סקי לעולם היהדות: סיפורו האישי של ליאונרדו-יצחק

נולדתי בשנת 1969 בעיר בואנוס איירס, ארגנטינה, והורי קראו לי ליאונרדו בלועזית ויצחק בעברית.

סבי וסבתי מצד אבי הצליחו לברוח מאירופה מעט לפני פרוץ המלחמה, והורי סבי וסבתי מצד אמי, שהיגרו אף הם מאירופה, התיישבו בעיר מרוחקת יותר מהבירה יחד עם מהגרים יהודים רבים.

זכיתי להכיר את שני הסבים ושתי הסבתות עד גיל מבוגר יחסית, בהיותי כבר מעל גיל עשרים. כל קיום התורה והמצוות הסתכם אצלם בעריכת שני לילות הסדר, (כנהוג בחו"ל), שכללה בעיקר אכילת מצה, קריאה מקוצרת בהגדה ושירת המנגינות המסורתיות בלילה זה, אך מעבר לכך לא הקפידו על שום דבר.

בראש השנה ויום כיפור היינו פוקדים את בית הכנסת, נהגנו לשמוע קול שופר, ובזה הסתכמה כל היהדות שהביאו איתם מאירופה.

זכור לי שאף חסרה מזוזה בפתח ביתם, ואני קבעתיה לראשונה כאשר התחלתי בחזרה בתשובה.

לפני מספר שנים, כאשר שוחחתי פעם עם אחות סבתי, שהנה היחידה שנותרה בחיים מכל אלה שהיגרו מאירופה, היא סיפרה לי שבעיירה של סבי, הוייטן (ברומניה, כיום אוקראינה) חיו כחמשה עשר אלף יהודים, וכולם היו שומרי תורה ומצוות. ובכן, בסופו של דבר גדלתי אני בקרב משפחה אשכנזית חילונית טיפוסית.

למדתי במוסדות חינוך יהודיים חילוניים, ובתיכון הייתי בבית ספר של גויים. לאחר מכן עברתי ללמוד באוניברסיטה, שם התמחיתי במשך שנה במסלול של ניתוח מערכות, ואחר כך עברתי למקום אחר ללמוד ניהול עסקים. אמנם, מסיבות שונות, עזבתי בשלב כלשהו את הלימודים.

מאז היותי ילד, גדלתי בהרגשה שהנני שונה בגלל שאני יהודי. בבית ספר התיכון, שהיה בעצם בית ספר גרמני, נתנו לי להרגיש יותר מפעם שאני שונה. בכיתתי היינו שלושה תלמידים יהודים בלבד, ומיד התיידדנו. בהזדמנות אחת, בשעת ההפסקה, התחילו מספר תלמידים להתבטא לעברי בהתרסה נגד היהודים, וכמעט התחלנו לריב, אך התאפקנו וזה לא עבר לשלבים חמורים יותר. כל זה נסך בי הרגשת בושה כשהיה עלי להודות שהנני יהודי, דבר שברוך ה' השתנה לחלוטין ולהיפך, גורם לי היום לגאווה.

מבחינה כלכלית, עברה עלי הילדות בטוב ובנעימים. משפחתנו התקיימה במצב כלכלי טוב. אבי התאמץ תמיד בעבודתו, ומעולם לא חסר לנו דבר בבית. זכורני שבילדותי, תמיד היו אצלנו המשחקים המובחרים ביותר. כן היתה ברשותנו חווה ענקית מחוץ לעיר. היתה בה בריכת שחייה באורך עשרים מטר, היו לנו שם שבעה חדרים וכן אורוות סוסים, כלבים ומרחב ענק למשחק.

נסיעות לארה"ב לאורלנדו ולמיאמי, וכן לאירופה ולישראל, היה אצלנו דבר שבשגרה. עם השנים מצבו הכלכלי של אבי השתפר, וזה אפשר לנו, משנות ה-80, לטוס במחלקה ראשונה, ולהתארח במלונות ברמת חמישה כוכבים, זאת בזמן שלא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו לטוס לחו"ל.

שמחת בר המצווה שלי נחוגה באולם כשר, לא משום שבחרנו בכך, אלא כיון שזה היה סגנון האולם.

בתם שנות לימודי, התחלתי לעבוד יחד עם אבי בעסקיו ובמשרדיו, ובשלב מסוים החלטתי להיות עצמאי, כאשר אני מנסה את מזלי בעיסוקים שונים.

כמו כל צעיר נהניתי ממכוניות, ומגיל צעיר למדתי נהיגה. כאשר מלאו לי עשרים שנה, וסוף סוף יכולתי לרכוש לעצמי רכב פרטי, הייתי לוקח את הרכב למוסכים מיוחדים על מנת שיכינו אותו היטב, משום שנהניתי לעשות "תחרויות" ברחובות. שנים רבות עברו עלי בנסיעות מטורפות, מבלי לחוש שבמקרים רבים הייתי קרוב למות.

במקום בו התגוררתי התיידדתי עם אנשים שתפקידם להוציא כלבים לטיולם היומי, שכן גם לי היה כלב. אנשים אלה נהנו מאד מנסיעות באופנועים, ופעמים רבות הייתי מחליף את רכבי באופנועיהם. באותן פעמים הייתי נוהג באופנוע בפראות כפי שהייתי נוהג במכונית, ופעמים רבות עברתי את ה – 200 קמ"ש לשעה.

