הניתוח, הדירה והעצה של רבי דוד

סיפור זה, שאתם עומדים לקרוא, הגיע אלי בדואר האלקטרוני, כמו סיפורים רבים המגיעים במגוון צורות: בשיחה טלפונית (רצוי הכי פחות, ומבזבז זמן רב), במכתבים (נסבל, אם כי מצריך הקלדה מחדש), או - וזה הכי טוב - בדואר האלקטרוני, מוקלד ומאורגן, ומה שנותר הוא להפוך את השורות המעטות לסיפור בן כמה עמודים.

אולם, לסיפורים המגיעים בדואר האלקטרוני יש בעיה. ראשית, לרוב אין לי שמץ של מושג מי שולח אותם ובדרך כלל גם אין את מי לשאול אם לא מצורף מספר טלפון. לפעמים הדואר האלקטרוני עצמו הוא גלגול של דואר אלקטרוני אחר שהועבר במשך כמה שנים מכתובת לכתובת ואין דרך לעלות על מקורו. לפעמים לא צריך מקור, ממילא הסיפורים כולם מובאים בעילום שם, כך שאפשר לעבד אותם לסיפור ולשלוח לעיתון. אך, לעתים נחוצים פרטים נוספים, ולעתים הסיפורים הזויים ופלאיים כל כך עד שנראה כי מישהו חלם אותם והגזים קצת... ועל כן אי אפשר להכניס אותם ללא המקור המדויק.

האפשרות הנוספת היא, כמה חבל, למחוק אותם מהמחשב.

הסיפור הזה, שהגיע אל המחשב שלי מאחת הכותבות, הצליח לסחוט קריאת התפעלות גם ממי שכל חייו עוסק בסיפורים. קריאה שראשיתה בלא ייאמן!, וסופה בחייבים לפרסם את זה!.

עכשיו החלה דרך החתחתים. אי אפשר להכניס סיפור כזה בלי לאמת עם המקור שלו אם הוא אכן נכון ושריר וקיים, אבל איך מגיעים למקור?

כך החלה הרפתקה בלשית ממש, שבסופה, כמו שתראו, יש לנו סיפור, יש מקור ויש אנשים טובים רבים שאנחנו מבקשים לומר להם תודה על המאמצים שלהם.

בהתחלה שלחתי דואר אלקטרוני חוזר לשולחת, וסיפרתי שאנחנו רוצים את הסיפור, אבל "ממי קיבלת אותו?", השולחת חזרה למקור שלה, אבל מתברר שהשרשור ארוך מאוד. היא קיבלה ממישהי שקיבלה ממי שקיבל וכן הלאה... עד? לא ידענו, אבל התחלנו להעביר בקשות, וכך כתבתי דואר אלקטרוני חוזר לכל הנמענים וביקשתי מהם להעביר אותו הלאה, כדי שכל מי שיודע מה מקורו של הסיפור יואיל בטובו ליצור אתי קשר.

איש לא יצר קשר, והאמת שקצת התייאשתי. לא היה קצה חוט והיה ברור שנצטרך לוותר עליו. ובכל זאת, שמרתי אותו. אולי יקרה נס ומישהו כן ידע? לא רציתי לוותר על הסיכוי הקטן הזה.

ואכן, באחד הימים הופיעה בתיבת הדואר שלי כתובת אלמונית ולגמרי לא מוכרת. "על מה אתם מדברים?", שאל האלמוני, "קיבלתי דואר אלקטרוני מוזר שמבקש עזרה, למה אתם זקוקים?".

עניתי בנימוס ופירטתי את בקשתי לאלמוני. התברר שהוא פרופסור באוניברסיטה. בדואר האלקטרוני החוזר הוא אמר שהוא לא יודע כלל במה מדובר. כתבתי בחזרה התנצלות מנומסת על ההפרעה וחבל שהוא לא יודע כי זה היה סיפור מדהים. בתשובתו כתב הפרופסור שאם הסיפור מדהים כל כך, הוא רוצה לקרוא אותו גם. שלחתי לו את הסיפור, שייהנה.

"אהה... זה?", כתב הפרופסור למחרת, "אני דווקא כן יודע במה מדובר! מצאתי את זה באתר של ארגון הידברות".

