לווה משכנו בקבוק יין, וקיבל תמורתו ארגז יינות

מעשה בראובן שבליל שבת קודש, לא מצא יין בביתו, ובא אל שמעון שכנו וביקש לקבל בקבוק יין, על מנת להשיב לו בקבוק חדש לאחר השבת. שמעון נתן לו בשמחה בקבוק של יין משובח שהיה ברשותו.

כעבור מספר ימים, שב ראובן אל שמעון כדי להשיב לו בקבוק יין מאותו הסוג. "אני מקווה שנהנתם מהיין האיכותי", אמר שמעון. ענה ראובן: "לא קידשנו על היין, אלא על הפת!". שמעון פתח את שתי עיניו בתימהון, וראובן הסביר: "מיד כשטעמנו אני ובני ביתי מהיין, הבחנו שמדובר ביין מקולקל, חמוץ וסרוח". "ובכל זאת קנית עבורי יין חדש?!" תמה שמעון. 

השיב ראובן: "במוצאי השבת, התקשרתי אל חברת היינות, והתלוננתי על עגמת הנפש שנגרמה לנו מחמת היין המקולקל. נציג החברה התנצל, והודיע: אנו שולחים לביתך כפיצוי, ארגז של יינות טעימים ומשובחים מאותו הסוג! לאחר שקיבלנו את הארגז, הוצאתי ממנו בקבוק אחד והרי הוא לפניך..."

שמעון שומע כיצד הבקבוק שלו "הוליד" ארגז שלם, ופונה אל שכנו בנימוס: "יסלח לי כבודו, אך נדמה לי שהארגז שייך לי, הרי הוא הגיע הודות ליין שלי, ואילו היה מתגלה קלקולו אצלי, גם אני הייתי דורש בגינו פיצוי".

טוען ראובן כנגדו: "הרי את היין קיבלתי ממך, על מנת להשיב אחר תחתיו, ונמצא שהיין המקולקל כבר היה שייך לי! זאת ועוד – הלוא הפיצוי ניתן עבור העגמת נפש שנגרמה מחמת המוצר הפגום, ובפועל, אנו טעמנו את הטעם החמוץ המבחיל של היין".

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

נתינתו של שמעון נחשבת לנתינה בטעות, כי התכוין ליתן לשכנו יין לשֵם שתייה, ולא חומץ לשם "מסחר". וגם ראובן לא עסק באותה שעה בעשיית מסחר, כי אם בעסק של מצוה, דהיינו לקבל יין לקידוש, ולא נתכוין לקבל חומץ, ולכן הבקבוק נשאר ברשותו של שמעון.

ומאחר וראובן לא קיבל כלל את הבקבוק המקולקל, הרי שקיימת כלפיו הטענה "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" (ב"מ ל"ה:)!

לסיכום: ראובן צריך ליתן את ארגז היינות לשמעון.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.