יותר מכל, הדבר שהסב לי את ההנאה הגדולה ביותר בחיים, היה הספורט. מאז היותי ילד, הייתי גמיש ביותר בכל מה שקשור לספורט, והיו לי הזדמנויות רבות להתאמן במכוני ספורט שונים. נהניתי תמיד להשתתף בקבוצות של תחרויות שחייה, כדורגל, כדור-עף, טניס, שייט, הרמת משקולות, משם יצאתי כתת-אלוף לאומי בשנת 85'. שנים רבות אף התאמנתי בקראטה, עד שקיבלתי את אות ה"חגורה החומה", וכן בגלישת רוח, שם כמעט הגעתי לשלב התחרות הסופי. שנים רבות עסקתי בתחרויות סירות, ג'טסקי, מכוניות וכל ספורט הטומן בחובו סיכון גבוה אליו יכולתי להצטרף. מאז היותי צעיר רכיבה על סוסים היה תחביב אהוב עלי מאוד. הייתי רוכב על סוסים בחווה שברשותנו, ומאז ועד היום אני נהנה מעיסוק זה.

הרבה שנים הייתי יוצא כל סוף שבוע לחווה מרוחקת מעיר הבירה, שם חשתי קשר הדוק עם הטבע ועם חיות הבר. התעסקתי שם עם סוסים, פרות, חזירים, תרנגולות ועבודות חקלאות. היה שם גם מקום עם סוסי ריצה, ופעמים רבות הייתי מוציא אותם כדי לאמנם.

אמנם, הספורט שהלהיב והעסיק אותי ביותר בחלק גדול מחיי, הוא הסקי בשלג. כמו כל צעיר בארגנטינה, נסעתי עם כיתתי לטיול סיום הלימודים בגיל שבע עשרה לברילוצ'ה, והתוכנית שם כללה יום סקי בשלג (בבואנוס איירס לעולם לא יורד שלג, רק בהרים). מעולם לא תיארתי לי עד כמה אותו יום ישפיע על חיי.

מאז והלאה, התחלתי לנסוע בכל שנה כדי לעסוק בסקי, ובכל פעם הקדשתי לכך יותר זמן. תפקידי היה תיאום קבוצות תלמידים הנוסעות לברילוצ'ה, כך שחסכתי את הוצאותיי, וניצלתי את כל הזמן הפנוי כדי לעסוק בסקי. ומשך שלש שנים, החלטתי להישאר בברילוצ'ה למשך כל העונה, כלומר מעל שלושה חודשים, על מנת להתאמן ולשלוט בספורט ולבסוף להשלים את הקורס של מדריך סקי בינלאומי.

באותה תקופה הרגשתי כאילו אני חי בתוך חלום, עסקתי כל היום בסקי, טיילתי, השתתפתי במסיבות והכרתי אנשים מפורסמים הנוהגים להגיע למקומות כאלה. השגתי את מבוקשי, ובגיל עשרים ואחת עברתי בהצלחה את מבחן מדריכי הסקי בברילוצ'ה ובמקומות נוספים, ומוניתי רשמית למדריך בינלאומי לסקי.

עם התואר הנכסף בידי, נסעתי לאירופה לנסות שם את מזלי. אמרו לי שבאנדורה ניתן להתקבל לעבודה, וששם מחשיבים מאד את המדריכים הארגנטינאים. אנדורה היא נסיכות הממוקמת בין ספרד לצרפת, קרוב להרי הפירנאים. קיימים שם הרבה מרכזים בינלאומיים לסקי, ומדברים שם צרפתית, ספרדית וקטלן, תלוי במיקום המרכז, וכמובן גם אנגלית, כמו בעולם כולו.

המקום בו התקבלתי לעבודה נקרא "פאל", שם דיברו בעיקר ספרדית וקטלן. שפה זו למדתי במשך השנים, כיון שנערים רבים שהגיעו מברצלונה ללמוד סקי דיברו יותר קטלן מספרדית, וכדי ללמדם היה עלי לשלוט בשפה זו, דבר שלא היה קשה במיוחד עבורי, כיון שמדובר בתערובת של ספרדית, צרפתית, פורטוגזית ואיטלקית. גם באנדורה עברתי בהצלחה את מבחן מדריכי הסקי באירופה.

ובכן, במהלך השנים הבאות, נדדתי בכל העולם ועבדתי כמדריך סקי, כיון שבארגנטינה העונות הפוכות, ועונת הסקי היא בעיקר בחדשים יולי, אוגוסט וספטמבר, ובאירופה חודשי הסקי הם דצמבר, ינואר, פברואר ומרץ. כאשר הסתיימה עונת הסקי באנדורה, ניצלתי את הזמן כדי לטייל ברחבי אירופה, כך שלמעשה הספקתי להכיר כמעט את כל היבשת.

בארגנטינה עבדתי במקומות שונים, כך שכל שנה היתה הרפתקה בפני עצמה. כמו בכל מיני ספורט שונים, ככל שעולה המיומנות, כך גם עולה רף הסיכון. בכל שנה מדווחים במרכזי סקי רבים על אסונות שונים, בחלקם גם על אסונות קטלניים. זה יכול לקרות בעקבות מפולות שלגים או תאונה במסלולים.