מאד שמחתי על גילוי המקור, ופניתי לחפש את הסיפור באתר הידברות. יש שם סיפורים רבים כל כך, והם היו כה מרתקים עד שהייתי יכולה לשקוע בקריאתם שעות ארוכות, אבל לא היה לי זמן ואת הסיפור המבוקש לא מצאתי. התחלתי לדפדף מדף לדף ואיכשהו, בסייעתא דשמיא גדולה, הגעתי לדף הנקרא שאלות ותשובות, לשם המעוניינים שולחים שאלות, והם מקבלים תשובות על שאלותיהם. שם, דווקא שם, מצאתי את הסיפור! מישהו שלח אותו דווקא לשם! גם זה נס, כי דווקא המיקום הזה באתר הוא במקום שמאפשר לגלות את כתובת השולח!

עכשיו נותר למצוא את המקור, כלומר מי שלח. מובן שלי אין שום יכולת לעשות זאת, אז פניתי לארגון הידברות, והייתי בטוחה שהם יזרקו אותי מכל המדרגות. בכל אופן הבקשה הזו לא פשוטה ומטריחה אנשים עסוקים, אבל לא, הם מיד התנדבו לעזור וקישרו אותי עם הרב שהיה בקשר עם מספר הסיפור, אשר השקיע, טרח וגם מצא בסופו של דבר את האנשים הנכונים, כולל מספרי הטלפון האפשריים.

צילצול הטלפון הראשון הוביל למשפחה אומללה שספגה בשבועות האחרונים לא מעט שיחות טלפון. הגברת הנחמדה שענתה לי מעבר לקו סיפרה שאני לא הראשונה שמתקשרת, יש הרבה המתעניינים במשפחת זאיד ומשום מה מתקשרים אליהם, אבל זה לא היה המספר של משפחת זאיד מעולם, והיא לא יכולה לעזור לי. ביקשתי את סליחתה והבנתי שעוד אנשים מתעניינים בסיפור המופלא הזה. המשכתי ליתר הטלפונים והגעתי בסופו של עניין למקור. כך קרה ששוחחתי סוף-סוף עם הרב חיים זאיד, ראש ישיבת "נחלת שלמה" בבני ברק, והוא אישר את הסיפור ממקור ראשון כשותף מלא.

אז תודה לכל העוסקים במלאכה!

והנה הסיפור עצמו מפי הרב זאיד:

תלמידי בישיבת "נחלת שלמה", בחור שנכנה בשם הבדוי אוריאל, חלה במחלה הנוראה בראש, לא עלינו. הוא עבר תקופה לא פשוטה של בדיקות וניסיונות לריפוי בארץ. זה היה מרוץ נגד הזמן מכיוון שהמקום רגיש וכל מילימטר של גידול משפיע על עצבים רבים ועל יכולת התפקוד. הבדיקות העלו שהמקום הטוב ביותר לטיפול המתאים למקרה זה, נמצא בצרפת.

מה עושה משפחה שנופלת עליה צרה שכזו? את כל שביכולתה לעשות, והרבה מעבר לכך. כך יצא אוריאל לצרפת לטיפול רפואי, במקום, שלכאורה, נותן את המענה הטוב ביותר. אולם, מי שקובע את הצלחת הטיפול אינו הרופא, מומחה ככל שיהיה, או המרכז הרפואי, בעל ניסיון ככל שיהיה. הקדוש ברוך הוא החליט אחרת.

בסיום הטיפול התגלה כי מצבו בכי רע וכי הטיפול נכשל.

הרופאים הרימו ידיים ואמרו שאין בידם להושיעו, ואין לו אלא לספור את ימיו עד למותו.

אוריאל שב לארץ חולה יותר משנסע, אך לעומת הרופאים, שהרימו ידיים, החלטנו כל דורשי שלומו, משפחתו וצוות הישיבה, שאין בידם של הרופאים לייאש אלא רק לרפא, וחיפשנו ישועה במקום אחר.

לאחר בירורים רבים, ובעזרתם של יהודים טובים, התגלה שיש רופא פרטי בארצות הברית, המטפל במקרים כאלו בשיטה ייחודית שהוא פיתח, ובניתוח מיוחד שהוא מתמחה בו, יכול בסייעתא דשמיא להציל את חייו של אוריאל, ויותר מכך: הרופא מגיע לארץ מגוריו של החולה לטיפול.

שמחנו לשמוע שאוריאל אינו צריך לטוס לארצות הברית לשם הניתוח והוא יכול להישאר בארץ עם משפחתו הקרובה והאוהבת, דבר שמקל מאוד על הטיפול בחולה וגם מקל על המשפחה הקרובה, אלא שלשם הניתוח יש לארגן לרופא הפרטי חדר ניתוח בבית חולים שבו יבוצע הניתוח, חדר בבית מלון לשהייה, טיסות לארץ ושאר הוצאות הכרוכות באירוחו של הרופא ובהתאוששותו של הפציינט. הבעיה היא, שמעבר להוצאות הללו, שהן לא מבוטלות אבל נסבלות לשם הצלת חיי אדם, יש גם התשלום עבור המנתח והניתוח עולה בסך של מאה שלושים אלף דולר, ולנו לא הייתה דרך להשיגם, לאחר שנים מספר בהם הוצאו כספים רבים בעבור הטיפולים.

