הכל בראש

אחד הדברים החשובים ליצירת איכות חיים הוא לא להיות תקוע במחשבה ולא בתפיסה מסויימת. בעיות פיזיות כרוניות שונות שיש לאנשים, כגון: נזלת כרונית, אלרגיות, כאבי גוף שונים וכדומה, מביאות אותנו למחשבה שכיוון שיש לנו אותן כבר שנים רבות, נגזר עלינו לחיות איתן. גם יחסים לא טובים עם קרובינו שנמשכים זמן רב, זוכים לאמירה שדבר לא יעזור וכך נגזר עלינו להמשיך.

תפיסה זאת אומרת שאין תקווה, אין תקנה, כך ימשכו חיינו, ופעמים רבות אנו מוסיפים לאמרות אלו את משפט המחץ: "מה לעשות?! אלו הם החיים".

היהדות מחנכת לגישה שונה. באחרית שנה אומר לנו הקב"ה שאם לא הספקנו עדיין לתקן את מעשינו, יש לנו הזדמנות, ונוכל לשנות דברים רבים לפני שנגיע ליום הדין, הוא ראש השנה. הקב"ה מוחל, סולח, מאפשר לנו להתחיל התחלות חדשות, לשנות גישות, ולבנות מערכות יחסים חדשות עם עצמנו, עם זולתנו ועם גופנו. אף במצבים הכי קשים אומרים לנו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, ע"א). טמון כאן מסר גדול הנוגע לחיינו האישיים – אל לנו להיתקע במחשבה שאי אפשר להשתנות ו"אלה הם החיים". אפשר וחובה להחליט לשנות את הגישה. הכל תלוי בבחירה שלנו. אם נחליט לשנות – דברים ישתנו. ביכולתנו להחליט לצאת ממחלות שלדעתנו אין סיכוי לצאת מהן, לשנות את גישתנו ביחס לאנשים שעד כה כעסנו עליהם, וכמובן לשנות את גישתנו לחיים בכלל.

תפיסת היסוד היהודית היא, שהשפע והברכה מושפעים עלינו בכל רגע, ככתוב: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (ברכות ק"ש, שחרית). רק אנו, במקובעות שלנו, חוסמים עצמנו מלהיות פתוחים אל השפע. עלינו רק להחליט להיפתח אל השפע האין סופי הגדול הזה, ובזה אנו נותנים סיכוי שהשינוי יתרחש.    

שינוי החשיבה – קשה אך משתלם

דברים רבים יכולים לעכב אותנו ולחסום אותנו: פחד משינוי, פחד מלהיות בריאים ועוד. לעיתים, כשאנו חולים או מוגבלים, אנו זוכים ליחס מועדף מהסובבים אותנו. ברור לנו שאם נחליט להשתנות ונעשה מאמץ לקחת אחריות על עצמינו – נפסיד זאת.

לפני זמן מה טיפלתי באמצעות פרחי באך באדם כבן ארבעים שעבר טראומה בילדותו, ומאז חייו עצרו מלכת. מנקודת מבטו, הסיפור החל כשהיה בכיתה א´. בתור ילד אהב לדבר הרבה, שלא לשביעות רצון המורים. הוא זכר שמחנכת הכיתה צעקה עליו באופן שהעליב אותו מאוד, ומאז, לטענתו, הפסיק לדבר. למרות שמנקודת מבטו, מקרה זה הוא שהוביל למצבו הרגשי והתפקודי הנוכחי, היה לי ברור שלא אפיזודה זאת היתה נקודת המפנה בחייו, אלא רק קצה של קרחון שביר. שנים הוא היה מופנם מאוד, מיעט בדיבור והחל לפתח דיכאון ופחדים. בהדרגה החל לקבל תרופות פסיכיאטריות ועבר אישפוזים, שהפכו להיות הציר המרכזי בחייו. הוא לא התחתן, לא עבד וכל היום ישב בבית ללא מעש.  