אני אישית כמעט קיפחתי את חיי מספר פעמים בעקבות גלישה מחוץ למסלול, כיון שהשלג מכסה עצים, סלעים ומורדות תלולים לתהומות, כך שהסיכון חבוי תמיד. מעולם לא ארע לי אסון, ואני מרגיש שהקב"ה שמר עלי כיון שידע שעתיד אני לעשות תשובה, והשמירה עלי היתה יוצאת מגדר הרגיל. כיום אני מסוגל להבחין בצורה ברורה יותר בכל הניסים שהצילו את חיי.

יש לציין שחיי מדריך הם משעשעים בהחלט. יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי. הייתי כל העת בחברת אנשים הנמצאים בחופשה, כלומר במצב רוח טוב ונינוח. כמו כן ישנה אפשרות ליצור קשרים ולהתיידד עם אנשים מכל קצווי העולם, כך שבכל מקום אליו נסעתי, תמיד הכרתי אנשים וקשרתי קשרים עם חברים חדשים.

סדר יום טיפוסי היה מתחיל עם קימה מוקדמת וארוחת בוקר. השיעורים נמשכו משעה תשע בבקר ועד חמש אחר הצהריים. העבודה יכלה להימשך בין שעתיים לשמונה שעות, תלוי בעונה. ביתר שעות היום יכולתי לעסוק בסקי, לבד או עם חברים. מצד שני, בתור מדריך, יכולתי לעקוף את התורים במתקני ההגבהה, כיון שהמדריכים עוברים במעבר צדדי, וכך הרווחתי יותר זמן לעיסוק בסקי. למרות שישנם ימים קשים של סערה, ישנם גם ימי שמש נעימים, בהם הספורט מהנה ממש.

בדרך כלל מקובל בכל מרכזי הסקי שבלילות מתקיימות מסיבות שונות. קיימת מסיבת השלג, מסיבת הבירה, של המדריך וכן של חברות סיגריות או משקאות. ברור שהמדריך זכאי תמיד להשתתף במסיבות אלה, על אף שחשוב לו לנוח, שהרי עליו להיות ערוך לעבודה שלמחרת.

אמנם החיים היו מהנים ביותר, אך הייתי מתבונן לפעמים במדריכים אחרים, שבגיל ארבעים ומעלה היו חייבים ללמד ולאמן גם בימי קור, שלג, גשם וסערה. תמיד חשבתי לעצמי, שאינני רוצה להמשיך בקביעות בסוג עבודה שכזה. מצד שני, בבא היום, ברצוני להשתקע במקום כלשהו, להקים משפחה, דבר שכמעט בלתי אפשרי בתנאים כאלה.

כמעט אף אחד מהמדריכים לא היה נשוי, וגם אלה שכן נישאו, היו נוסעים עם בנות זוגם לעבוד במרכזים השונים. אמנם במצב כזה כמעט בלתי אפשרי לשמור על הריון ולהביא ילדים לעולם, ומצד  שני, לא די במשכורת אחת כדי להתקיים לאורך שנים.

בשנת 94', בהיותי בן עשרים וארבע, שהיתי שנה שלימה במיאמי, שם עסקתי בתחומים רבים. עבדתי כמלצר, כמדריך תיירים, ואף הופעתי בחלק מסרטי הוליווד. מדהים היה לראות כיצד הם מוציאים סכומי כסף עתק על מנת להסריט, לכל היותר, דקה אחת מתוך הסרט. היה גם מדהים לראות כיצד בילינו לילה שלם בהסרטה באחד הגשרים של סאות' ביץ', מכל זווית אפשרית, ואף זוויות מהאוויר, מתוך הליקופטרים, כדי להסריט כיצד מכונית אחת עפה כאשר הגשר פתוח.

מגיל עשרים וחמש עד גיל עשרים ושמונה, המשכתי עם הסקי. חיים לפני, יכולתי לגדול הלאה ולהכיר עוד, ונהניתי מאד מהחיים: הרבה כיף, נסיעות רבות והיכרות עם אנשים חדשים רבים בכל שנה. ובעיקר, עסקתי במקצוע האהוב עלי, פריווילגיה שלא הרבה אנשים זוכים לה. מאידך, לא הרגשתי מחויב לאיש, כיון שיכולתי לעשות מה שרציתי ובזמן שרציתי, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. האם קיים דבר טוב מזה?  ואף על פי כן, עם כל התנאים הטובים האלה, לא הרגשתי סיפוק בחיי, ולכן נהגתי לנסוע ולנסוע, בחיפוש אחר דבר שלא הצלחתי למצוא.

בקיץ של שנת 98', הייתי בעיירת נופש בארגנטינה. נסעתי עם חבר שאינו יהודי בשעה 12.30 בלילה. הכביש היה חשוך לחלוטין, ודיברנו בין היתר על הפירמידות שבמצרים. פתאום, מתוך החושך, ראינו מולנו אור בוהק, לבן, בגודל של ירח מלא, העובר תוך שניות בשמים מקצה אחד למשנהו. שנינו ירדנו מהרכב כדי לראות האם הדבר חוזר על עצמו, אך לא, הדבר לא נשנה. לאחר המתנה של כחצי שעה באמצע הכביש, החלטנו להמשיך בנסיעה. שנינו היינו עדים לאותה התופעה, ולא היינו תחת השפעת אלכוהול וכדומה. היתה זו חוויה מוזרה.