מה עושה יהודי שיש לו שאלה כזו? שואל את הגדולים, ואכן כך עשינו. שאלנו את גדולי ישראל מה לעשות, ונמסר לנו שאיננו יכולים להטריח את הציבור בסכום גדול כל כך, ועל כן הבנו בצער רב ובלב הומה כי לא נותר לנו אלא לוותר על התכנית, ולראות את אוריאל מתייסר בדרך אל המוות.

יום למחרת קיבלתי טלפון מאחותו של אוריאל, גב´ איקס, והיא סיפרה לי כי אפשר להזמין את הרופא ולערוך את הניתוח!

מובן ששמחתי מאוד ושאלתי אותה כיצד הושג המימון. היא השיבה בפשטות כי היא מוכרת את הדירה שלה ובכסף שתקבל, תשלם למנתח... שאלתי אותה "את בטוחה במה שאת עושה? אולי תשאלי רב? הרי יש לך שישה ילדים קטנים ובעלך אברך, איפה תגורו אחרי שתמכרי את הדירה? איך תשלמי שכר דירה?". היה נשמע שהיא כבר חשבה על הכול, ושהיא נחושה בדעתה להציל את חיי אחיה במחיר דירתה ובמחיר איכות החיים שלה, ומבחינתה הכול סגור. כל שנשאר הוא רק להזמין את הרופא.

גב' איקס גרה ברמת בית שמש. עוד באותו יום היא פרסמה את דירתה למכירה במחיר מציאה של מאה שלושים אלף דולר, אף שהיא שווה יותר. אולם, מכיוון שמצבו של אחיה אינו טוב והזמן משחק כאן תפקיד משמעותי, היא מבקשת רק את מחיר הניתוח, בתנאי שהכסף ישולם במזומן ויאפשר להזמין את הרופא ללא שהיות.

מחיר הדירה היה אטרקטיבי ביותר, ועוד באותו יום הגיע קונה מעוניין. העסקה נסגרה והיא קיבלה מאה ושלושים אלף דולר במזומן לידיה! מובן שקבענו מיד עם הפרופסור מארצות הברית מועד לניתוח.

מכיוון שמאה ושלושים אלף דולר הם הסכום העיקרי אך לא היחיד, שלחנו תלמידים מהישיבה לגיוס תרומות לצורך מימון שאר ההוצאות המלוות פרויקט זה: השכרת חדר הניתוח, טיסות וכו´. עלותם הסתכמה בשלושים אלף דולר נוספים. הרופא הוזמן ועתה היה הכול עניין של זמן ותפילות.

ביום רביעי שבו היה אמור הרופא לנחות, הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ. תלמידי, יהודה, התקשר אליי, ובפיו שאלה: נהג המונית הלוקח אותם לגיוס הכספים מבקש ממנו ומחברו לקחת חבילה ולהעבירה למען מסוים. התלמיד ביקש לקבל את אישורי לכך.

סירבתי בתוקף לאור מה שקורה עם חבילות המועברות בעילום שם מכאן ומשם ומובילות לבית הסוהר... מאחר שאין לי מושג במי מדובר, אינני מעוניין שתלמידי ישיבתי ייטלו סיכון ויסתבכו עם חבילות עלומות ומפוקפקות. לאחר כמה דקות, התקשר אליי יהודה שוב: לא נעים לו והוא לא רוצה להפריע, אבל הנהג לוחץ מאוד וממש מתחנן שהם ייקחו את החבילה.

הסיכון לדעתי רק גדל. ממתי נהג מונית זקוק לעזרה בהעברת חבילות?... אי לכך לא השתנתה דעתי אלא להיפך, ואמרתי ליהודה שיפסיק להטרידני, ואם החבילה כל כך חשובה לנהג, שיבוא להיפגש עמי אחרי השיחה שאני עומד למסור בצפון.

מסרתי שיחה לבנות היקרות, ובצאתי מחדר ההרצאות, ראיתי את יהודה ועמו אדם זר ששיערתי כי הוא הנהג, ממתינים לי בחוץ. ניגשתי לנהג והבהרתי לו את עמדתי בענייני חבילות לאנשים זרים. הנהג, שהציג את עצמו בשם גבי, רצה להסיר מלבי כל חשד, לפיכך פתח את החבילה שרצה שיהודה יעביר.

