מקובלני מבית אבא: שיחות עם בנות או נשות מקובלים

ל"ג בעומר. מירון מלאה עולים. לכולנו קשר לרבי שמעון, כולנו מרגישים שייכים, רבי שמעון - אמרו צדיקים - לכול. אבל יש כאלה שרבי שמעון, מירון והמערה יוקדים בנשמתם. אלה המקובלים, לומדי תורת הסוד ממשיכי דרכו של רשב"י, האוספים ומלבים את ניצוצות הזוהר שהבעיר התנא האלוקי בעולם. 

לכבוד היום הגדול בחרנו לאסוף את הנשים - אלה שזכו לנשום קבלה, להריח סודות שמימיים ולגעת נגיעה קלה בשולי אדרת הזוהר המופלאה מאיתנו. נשות ובנות מקובלים פתחו לנו פתח, לב ופה, וסיפרו. ולא, לא נכתוב הפעם 'מדברות על הכול'. מה פתאום? אלה רק כמה סודות קטנים שגם האוזן שלנו יכולה להכיל.

מקדש הזמנים

הרבנית רחל פרץ על בעלה המקובל הגאון רבי ניסים פרץ זצ"ל:

"את שואלת האם הרגשנו קבלה בבית?", הרבנית מתפלאת, "מה זאת אומרת? וודאי שכן. קבלה זה דבר שחיים אותו. קבלה זאת לא תיאוריה; זה אורח חיים שכולו קדושה. מקובל מתנהל אחרת לגמרי. הקבלה משפיעה על כל פרט בחיים כמו, לדוגמה, חסידות. הרב זצ"ל היה אומר תמיד שהספרדים קרובים יותר לחסידים. אצל הספרדים המקובלים יש המון מקום לקדושה ולשמחה, והכול על פי האר"י הקדוש. בבית שלנו למשל, הקפידו על מנהגי ספירת העומר עד שבועות - שלא כמנהג ההלכתי של בני עדות המזרח - אך הרב היה מסביר שעל פי הקבלה יש לימים הללו קדושת ימי חול המועד והם לא ימי אבלות.

"קבלה", היא אומרת, "זה אור ופנימיות. הפנימיות הזו היא לא רק ידיעה, וזה היה ניכר אצל הרב בכל הנהגה".

ל"ג בעומר, מירון (צילום: פלאש 90)

ובכל זאת, היכן זה בא לידי מעשה בפועל בהנהגות הבית?

"בכל מעגל השנה. הנהגות קבליות היו מלוות אותנו מבוקר ועד ערב: בהדלקת נרות שבת אני מדליקה ואחר כך מברכת, כמו שנהוג על פי קבלה ולא כמו פסקו של ה'בן איש חי'. הדלקת נרות חנוכה של הרב ארכה לפחות שעה. הוא בירך באריכות ובכוונה, אחרי ההדלקה אמרנו הרבה מזמורי תהילים, נשמת כל חי, הוא היה יושב לבוש בקיטל ליד הנרות. בשבת הקפיד על טבילה במקווה, בשולחן שבת הייתה הרבה שירה, וגם אז ישב עם קיטל".

ומה יודעת הרבנית על כוח הברכות שהיה לו?

"כמה שידענו על כוח הברכות שלו בחייו - אחרי שנפטר ידענו עוד יותר. הברכות שלו היו ניכרות מאוד. אין מאיפה להתחיל ומאיפה לסיים. ראינו ישועות גדולות גם במשפחה, אבל לא הכול אני יכולה לספר".

ומה היה בשבילו ל"ג בעומר?

"ל"ג בעומר היה חג. הוא היה מסתובב נרגש ואמר: 'רבי שמעון, רבי שמעון'. הוא טען שאין טעם להצטופף ולהידחף ולהגיע ממש עד לציון, והסביר שבל"ג בעומר רבי שמעון לא נמצא בציון, הוא מסתובב בין האנשים. כשאמר את זה, הוא חי את זה. הרב היה נוסע בכל שנה למירון והיה לו שם מקום מיוחד. בני הקהילה נסעו איתו ושם ישבו ולמדו קבלה כל הלילה. הוא נסע למירון גם עוד פעמים במשך השנה".

אילו עוד זמנים החשיב וקידש?

"לכל זמן גדול היה ערך מוסף אצלו. בשביעי של פסח נהרו איתו המונים לאמירת שירת הים. בית המדרש היה מלא. הוא מצידו אמר שמי שלא הרגיש רטוב - לא קרא את השירה. היה לו גם תיקון ליל שבועות מיוחד. היה לו תיקון גדול נוסף בכל ימי השובבים, ובחודש אלול היה צם ארבעים יום וזאת בנוסף על תענית דיבור. כל ערב ראש חודש היה עורך תיקון 'משמרת החודש' שבו למד כל הלילה, וכמו ביום הכיפורים היה בצום. הייתה זו עבודת ה' מלאה בפרטים".

הרבנית מתחייכת ומספרת: "כשהיו מתקשרים הביתה ושואלים איפה הרב, הייתי עונה: 'הוא בבית שלו. הבית שלו הוא בית המדרש. לכאן הוא בא רק לנוח'".