מאורע זה העיר בי את הסקרנות והתחלתי לחקור בספרים את נושא העב"מים, החיים בכוכבי- לכת אחרים. אינני יודע אם כל הכתוב שם אמת או לא, אך מה שבטוח הוא, שהתחלתי להתעמק בעניינים רוחניים יותר, כיון שעד אותו היום, חיי נעו על ציר חיי החומר.

התחלתי לקרוא על נושאים הקשורים בחיים בפלנטות אחרות, וכיצד הנשמות עוברות מעולם אחד לאחר על מנת להשתפר. כן קראתי שבעולמות אחרים אין אלימות, שאנשים הנם טובים בלבד, ועוד דברים בסגנון דומה. כל מה שקראתי נסך בי מנוחה פנימית, דבר אליו לא נחשפתי מעולם, כיון שעד אז חיי היו שרשרת של ריצות וסכנות.

באותם הימים ממש, אבי עשה היכרות עם רב ממרוקו שחי בטורונטו מעל חמישים שנה. הרב היה נוסע לבואנוס איירס בכל שנה, ובין היתר היה עוסק בעזרה לאנשים. הוא דיבר שמונה שפות ברהיטות, והוא, ואשתו שמקורה מארגנטינה, היו מקבלים אנשים בביתם.

יום אחד, אבי, שלא היה שומר תורה ומצוות, סיפר לי שהגיע רב חשוב לארגנטינה והוא הלך להתייעץ אתו בעניינים אישיים, וכן רצה שגם אני אעשה אתו היכרות. עניתי לו: "אבא, עזוב אותי עם רבנים ודברים כאלה, טוב לי כך ואיני זקוק לכלום". אך אבי הפציר בי מאוד עד שבשלב מסוים, נאלצתי להיכנע והלכתי להכיר אותו. מאותו יום והלאה, חיי השתנו לחלוטין.

שמי בספרדית "ליאונרדו" אל שם "לאון", דוד שלי, ושמו של הרב היה גם הוא "לאון". כאשר נהייתי בר מצווה, קבלתי מסבי וסבתי מצד אבי שרשרת זהב עם תליון זהב בצורת ספר תורה. בצד האחורי היה חקוק "לאון" במקום "ליאונרדו" עם תאריך בר המצווה. חמש עשרה שנה לאחר מכן, נפגשתי עם הרב ההוא ששמו דומה לשמי, ההוא שהחל לקרב אותי לתורה.

לרב היו תשובות לכל שאלותי. ולא רק זאת, אלא שכל מה שהיה מספר לי מהתורה היה מעניין ביותר. כך הייתי מבלה שעות בביתו על מנת לשמוע את דבריו, עד שיום אחד נעניתי להזמנתו לשבות אצלו בשבת הקרובה.

חז"ל מלמדים אותנו שגם אם אדם יטעם את כל התענוגים החומריים בעולם הזה, נפשו לעולם לא תשבע, שנאמר (קהלת) "וגם הנפש לא תמלא". נפשו של האדם ניזונה אך ורק מתורה וממצוות, וכך ארע איתי: על אף שהסתובבתי ביותר משלושים מדינות ומאות ערים בעולם, על אף שעסקתי בספורט בצורה מאתגרת ביותר וגם ראיתי דברים רבים, נפשי לא חשה שום סיפוק, וכאשר התחלתי לגלות את התורה חשתי כאילו מוצא אני מעיין בתוככי המדבר.

על אף שסבי וסבתי היו במקור אנשים שומרי תורה ומצוות, חייתי תחת הרושם שהחרדים הנם אנשים סגורים, מוזרים, חיים בפלנטה אחרת. כך, בכל אופן, נתנו לנו תמיד להאמין, כיון שאף פעם לא הכרתי אישית אדם דתי או חרדי על מנת לשוחח אתו על התורה. זכור לי שכאשר נסעתי לישראל בגיל שבע עשרה עם "תוכנית תפוז", הראו לנו דברים הקשורים לחרדים, ולאחר מכן גיליתי שדברים אלה בשקר יסודם, פשוט שקרים. מאז ומעולם הנתק מהחברה החרדית היה גדול, ולכן פשוט לא התנסיתי מעולם בהכרתם.

באותה נסיעה אמנם בילינו שבת אחת אצל אנשים דתיים, וזכור לי כיצד מספר נערים לעגו להם והביטו עליהם כעל אנשים מסכנים, שנשארו מאחור במנהרת הזמן ואינם יודעים כלום מהחיים.

כאשר שוחחתי עם הרב, סיפרתי לו שברצוני לעבוד עבור חברת "גרינפיס", כיון שאני מחבב חיות. ענה לי הרב: "קודם תדאג לעצמך, ואחר כך לחיות". כן אמר לי שבעתיד אוכל לעזור לאנשים רבים. כך הגענו למסקנה, לאחר דיבורים רבים, שעלי לעזוב את בואנוס איירס, ובסוף שנת '98, בגיל עשרים ושמונה, עברתי להתגורר במיאמי, ארה"ב, למשך ארבע שנים.