הוא סיפר כי באותו בוקר הוא אסף משדה התעופה אדם הנראה כעשיר ומכובד. כשהוא יצא מהמונית הוא שכח את המזוודה הקטנה, ולקח עמו רק את מזוודתו הגדולה. "האמת היא", הודה הנהג, "ששמחתי על המציאה ולא טרחתי להזכיר לו. הלכתי לפינה וקיוויתי לראות את הדולרים המוחבאים בה... אך לאכזבתי, לא מצאתי בה ולו דולר אחד. עכשיו אני רוצה להחזיר את המזוודה לאותו האדם שנסע עמי". בקיצור, הנהג התבייש להחזיר את המזוודה בעצמו לאחר שחשב קודם מה שחשב, והוא ביקש את עזרתם של תלמידי הישיבה.

לא הייתה בעיה למצוא את הנוסע, שכן נהג המונית ידע באיזה מקום הוא הוריד אותו, ובמיוחד כי פרטיו כתובים על המזוודה. הבטתי בפרטים של הנוסע והחוורתי... היה זה פרופסור ריץ - הרופא שבא מארצות הברית לנתח את אוריאל תלמידי!

אמרתי לנהג: "ניגש עכשיו ביחד למלון להחזיר את המזוודה הזו לפרופסור ריץ". נסענו אל המלון וביקשנו בקבלה את מר ריץ. הם צלצלו לחדרו, הצגתי את עצמי, הוא הכיר את השם שלי, כי עסקתי רבות בעניינו של אוריאל ובעניין הניתוח, והוא ירד מיד ללובי כדי לפגוש אותנו.

שאלתי אותו אם אבדה לו מזוודה... הוא נדהם ואישר. הוא סיפר לנו שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח שהוא צריך על מנת לנתח את אוריאל. עלותם של הכלים במזוודה עוברת את סך הארבע מאות אלף דולר, אבל לא זו בלבד. הבעיה אינה רק הכסף - מדובר במכשירים מיוחדים שאין אפשרות להשיגם. הוא שתכנן, המציא וייצר אותם במשך כמה חודשים במעבדותיו... כדי לנתח את אוריאל הוא יצטרך לנסוע בחזרה לביתו ולבנות את המכשירים, ומכיוון שזמנו של אוריאל קצוב, לא בטוח שהוא יספיק.

סיפרנו לפרופסור ריץ על המזוודה שנמצאה והוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה. אמרתי לפרופסור: "אתה הולך לנתח את תלמידי אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידיי כדי לאסוף כסף בשביל ההוצאות בעבור הניתוח! הם שיצרו עמי קשר כדי למצוא אותך, והמזוודה חזרה אליך על ידינו, הדואגים לאוריאל, האין זו השגחה מופלאה? הרווחת מידית ארבע מאות אלף דולר. לו הייתה המזוודה הקטנה, עם מכשיריה המוזרים, נמצאת בידיו של מי שאינו מכיר את הסיפור, הוא היה זורק אותה לפח הקרוב בלי לשער את ההפסד. האם הינך יודע, שבשביל לשלם לך את שכר הניתוח יש אישה שמכרה את ביתה, ואין לה ולילדיה בית לגור בו?".

פרופסור ריץ עיכל את הדברים, שתק למשך כמה דקות, ואז אמר: "אני לא אקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל". היינו המומים. פרופסור ריץ וויתר באותו רגע על מאה שלושים אלף דולר. זה היה בגדר חלום.

עוד באותו שבוע נותח אוריאל על ידי פרופסור ריץ. כולנו היינו שם, ליבותינו פעמו בעוז, ותפילותינו בקעו רקיעים.

למחרת התבשרנו שהניתוח הצליח!!! אוריאל בעזרת השם יבריא לחלוטין! עד כאן מדובר בסיפור של השגחה פלאית ונס גדול, ואפשר שהיינו יכולים לעצור כאן, אך ההשגחה הפלאית ממשיכה ללוות את כל המעורבים...

לגב' איקס, אחותו היקרה של אוריאל, כבר לא הייתה אפשרות לבטל את החוזה, אף שסכום הכסף הזה כבר לא היה נחוץ לניתוח. הרי הדירה נמכרה במחיר מציאה, ואם הקונה ימכור לה אותה באותו מחיר הוא יפסיד את הרווח שהיה יכול לגרוף ממכירתה. כמו כן, לו רצתה לקנות את הדירה בחזרה, לא הייתה יכולה, שכן היו לה רק מאה ושלושים אלף דולר והדירה שווה יותר... על פי החוזה היא הייתה צריכה לפנות את דירתה לקונה, אך קודם לכן היה עליה למצוא דירה שבה תוכל לגור. היא אמרה לבעלה: "אתה יודע, אם כבר אנחנו מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש דירה בירושלים? כל חיי חלמתי לגור בה...".

