקס החשיפה ניתן היה לחתוך בסכין. הלוט הוסר ויצירת הפאר נחשפה לעיני כל. המלך נראה בפרופיל מן הצד כשהוא רוכב על סוס אביר בינות לעצים מלבלבים. את הרגל והיד החסרים לא ראו בציור, שכן הם 'הוחבאו' מצדו השני של הסוס, החטוטרת לא הורגשה, שכן המלך נראה רכון קדימה כדרך הדוהרים. גם חסרון העין לא הורגש, כי בציור נראה המלך כשהוא אוחז בידו קשת ומכוון אותה לעבר מטרה נעלמה באופק כשעינו האחת עצומה למען הדיוק בקליעה.

המלך נראה היה מרוצה עד מאד, והמון העם הריע בתשואות רמות. ברוב רושם ותודות הוגש לצייר הפיקח שכר כפול על עבודתו המוצלחת.

מעשה מעניין זה יכול ללמדנו את המתכון לחיבור אמיתי בין איש ואשתו - במקום להבליט בעיות מיותרות ותכונות מנוגדות, ננהג בחכמה כאותו צייר מופלא, ונתמקד בטוב שבבן הזוג ואותו נשים במרכז. ובקיצור, כמו שאומרים העולם, "נחליק עניינים"...