כשהגעתי למיאמי, גרתי מספר שבועות אצל דודה אחת שגרה על יד קהילה יהודית חרדית, ושם התחלתי להתקרב. בימים הראשונים חשתי אבוד, ללא משפחה, ללא חברים, ללא עבודה...  התקשרתי לרב שכבר הספיק לחזור לטורונטו, ואמרתי לו: "הרב, אינני יודע מה לעשות פה עם חיי, האם אפשר לבא להתארח אצלכם למספר ימים?". כמובן שהתשובה היתה חיובית, כך שנסעתי ממיאמי לבופלו, עיר הקרובה לקנדה, על מנת להסדיר את הויזה ולהגיע לטורונטו. הגעתי לבופלו בלילה קריר מאד, ולמחרת סידרתי במהירות את הויזה ועליתי על אוטובוס לכיוון טורונטו. הרב והרבנית חיכו לי בתחנה.

כאשר הגענו לביתם, נתנו לי חדר פרטי, דבר שמאד מצא חן בעיני. הרב העניק לי במתנה זוג תפילין. הזיכרון היחיד שהיה לי מעניין זה, היה כאשר הנחתי תפילין לרגל הבר מצווה שלי. כמו כן נתן לי טלית קטן, דבר שלא היה לי מושג מעניין לבישתו. אך למה לא, זה היה נראה טוב. השכונה בה התגורר הרב היתה חרדית ברובה, ומשום מה, הרגשתי טוב בסביבה זו. בכל יום הייתי מתלווה לרב לתפילות, מבלי להבין הרבה מעניין התפילה, ולאחר מכן היינו משוחחים שעות ארוכות בביתו.

לילה אחד חלמתי חלום, ובו נפגשתי עם חבר ששמר מצוות בצורה מינימאלית. הרב ידע הרבה על עניין החלומות, ואמר לי: "פתרון החלום הוא שזו ההזדמנות שלך לחזור בתשובה, נצל אותה".

לאחר שבוע ימים בביתם בו קבלתי יחס חם ואדיב. ושעות ארוכות של שיחות מרתקות ומחכימות על התורה והשקפת היהדות, שהביאו אותי להתחזקות בדעתי וכך יכלתי לחזור למיאמי ולהתקרב יותר לקהילה.

התחלתי בהדרגה להשתתף בשיעורים, הפסקתי לאכול מאכלים האסורים על פי התורה, ובד בבד התחלתי לשמור שבת, עד שלאחר שנה, בראש השנה, הזמין אותי חבר הגר בקרבת מקום לבית הכנסת, שאשאר ללון בביתו. מאז גם הפסקתי לנהוג בשבת. ובעקבות כך, התחלתי ליהנות מהיום הקדוש שלנו.

בכל  שבת היו מזמינים אותי אנשי הקהילה, על אף שלא הכירו אותי. זו היתה עבורי, הזדמנות להבחין כיצד אנשים נהנים משולחן השבת, הייתי מתבונן בהתנהגותם של הילדים, וגם כיצד היו מכבדים את נשותיהם, השלווה הנסוכה בבתים אלה, שניתן לנשום בכל פינה.

בכל שבוע נחשפתי לאנשים נפלאים חדשים, שהיו מוכנים לעזור לי בכל תחום, גם מבלי להכיר אותי. כאשר הייתי מתבונן בשבתות במשפחות הישובות סביב השולחן, הייתי חושב לעצמי, הלוואי וגם אני אזכה שיום אחד יהיה לי שולחן שבת שכזה, ליהנות בחיק המשפחה, בלי טלוויזיה, בלי טלפון, בלי רדיו וכו', כדי לשוחח על עניינים אחרים ולא על כלכלה, על עבודה, על הדולר, על כדורגל וכו'.

התחלת תהליך התשובה עבורי לא היה קל כלל וכלל. כאשר הייתי משוחח עם חברים מבואנוס איירס, היו שואלים אותי: "מה, אם נתקשר אליך בשבת לא תענה לנו?" ואני הייתי עונה להם: "לא". הם מצידם היו לועגים לי, אך עמדתי איתן, משוכנע בתוכי שאכן הגעתי להחלטה הנכונה.

כאשר נסעתי לביקור בבואנוס איירס, ארגנו עבורי חברי מסיבת מפגש. באותו שלב לא הייתי חרדי ממש, בכלל לא, אך כבר שמרתי על כשרות בסיסית. חברי הזמינו פיצה ובורקס עם מילוי. ביקשתי מהם שיזמינו עבורי בורקס, אך ללא מילוי חזיר וגבינה. כאשר הביאו לשולחן את הבורקס, שאלתי אם אלה שלקחתי אכן ללא חזיר וגבינה. החברים ענו שזה בסדר, אך כאשר נגסתי במאכל, הרגשתי מיד שהמילוי הוא של חזיר, וכמובן פלטתי מיד את הכל. ראיתי בבירור כיצד החברים לועגים לי.

ישנם מחקרים המוכיחים, שהלחץ החברתי חזק עד כדי כך, שרק אחד מתוך עשרה אנשים מסוגל לעמוד איתן בעקרונותיו, למרות שאנשים מסביבו צוחקים עליו ומעבירים ביקורת על מעשיו. זאת אחת הסיבות העיקריות המונעות אנשים מלחזור בתשובה. "מה יגידו, כיצד יגיבו על הכיפה שלראשי, מה יגידו כשיראו שאני מקפיד על אוכל כשר". האדם אינו חש כיצד חייו תלויים בתגובות סביבתו, גם אם יודע הוא שמבחינות רבות הוא חי חיי סתירה.