"ירושלים?", הופתע בעלה מהמשאלה, "יש לך מושג מה המחירים שם כיום? הרי מאה ושלושים אלף הדולרים שיש לנו, מספיקים לרכישת מחסן בירושלים, לא לדירה!".

ההיגיון עמד לצידו, אבל גברת איקס לא השתכנעה. היא נסעה לחברתה המתגוררת בירושלים, וביקשה ממנה לסייע לה למצוא דירה. חברתה לקחה אותה למתווך בשכונת מגוריה - קריית משה, והוא, כששמע את הבקשה, צחק מכל הלב ואמר: "בסכום זה תוכלי לקנות כאן לחם וחלב, לא דירה!".

גברת איקס המאוכזבת יצאה בדרך לביתה, תוך שהיא מביטה בדרכה על הסביבה, ולפתע צדו עיניה מודעה על מכירת דירה שנתלתה על מרפסת בבניין שמולה. בלי לחשוב פעמיים היא עלתה לדירה ונקשה על הדלת. הדלת נפתחה בידי גברת מופתעת.

"זה בקשר למודעה", התנצלה גברת איקס על שלא הודיעה קודם לכן, והוכנסה לראות את הנכס. הדירה הייתה מטופחת, יפה וגדולה. חמישה חדרים מלאי אור ואוויר ירושלמי. "כמה אתם דורשים עליה?", שאלה, אך הגברת סירבה לעסוק בעניין. היא אמרה שתצלצל לבעלה ו"הוא מיד יגיע ויסכם את המחיר". בעל הדירה הגיע והחל לספר בשבח הדירה, אך גברת איקס כבר ידעה את כולם. "כמה אתה רוצה עליה?", שאלה.

"שלוש מאות ועשר אלף דולר", ענה בעל הדירה.

"יש לי מאה ושלושים אלף דולר בלבד...", אמרה גברת איקס.

בעל הבית כעס, "מה? אז למה קראת לי?", שאל את אשתו, "חשבתי שמדובר בלקוחה רצינית".

בניגוד לכל הגיון גברת איקס ניסתה להסביר, כאילו הסבריה יפחיתו כמאתיים אלף דולר ממחיר הדירה... "הייתה לי דירה ברמת בית שמש ומכרתי אותה בשביל הוצאות ניתוח לאחי. בסוף, בנס, אין צורך בכסף, ואני רוצה למצוא דירה בירושלים שאותה אני כל כך אוהבת".

"מה אמרת? ניתוח לאחיך? האם קוראים לך במקרה גב´ איקס?", בעל הדירה התרגש מאוד.

"כן", היא התפלאה.

"אני הנהג שאצלו שכח פרופסור ריץ את המזוודה! אני לא מאמין שאחותו המסורה של אוריאל נמצאת בביתי, ועוד רוצה לקנות את הדירה שלי!".

גבי הנהג, בעל הדירה הנרעש התקשר אליי מיד ואמר לי: "אני מוכר את הדירה שלי מפני שקיבלתי בירושה מאמי עליה השלום וילה בישוב שקט. אני רוצה לעבור לגור שם, ורציתי להרוויח על הדירה הזו את מחירה המלא בשוק, אבל היות שאני מעורב בסיפור הפלאי הזה ברצוני למכור אותה לגב´ איקס היקרה בסכום שיש בידה", אמר, "מה אעשה, כבוד הרב?".

"זו שאלה כבדת משקל", אמרתי לו. "אל תחליט עדיין. אנו ניסע מחר לרבי דוד אבוחצירא שליט"א בנהרייה ונשאל את פיו".

יום למחרת כבר היינו בנהרייה אצל רבי דוד, וכך אמר הרב: "תמכור לגב' איקס את הדירה, ותזכה אתה ואשתך לאריכות ימים ושנים!", וכך נמכרה הדירה בפחות ממחצית שוויה לאחות המסורה.

זה סוף הסיפור... אוריאל בריא, ברוך ה', וגב' איקס, בזכות הצלת חיי אחיה אוריאל, זכתה וקיבלה דירה נפלאה בירושלים עיר הקודש כמו שחלמה, במחיר שהשיגה ידה ובלי להתאמץ, והכול בהשגחה פרטית ונסית שלא תיאמן.

תודה לסופרת א. מ. אמיץ ולעיתון "משפחה" על הסיפור הנפלא.