המפגש בינינו התרחש כאשר רצה להפסיק לעשן. כאשר שאלתיו אם הוא באמת רוצה להפסיק לעשן, תשובתו היתה שמי שרוצה בכך הוא בעיקר רופא המשפחה, לאחר שבדיקות הדם הראו שעליו להפסיק להרעיל את עצמו. שאלתיו מדוע הוא עצמו אינו רוצה להפסיק לעשן, אך לא היתה לו תשובה ברורה. לאחר תהליך עמוק שעבר תוך כדי טיפול, ניתן לסכם את תשובתו ולומר שלמעשה הוא היה מצוי בקונפליקט – מחד הוא רצה להיות בריא, אך מאידך חשש מכך. מאד מפחיד לחזור אל האור. החושך מוכר, האור אינו כזה. עד כה הוא לא לקח אחריות על חייו. כולם דאגו לו. החשש הלא מודע היה שברגע שיבריא, מטבע הדברים, יהיו פחות סביבו, ועליו יהיה לחזור ליטול את האחריות על חייו. זאת החלטה גורלית ומאוד משמעותית, והיא אינה פשוטה כלל וכלל.

תהליך הטיפול היה ממושך, כאשר המטרה היתה לשחרר אותו מהפחד, לעזור לו להיפתח אל האור, לחזק לו את הביטחון העצמי ולהקל עליו את היכולת לקבל את האחריות על עצמו.

הטיפול נעשה באמצעות תמציות באך ועבודת מודעות (כאשר הוא כמובן ממשיך ליטול את התרופות הפסיכיאטריות שלו). בעבודת המודעות עבדנו על המוכנות לצאת מהמעגל בו הוא נמצא ולהחליט שהאור אינו כה מפחיד. הוא קיבל משימות קטנות וקלות לביצוע, וכשהרגיש את חוויות ההצלחה, קלט שהאור אינו ממנו והלאה. כך יכולנו להעלות את הרף ולעבור למשימות גדולות יותר. בנוסף, שילבנו את יכולותיו בתחום האומנות, ואף שם הוא עבר תהליך של התוודעות אל האור. בהדרגה ניתן היה להבחין בתכני הציור שלו – קווים של אור, שדחו את החושך. הוא החל לצאת מהבית, ואף השתלב בעבודה מספר שעות במשך היום.  

אין מושלם, וזו לא בושה

אחד היסודות החשובים בטיפול הוא להבין שכל אדם הגיע לכאן לעולם על מנת להשלים חסרון כלשהו, ואין זו בושה. תחושותינו העולות מפנימיות הנפש, הן אשר מנתבות אותנו למקומות הנכונים. עלינו להקשיב להן, לתת להן מקום, ולהאמין לאמת הפנימית העולה מתוכנו. נטיית רובנו היא להעדיף את השכל כגורם המנחה את חיינו ולא לתת לתחושות מקום כגורם המנחה אותנו. יחד עם זאת, בנוסף לחשיבות להקשיב לתחושות, יש להשתמש בשכל כגורם מבקר אשר יוודא שמה שאנו חשים אינו סתם דמיון מטעה.

לעיתים מטופלים מסרבים להקשיב לתחושות שלהם ולשים לב לאירועים הרומזים להם לעשות שינוי. התוצאה היא שהם נמנעים מלהמשיך בטיפול משום שמשמעות הטיפול היא יצירת מחויבות.

הגיע אלי אדם לטיפול, אשר ביקש שאשתו תגיע יחד איתו, משום שהיא תיטיב להסביר את מצבו. הסכמתי, אך בקשה זו עוררה את תשומת לבי. הוא החל לספר את סיפורו, אך עד מהרה העביר את השרביט לאשתו.

מדובר במהנדס במפעל שמתעסק בתחומו. הוא אינו מרוצה במקום העבודה כי יש מתחים רבים בינו ובין הממונים עליו. הוא אינו מצליח להגיע לתוצאות באיכות מספיק טובה, סובל מקשיי ריכוז, מאלרגיות בעונות המעבר, ובכלל חייו קשים עליו. מסתבר שכבר שנים רבות הוא אינו מרוצה ממקום עבודתו, אך אינו בוחן עבודה חלופית. המקום מוכר לו והוא אינו מעוניין לשנותו, אף שלא טוב לו. במשך שנים מעסיקיו מעוניינים לקדם אותו ולתת לו אחריות, אך הוא אינו מעוניין. בהמשך התברר שעבר שתי טראומות קשות בחייו. שתי נשותיו הראשונות נפטרו, והוא נותר עם שני ילדים מאשתו הראשונה, כאשר כל האחריות רובצת עליו והקושי גדול מנשוא. הוא אמנם התחתן בשלישית, אך כעת כבר אינו מסוגל לקחת אחריות בשום תחום בבית. אשתו מארגנת ומסדרת לו הכל. דבר זה הסביר אף את הצורך שאשתו תבוא ותספר את סיפורו האישי. עוד התברר, שיש לו קושי ופחד לקבל החלטות, משום שבקבלת החלטות יש משהו המחייב לקיחת אחריות, ולעיתים אף דורש לשנות דברים.