זו גם הסיבה, שאנשים רבים מתקרבים לתורה דווקא כאשר עוזבים את ארצם ואת  סביבתם, כיון שכבר אינם כבולים ללחץ החברתי מצד משפחתם וחברתם, ולא חיים לפי ה"מה יגידו", אלא חיים לפי הרגשתם ושאיפתם האמיתית.

בסוף שנת 1999, נסעתי למספר חודשים לארץ ישראל. עדיין לא הייתי חרדי, אבל הקפדתי על אוכל כשר, הייתי מניח תפילין, שמרתי שבת באופן רשמי והתפללתי.

תמיד השתוקקתי להכיר את העיר בה התגוררו סבי וסבתי מצד אבי, וחשבתי שזו ההזדמנות להגשים את מבוקשי. לאחר מספר שבועות בתל אביב, בביתו של חבר, תכננתי את נסיעתי למזרח אירופה, מקום שעוד לא הכרתי, כדי לבקר בעיירת סבי , הוייטן.

לאחר הסדרת כל האישורים הדרושים, נסעתי למשך חודש לסיבוב בארצות מזרח אירופה, שם עברתי הרפתקאות מדהימות. בהיותי בארץ ישראל, רכשתי חוברת הדרכה על ארצות אירופה, שם רשומות כתובות הקהילות היהודיות, על מנת שיהיה באפשרותי לשמור שם שבת כראוי.

נפלא הדבר, כיצד היהודים בכל מקום בעולם, חשים מיד קירבה אחד לחברו. אנשים רבים, שמעולם לא הכירוני, התייחסו אלי מיד כאילו הייתי חלק ממשפחתם. למשל, בהגיעי לבודפסט, היה זה ביום ששי אחר הצהריים. כבר שוחחתי קודם לכן עם רב שמקורו מקנדה שהתגורר במקום, והלה כבר חיכה לי והכין עבורי הכל על מנת שאוכל לשבות בביתו. בביתו התגוררו גם שני צעירים נוספים, האחד מניו יורק והשני מישראל. עברה עלינו שבת נפלאה, ובמוצאי שבת הודיע לנו הרב: "בעוד שעות ספורות עלי לנסוע למספר ימים לקנדה". לא יכולתי להאמין למשמע אזני ואמרתי לו: "אבל הרב, כיצד אתה מודיע לי עכשיו? היכן אישן?". הוא הרגיע אותי: "אל תדאג, אתם יכולים להישאר פה, ואני אחזור בעוד מספר ימים". הוא נסע בשיא הרוגע למספר ימים, והשאיר הכל פתוח עבורנו. פשוט לא יכולתי להאמין שקיים אדם הסומך עלינו בצורה כזו. מעולם לא האמנתי שמישהו מסוגל לעשות כדבר הזה.

לא היה קל להגיע למקום מגוריהם של סבי וסבתי. במספר מקומות, כולל בישראל, ניסיתי להסדיר ויזה להיכנס לאוקראינה, אך היה צורך ברישיון מיוחד או הזמנה ממקום כלשהו. אמרתי להם שסבי וסבתי התגוררו במקום, אך זה לא הועיל. לאחר ניסיונות במקומות שונים, במקום האחרון בו ניסיתי, התפללתי רבות לה' שאם כבר הגעתי עד שם, שיעזור לי לראות את עירם של סבי וסבתי.

כאשר הגעתי לשגרירות ברומניה, אמרו לי שהשגריר לא נמצא ושאחזור למחרת. לאחר הפצרות רבות, אמרו לי שאחכה מספר דקות ויראו אם ניתן לעשות משהו. לאחר פרק זמן חזרו אלי, עם הדרכון שלי, ועם הויזה להיכנס לאוקראינה, ללא אישורים, ללא מכתבים ודברים נוספים. שמחתי היתה ללא גבול, וכמובן הודיתי לה' על כך.

עליתי על רכבת מבוקרסט עד הגבול שבין רומניה ואוקראינה. הרכבת, שלא היתה יציבה כלל, הגיעה לאחר נסיעת לילה שלם, בסביבות שלוש לפנות בוקר, לעיר סוסיאבה, שם נעצרה על הפסים בקור העז השורר באמצע החורף, ושם ירדנו.

משם עליתי על מונית עד לתחנת האוטובוס, כדי לעבור את הגבול. "תחנת האוטובוס" היתה בית ישן ביותר, וכאשר הגיע האוטובוס, הוא התמלא עד אפס מקום. לא הועיל לי הכרטיס, כיון שכולם נדחפו והנהג בקושי הצליח לסגור את הדלתות.

באמצע הנסיעה, הזהיר אותי אדם אחד שדיבר קצת אנגלית, שעלי להיזהר, שכן אנשים פה עלולים לרצוח אפילו עבור סכום כסף זעום. הבטתי עליו ללא מורא, ועניתי לו שדבריו מעניינים ביותר, אך קרובי משפחתי מחכים לי בתחנה. היה זה שקר גמור, אבל פשוט רציתי להתגונן.

