גם אתם מזדעזעים מתחרויות היופי לנשים?

ההיסטוריה של תחרויות יופי לנשים היא ביזארית למדי: התעשייה הזו, שהתפתחה בתחילה ובעיקר בארצות הברית, נולדה במוחו הקודח של יזם בשם פינאס טיילור ברנום. ברנום נהג לערוך תחרויות יופי לכלבים, ציפורי מחמד ותינוקות. אחרי שהרגיש שמיצה את התחומים הללו, החליט לייסד תחרויות יופי לנשים. זה היה בשנת 1854, ולציבור האמריקאי אז הייתה רגישות מוסרית מחודדת יותר מזו של היום: מחאות ציבוריות גרמו לתחרות להתבטל.

שלושים שנה אחר כך, עדינות הנפש האמריקאית נשחקה דיה כדי לאפשר לתחרויות הללו להתקיים. יזמים וחברות שונות החלו לארגן תחרויות יופי בארצות הברית, במודל שהועתק עשורים מאוחר יותר לארצות אחרות במערב. תחרות 'מיס אמריקה', למשל, מתקיימת במתכונתה הנוכחית מאז 1921.

לסנגורי תחרויות היופי לנשים יש שפע של הסברים על העצמה נשית, קידום נושאים נשיים, פמיניזם והעלאת תחושת ערך עצמי. כששומעים את הנימוקים הללו כדאי לזכור שתחרויות היופי נולדו בשנים בהן לנשים כמעט ולא היו זכויות והן לא יכלו להצביע באף פרלמנט בעולם. באקלים הזה, אגב, היו אכן נשים שהשתמשו בתחרויות היופי כמקפצה לחיים טובים יותר: מקפצות אחרות פשוט לא היו זמינות. באותה מידה בה בני עניים אמריקאים התמסרו לא פעם לאימוני אגרוף מפרכים בתקווה שזירת האגרוף תעניק להם מוביליות חברתית, בנות עניים גילו עניין בתחרויות היופי. בס מאיירסון, יהודייה שזכתה בכתר מלכת היופי האמריקאית בשנת 1945, הייתה בת למהגרים עניים מרוסיה. הזכייה בתחרות אפשרה לה לממן את לימודיה בבית הספר למוזיקה ג'וליארד ובאוניברסיטת קולומביה. באותה תחרות, אגב, מאיירסון זכתה בין השאר בזכות נגינה מעולה בפסנתר אותה הדגימה לחבר השופטים – לא מרכיב שכיח בתחרויות בנות זמננו. מאוחר יותר, מאיירסון הפכה לכתבת טלוויזיה מצליחה – משרה שלא הייתה מקבלת לולא הפרסום שזכתה בו.

הזמנים השתנו – והשתפרו מאד עבור נשים. נשים היום יכולות ללמוד ולזכות במלגות בלי קשר ליכולת שלהן להלך על עקבים גבוהים. נשים יכולות להצליח בקריירה ולמצוא סיפוק בעבודה גם בלי שיהלכו על במות בשמלות נשף. תחרויות היופי הן שריד אנכרוניסטי בימינו. שריד מעולם שבו התפיסה המקובלת כלפי נשים באמת לא ראתה בהן הרבה יותר מאשר אוסף נתונים חיצוניים – שנשפט לפי מידת האטרקטיביות שלו.

לסנגורי תחרויות היופי, אבירי-הנשים-המוצהרים, יהיה קשה להסביר למה הם בוחרים להעלות את הערך העצמי הנשי והמודעות לנושאים נשיים דרך התמקדות במאפיין שהוא כה שטחי ובר חלוף כמו יופי חיצוני. ההסבר האמיתי, כמובן, הוא שתחרויות היופי מעולם לא התקיימו למען נשים. גם אם יש נשים שהשתמשו בהן למטרותיהן, היעד האמיתי של תחרויות אלה היה לצבור הון על ידי פנייה לרגשות הבהמיים ביותר ולשיפוט השטחי ביותר המצויים בציבור.

תחרות יופי למען הנשים? רק בעולם שבו מרוץ סוסים מתקיים למען הסוסים. נכון שיש נשים שיספרו שנהנו מהשתתפות בתחרות, אבל יש גם סוסים שעושים חיים לא רעים על מסלולי המרוץ. זה לא משנה את התמונה האמיתית על התעשייה הצינית שמתיימרת להעצים נשים – על ידי הפיכתן למשהו שהערך שלו מדיד, ממוספר – ועובר לסוחר.