ניסיתי למצוא ביחד איתו מכנה משותף העולה מכל רכיבי הסיפור, על מנת להבין מהו התיקון והשינוי שעליו לעשות בהתנהלותו האישית. הגענו למסקנה שהמכנה המשותף מתקשר לקושי לעמוד לבד מול החיים, לקחת אחריות, ולעשות את השינויים המתבקשים, שכן המעברים קשים עליו. הגדרה זאת מתקשרת לכל צמתי חייו ולחייו בכלל, והיא אף מסבירה את האלרגיות בעונות המעבר. אשתו מאוד התחברה למהלך הטיפול, ואף הוא הסכים להתחיל לשנות. התחלנו את הטיפול באמצעות תמציות באך ועבודת מודעות, בעיקר בכל הקשור למוכנות לקחת אחריות ולהתמודד עם שינויים. אולם, כאן חיכתה לי הפתעה – הוא החליט להפסיק לבוא לטיפולים. מסתבר שכשהבין שהוא הולך להיכנס למסלול שיחייב אותו לצאת מהמעגל בו הוא נתון, ולבנות מעגל חיים חדש, העדיף את המוכר והידוע, על פני החדש והמפתיע. זאת אף שיכול היה להיות מבטיח.

איש זה בחר אפוא שלא להקשיב לעצמו, אף שאצלו הקולות שעלו מהנפש לא היו רק תחושות, אלא זעקות.   

אנו יכולים

לעיתים ההערכה העצמית שלנו נמוכה ואנו חשים קטנים בעיני עצמנו, כעין מה שאמרו המרגלים כשבאו לבחון את ארץ ישראל: הטובה היא אם רעה – "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". כלומר, כיוון שתפיסתנו את עצמנו הייתה של "ונהי בעינינו כחגבים", על כן "וכן היינו בעיניהם", כלומר, גם הם התייחסו אלינו כך.הסביבה קולטת היטב כיצד אנו מרגישים ביחס לעצמנו, וכך היא מתייחסת אלינו.

אחת המטופלות הצהירה בפני בתחילת הטיפול שחיי הנישואין שלה בתהליך "התרסקות". בעלה עזב את הבית והיא אינה רואה כל מוצא. במהלך השיחה עלה שתמיד הרגישה נחותה מבעלה "הגדול" שהוא בתפקיד בכיר בתחומו, והיא "רק עקרת בית". שאלתיה אם היו תקופות נוספות בחייה בהם היתה בצמתים של התמודדות עם אנשים שהרגישה קטנה מולם. תשובתה היתה חיובית. ראינו שבאופן תפיסתה את עצמה, היא זימנה לעצמה אנשים חזקים בעלי אמירה ברורה ובעלי תקיפות, שיצדיקו את הדפוס הנחות שלה בעיני עצמה. לאחר שנגדשה הסאה והיא החלה לחוש חוסר צדק ביחס המזלזל של הקרובים אליה, בעיקר של בעלה, נכנסה לקונפליקט בינה לבין עצמה: האם לעולם תישאר קטנה בעיני עצמה, או שמא הגיע הזמן שתגדל? מטרת הטיפול היתה לסייע לה לשנות את תדמיתה בעיני עצמה, ולהחליט "לגדול". דבר שהביא ליחס חדש של כבוד והערכה אליה.

בטיפול נעזרנו בתמציות שונות ובחיזוק הזהות העצמית בעזרת עבודת מודעות. במהלך המפגשים הרגישה שנוכחותה מעוררת יותר כבוד בעיני הסובבים אותה ובעיני בעלה, ואכן בהדרגה הוא חזר הביתה.

הדוגמאות שהוצגו, נוגעות לכל אחד מאיתנו. חיינו רוויים צמתים וקונפליקטים המעמידים אותנו מול שאלות הנוגעות לדרך חיינו, להתנהלותנו עם עצמנו ועם הבריות, וכן להשקפת עולמנו. שאלת חיינו היא: האם נעדיף להישאר באותו מקום, או שמא נשאל את עצמנו איזה שפע עומד בפתח, ונפתח לו את הדלת?

אליהו שכטר - מטפל רב תחומי המשלב בטיפוליו גוף ונפש.