השליח תבע את השודד לשלם על כובעו ומעילו המחוררים

מפורסם הסיפור אודות יהודי שהועסק כשליח להביא אל מעסיקו סכום גדול של כסף, ובדרכו עצר אותו שודד, הצמיד אקדח לרקתו ואיים: "אם לא תמסור לידי את מלוא הכסף שברשותך, אירה בך למוות!".

לשליח לא היתה ברירה והוא מסר את צרור הכסף בידיים רועדות ובלב דווה לידי השודד. נטל השודד את הכסף והורהו להמשיך בדרכו. אך האיש לא זז ממקומו. "לאחר שנטלת את כספי - אמר לשודד - לא אוכל לספר את שהתרחש לבעל הבית שאני מועסק אצלו, כי הוא לא יאמין לסיפורי, ויחשוב שאני גנבתי את כספו. אנא, בקשה לי אליך, תן לי אות וסימן שאוכל להוכיח לו שאמנם נשדדתי בדרכי; אני אתלה את מעילי על ענף העץ ואתה תירה בו כמה יריות, כדי שאוכל להראותו ולאמת את סיפורי".

השודד נאות לבקשה, וירה לעבר המעיל צרור יריות. הסיר האיש את כובעו, והתחנן: "אנא, ירה כבודו גם בכובע...", תלאו על הענף, והשודד ירה גם בו כמה יריות.

"עוד ירייה", ביקש האיש, והשודד נעתר לבקשתו. "בבקשה עוד ירייה אחת", הוסיף האיש לבקש. השודד ניסה לירות, אך הכדור לא נפלט מהאקדח. "אני מצטער - אמר השודד - המחסנית נגמרה"! 

"כך?! - אמר השליח - אם כן כעת אוכל להשיב לידי את הכסף"... הוא התנפל על השודד, הכהו מכות נאמנות ונטל ממנו את צרור כספו...

עד כאן המעשה הידוע. ועתה, הבה "ונמשיך" אותו, כדי לדון בו בגדרי ההלכה:

ובכן, השליח שהציל את הכסף, מביא עמו כעת את השודד (היהודי) לשערי בית הדין, ותובע ממנו ל...שלם את דמי הכובע והמעיל אשר חורר ביריותיו. לעומתו טוען השודד: "אתה הוא זה שביקשת לירות בהם, וכיצד תתבע ממני את דמיהם".

שאלה נוספת שהתעוררה – האם השליח יכול לזכות בכסף שהציל מיד הליסטים, או שמא עליו להשיבו לידי משלחו?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

'מזיק (שלא) ברשות'

הלכה בידינו, שהאומר לחבירו 'קרע את כסותי', 'שבור את כדי', וחבירו עשה כדבריו - הריהו פטור מלשלם (שו"ע חו"מ סי' ש"פ ס"א). בטעם הפטור מתשלומין ביאר בקצות החושן (סי' רמ"ו סק"א), שאין זה משום מחילה, שהרי לא ניתן למחול על דבר (חיוב נזק) שלא בא לעולם, אלא טעם הפטור הוא משום שהמזיק נחשב ל'מזיק ברשות', ולא חייבה התורה אלא על היזק שעשה המזיק מדעת עצמו, אך כל שהזיק ברשות הבעלים פטור, כי היזק זה הבעלים עצמם גרמו לו שיבוא. לאור זאת, לכאורה גם בשאלתנו נצטרך לפטור את השודד, כי הבעלים הורה לו להזיק כסותו, והרי השודד נחשב ל'מזיק ברשות'.

אולם, למעשה נראה שלא ניתן להגדיר את השודד כמזיק 'ברשות', אלא אדרבה כולו הוא 'שלא ברשות', והאמת היא שהוא זה שאילץ את השליח להשתמש ברעיון זה כדי להוציא מידו את טרפו, ובוודאי שאין כאן רשות אמיתית מצד הבעלים להזיק את הממון.

ואמנם מדיני אדם לא ניתן לחייב את השודד, כי בפועל לא הוא יזם את הנזק, אך בכל זאת יש כאן היזק ב'גרמא', שכאמור, מחמת גזילתו הוצרך השליח לבקש ממנו לחורר את בגדיו, וממילא נראה, שמדיני שמים חייב השודד לשלם את דמי הנזק. 

מתנות שניתנו לשֵם הצלה

ונציין סמך לדברינו: הנה בפגישת יעקב אבינו ועשו בתחילת פרשת וישלח, יעקב הביא לעשו מתנות רבות ואמר לו (בראשית ל"ג, י"א): קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ... וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. ומובא במדרש (תנחומא וישלח י"א, והדר זקנים): "אמר רבי הושעיא, אמר לי זקן אחד, אומר לך מדרש אחד, וכשתאמר אותו אמור בשמי: עתיד עשו להחזיר ליעקב כל מה שנטל ממנו, שנאמר (תהלים ע"ב) מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ, מנחה יביאו לא כתוב כאן, אלא מנחה ישיבו - מכאן למדנו שישיבו כל המנחה ששלח יעקב לעשו".

דהיינו, הגם שיעקב ביקש והפציר באחיו שיקבל ממנו את המתנות, ולבסוף עשו קיבלן, בכל זאת, ישיב אותן במלואן, כי יעקב נתנן מתוך הכרח ואילוץ, כדי להינצל מעשו.

בדומה לזה נוכל לומר אף בענייננו – השליח נאלץ לנקוט בתכסיס היריות בכובעו ומעילו, כדי להציל את הכסף מהשודד, ולא התכוון באמת למחול על היזקם, וממילא שלם ישלם השודד את דמיהם (מדיני שמים).

המציל מן הליסטים

באשר לממון הניצל מידי הליסטים - למי שייך? - הנה הדין הוא שהמציל מיד הליסטים – הרי הוא שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מממון זה (שו"ע חו"מ סי' קפ"א ס"א, וסי' שס"ח ס"א. ויעו"ש לגבי המציל מליסטים נכרי). וגם באופן שהבעלים אינם יודעים מחטיפת ממונם על ידי הליסטים (וזהו לכאורה 'יאוש שלא מדעת'), בכל זאת חל בזה דין יאוש, כי כאשר נטלו הליסטים את הממון, הרי הוא כהפקר גמור, כדין אבידה ששטפה נהר שאבודה לגמרי מכל אדם, וחל בזה יאוש אף שלא מדעת (נתיבות סי' קפ"א סק"א)[1].

ולכן, אם התכוין השליח להציל את הממון מיד הליסטים ולזכות בו לעצמו, הרי הוא שלו. ובכל זאת, הטוב והישר הוא, לנהוג בלפנים משורת הדין ולהשיב את הכסף לבעלים (כמבואר ברמ"א חו"מ סי' רנ"ט ס"ז).

לסיכום: א) השודד חייב לשלם את דמי המעיל והכובע מדיני שמים. ב) מן הדין הכסף שייך לשליח אם הצילו לעצמו, אך טוב וישר שיתנו לבעליו.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.