לאחר מספר שעות, הגעתי סוף סוף לעיר צ'רנוביץ, מרחק שעה ממקום מגורי סבי וסבתי. שם ישנתי במלונית פשוטה ביותר. כל האזור הנו שכונת עוני אחת גדולה. נגשתי למסעדה על מנת לקנות אוכל, והסברתי להם שהנני צמחוני. לא טרחתי לבקש אוכל כשר, כיון שהייתי משוכנע שלא יבינו למה אני מתכוון. שאלתי: "האם יש לכם סלט או פסטה?" אמרו לי שיש להם "וורניקס".  "מה? וורניקס? היה זה המאכל הטעים ביותר שאכלתי בבית ה"בובע" (סבתא)! ובכן, מכל מה שאכלתי באותה הנסיעה, היה זה באמת האוכל הטעים ביותר עבורי.

בנסיעה הזו חשתי בכל יום כיצד הקב"ה מלווה אותי. עברתי חוויות קשות מאד, במקומות עוינים ביותר, וכל העת העתרתי לה' שיעמוד לצידי. היה ברור לי כיצד הוא שומר עלי על כל צעד ושעל.

תמורת עשרה דולר שכרתי מונית וכן סטודנטית שתתרגם עבורי את דברי הנהג, וסוף סוף הגעתי למקום מגורי סבי וסבתי. קשה לדמיין כיצד בשנות ה-2000, כמעט אין רחובות סלולים ובסך הכל קיימות במקום ארבע או חמש חנויות. העיר נראית ישנה וכאילו עמד שם הזמן מלכת. היה קשה לי לדמיין כיצד חיו שם אבותי לפני שבעים שנה.

החלטתי שלא לנסוע מאוקראינה לרומניה באוטובוס, כיון שהנסיעה הלוך היתה סיוט ממש, והעדפתי לנסוע ברכבת. זמן קצר לאחר היציאה, נעצרה הרכבת בגבול, אך לא הבחנתי בשום דבר מיוחד. הרכבת עמדה כך שעות רבות, עד ששאלתי מה סיבת העיכוב. נאמר לי שהם מחליפים את גלגלי הקרונות, כיון שפסי הרכבת שונים שם, ועליהם להרים כל קרון בנפרד. לאחר נסיעה בת חודש בארצות האלה, עם חוויות קשות, חזרתי בריא ושלם לארץ ישראל – ביתי.

בישראל התגייסתי לקורס "מרווה" בצבא במשך חודשיים. כאשר סיימתי, ניצלתי את הזמן והלכתי ללמוד בישיבת "אש התורה", הממוקמת מול הכותל המערבי. שם התחלתי להתקדם יותר בתורה ובמצוות, והשתתפתי בשיעורי תורה הקשורים להיסטוריה ולמדע, המוכיחים את אמיתות התורה באמצעות ראיות מדעיות. חודשים אלה היו מיוחדים ביותר, כיון שהייתי במקום הקדוש ביותר, המוכר בעולם כולו. רבות ביקרתי בכותל המערבי, במורד המדרגות מהישיבה. לילות רבים ישבתי שם תוך התעמקות והנאה מהמקום הייחודי ביותר בעולם, שכל כך שייך לנו, והרגשתי שם את הקרבה לקב"ה כפי שלא הרגשתי מעולם.

לאחר מספר חודשים בישיבה, אינני יודע מדוע, החלטתי לחזור למיאמי. שם פתחתי חנות ביחד עם חבר טוב, וכן היה לי פנאי להמשיך ולהתקדם בלימוד התורה.

הגיע הזמן בו חשתי צורך ללמוד עוד, ובשלב זה בחיי, הרגשתי שמיאמי כבר נהפך עבורי למקום חומרני מדי, בכדי להמשיך לחיות שם. ובכן, בסוף שנת 2002, ואני כבר בן 32, חזרתי שוב לישראל כדי ללמוד בישיבה לדרום אמריקאים, הנמצאת בירושלים. היתה זו ההחלטה הטובה בחיי. 

לא היה זה קל עבורי, כיון שבגרתי כבר, והיה עלי להצטרף לקבוצת נערים צעירים ממני בהרבה, אך הודות ללימוד, לעידוד ולתמיכה שקבלתי מאת הרבנים, וכן הודות לברכות שקיבלתי מרבנים ברחבי העולם, הצלחתי להינשא כעבור שנה. אין לי מילים לתאר כמה תמיכה קיבלתי מהרבנים מאז הגיעי לישיבה ועד היום הזה. למרות שהם מטופלים במשפחות מבורכות ובנכדים, ועל אף עיסוקיהם הרבים, תמיד התייחסו אלי כאל אחד מבניהם.

אני מודה במיוחד לרב בלידשטיין ולרב אבלסון, שלא רק הנחילו לי את התורה כפי שניתנה מסיני, אלא גם עזרו לי בכל הקשור לסידורים לפני החתונה ולאחריה, ולעולם, גם אם אתאמץ רבות, לא אוכל להשיב להם ולמשפחותיהם בעד כל מה  שעשו עבורי.

מאז עברו עשר שנים, ואני ממשיך ללמוד תורה וכן מוסר שיעורים. ברוך ה', זכיתי גם לסיים את תוכנית הלימוד של ה"דף היומי".

בין יתר עיסוקי בהגיעי לישראל, היתה גם תקופת עבודה ב"רטורנו", מכון הממוקם בבית שמש, העוסק בשיקום מהתמכרויות שונות, לאלכוהול, להימורים וכדומה. חבר מהעבר מארגנטינה ביקש ממני שאבוא פעם בשבוע כדי לעזור לבן דודו, ארגנטינאי אף הוא, המאושפז שם עקב התמכרות, ובין היתר ניסה שלוש פעמים לשים קץ לחייו.

במקום ההוא יכולתי לראות ולשמוע כיצד צעירים מכל העולם נופלים ברשת ההתמכרויות, ופעמים רבות שולחים יד בנפשם. כמובן איש אינו פטור מסבל כלשהו, אך האלכוהול ודברים רבים נוספים, נמצאים על פי רוב במחוזות אליהן לא מתקרבים בני התורה. כפי שציינתי, אין לאף אחד ביטוח, אך נכון גם להגיד שצעיר המנוער מערכי התורה חשוף ביתר קלות להתמכרויות הנוראות האלה.

עם הזמן, נוכחתי לראות שללא ספק, בעולם הקשה בו אנו חיים כיום, הצורה היחידה בה האדם יכול לגדול היא בסביבה בריאה ועם ערכים. פעמים רבות שואלים אותי, האם אני מתגעגע לחיי הקודמים. אני מסביר להם, שכאשר נחשפים לדבר טוב יותר, כבר אין סיבה להתגעגע לקודם.

מדי פעם אני עוד עוסק בספורט. אין סיבה לשכוח מהכל רק בגלל היותי חרדי. מותר להמשיך לעסוק בספורט, מותר לטייל, ועוד כהנה וכהנה, כפוף לגבולות שה' הציב לנו, וכך אפשר לחיות חיי אושר.

בשנים האחרונות אני משתדל לצאת בכל שנה למשך שבוע לפעילות סקי, והדבר מיטיב עמי מאד. באחת השנים נסעתי לשווייץ יחד עם שתי משפחות חרדיות ולקחנו אתנו ספר תורה, אוכל כשר ופריטים רבים נוספים. הטיול היה מוצלח באופן יוצא מן הכלל, הצלחנו להתפלל את כל התפילות במנין, ובשבת היתה אווירה מיוחדת ביותר. בשנה אחרת נסעתי עם קבוצה של כמאתיים חרדים למקום בשם קאנאסיי, באיטליה, שם קיים בית מלון כשר למהדרין במשך כל ימות השנה. בנוסף לעיסוק בסקי בכל יום, גם לימדתי קבוצת בחורי ישיבה את אומנות הסקי במשך מספר שעות, והם התקשו להאמין שאדם חרדי יכול להתמחות בהוראת סקי.

בין לבין גם הוספתי להם הערות מוסריות; למשל, הסברתי להם שללא אימון רצוף, לא ניתן להגיע להישגים. כך גם בלימוד התורה, ההתמדה היום יומית גורמת לכך שהאדם יתקדם בתורה. כמו כן, אי אפשר ללמוד את אומנות הסקי ולהיות "אלוף" מרגע אחד למשנהו. בדומה לכך, בלמוד התורה נדרש אורך רוח ואסור להתייאש, ורק כך יגיעו לפסגות בלימוד.  בלימוד הסקי גם אפשר לגמול חסד עם הזולת, על ידי עזרה למי שמתקשה.

כעת, כאשר הנני מכיר את שני עברי המתרס, אני יכול לבחור, כיון שעד שלא הכרתי את התורה, נסחפתי על ידי החברה, תוך שאני משוכנע שזו בחירתי.

זכיתי לשהות במחיצתו של אחד מגדולי הדור ולסייע לו בין היתר בהנחת תפילין בכל יום, להגיש לו את ארוחת הבוקר ולהיות לו לעזר בעוד מטלות רבות. כך נוכחתי לראות כיצד נראה אדם גדול בתורה וללמוד ממידותיו.

לאחר תקופה של מעל לחמש עשרה שנה בסביבה חרדית, נוכחתי לדעת עד כמה התורה מושלמת, אך לעומת זאת, לא תמיד האנשים מושלמים. פעמים רבות אני מבחין באנשים חרדים שאינם מתנהגים כפי שהתורה דורשת, ויש לזכור שלכל אחד ישנה בחירה חופשית והוא גם כפוף ליצר הרע שבתוכו. למעשה, הגענו לעולם הזה על מנת לשפר את מידותינו ולעמוד בניסיונות, ורק על ידי לימוד התורה ויישומה בחיי היום יום ניתן לגדול ולצמוח.

כיום, ברוך ה', אני מתגורר בירושלים. אני לומד תורה כל היום, גם מלמד, ומוסר הרצאות במולטימדיה, ומראה להם במיוחד כיצד נראיתי והתנהגתי לפני החזרה בתשובה ולאחריה. זכיתי לכתוב כמה ספרים לזיכוי הרבים. ברוך ה', אני נשוי ואב לחמישה ילדים, ואני רווה נחת בראותי אותם גדלים על ערכי התורה.

אני מאחל לכל אלה שעדיין לא גילו את יופייה של התורה, שיזכו לראות את האור הגדול שבה, ויוכלו לבחור בדרך הטובה ביותר בחייהם, בחזרה לדרך אבותיהם, וירגישו את הקרבה לה' כדי לחיות חיי אושר אמיתיים, לא רק לעולם הבא, אלא גם בעולם הזה.