מפענח הכתבים

הרבניתדבורה רוזנברג על אביה המקובל הגאון רבי אלעזר מאיר ביין זצ"ל

"אבא זצ"ל", פותחת הרבנית רוזנברג, "היה עושה המון דברים לפי קבלה. אנחנו כבנות לא הבנו הרבה. את ההנהגות הקבליות שלו הוא היה מתאמץ להסתיר. רק לעיתים יכולנו להבחין. כך ראינו, למשל, שהוא הקפיד מאוד על טהרת הידיים יותר מהדין, גם כשהיה תלוי באחרים. כשהיה מבוגר מאוד, חולה וחלש, ואחרים קשרו לו את שרוכי הנעליים - החמיר ליטול ידיים לאחר הקשירה, אפילו שאין חיוב כזה מצד הדין.

"עוד הנהגה גלויה שראינו אצלו: הוא מאוד לא רצה לאכול את הבשר של שבת יחד עם טשולנט וקוגל באותה הצלחת. הוא טען שזאת לא מנה עיקרית עם תוספות, אלא כל אחד משבעת מאכלי השבת עומד בפני עצמו, ולכל אחד תיקון מיוחד וסודות מיוחדים. לכן חשוב להפריד ביניהם ולא לערבב. הוא הקפיד לגמור, לשיר משהו ורק אז לעבור למאכל הבא".

לכן כבנות הבית היה חלק בענייני הקבלה הללו?

"יש הנהגות שייחדו אותו שאני לא יודעת בדיוק אם הן קשורות לקבלה: הוא הנהיג שנשים לא ייטלו מים אחרונים, אבל כן הקפיד שהן ייטלו מים אמצעיים. הוא לא הרשה לנשים להיכנס לסוכה, ואמר תמיד שנשים צריכות להתפלל אבל התפילה שלהן לא תלויה בזמן.

"בכלל, לכל עניין קריאת השמות התייחס אבא זצ"ל באופן קבלי מאוד. הוא ידע תמיד לומר איזה שם טוב ואיזה פחות, ואנחנו מעולם לא נתנו שם בלי להתייעץ איתו.

"מה שהיה מאוד מעניין אצלו שהוא היה מחבב את הטבע. הוא הבין את מה שמונח מתחת לכל דבר טבעי הנראה לעין. לא פעם היה מביא פרח בדרך מהתפילה הביתה. היה מאוד מחובר לטבע, מתפעל מהאלוקות שבו. הוא מאוד שם לב ליופי הבריאה שכן ראה בזה דברים אלוקיים.

"בכלל, כל הדברים הקבליים היו מאוד מוחשיים לו. תורת הקבלה לא הייתה משהו בשמים, הוא הרגיש את דברי הקבלה ממש, חי אותם. אני זוכרת שנסענו כילדים לקבר רבי מאיר בעל הנס. בבניין הקבר ישנו אדן חלון רחב שרואים ממנו את הכינרת. ישבנו שם, הסתכלנו, ואבא אמר: 'תראו את התכלת של הכינרת, תראו את התכלת של הרקיע! תכלת דומה לרקיע, רקיע דומה לכיסא הכבוד!' הוא היה נלהב. אצלו זה היה מוחשי לחלוטין.

"אם היה משהו שבשלו התפרסם אבא מאוד בכל עולם הקבלה, היה זה בזכות מפעל חייו להדפסת כל כתבי רבינו הרמ"ק - רבי משה קורדוברו זי"ע - רבו של האר"י הקדוש. מדובר בפירוש על הזוהר שחובר עוד לפני האר"י. חבר של אבא, שלמד איתו קבלה, מצא באוניברסיטה של מודנה באיטליה את כתבי היד של הרמ"ק שלא הודפסו מעולם. הם שילמו הרבה כסף כדי לקבל את המיקרופילם, כמו שמשלמים על אוצר יקר, ופענחו את כתב היד הקדום. זה הפך למפעל חייו של אבא. הוא זכה להדפיס עשרים ושבעה כרכים עד פטירתו, ולאחר מכן הדפיס בנו - אחי שייבדל לחיים טובים - עוד ארבעה. זוהי יצירה מפוארת, ידועה בעולם הקבלה, שבה עסק כל חייו".

ומה לגבי ל"ג בעומר?

"אבא היה נוסע למירון בל"ג בעומר באופן קבוע, ובכלל אהב מאוד את מירון וגם את הדרך אליה. זאת הייתה בשבילו דרך מלאת קדושה ויופי. בשנה האחרונה לחייו כבר היה כמעט בלתי אפשר לשנע אותו למירון בל"ג בעומר. אני זוכרת שבאתי אליו והבטחתי לו שאקח אותו לשם בפעם אחרת. חשבתי שישכח כי הוא היה חולה מאוד, אבל הוא תבע את זה באחד הביקורים. לא התמהמהתי. אמרתי לו: 'אבא, הרגע!' למטפל שלו היה רכב, נכנסנו אליו ונסענו למירון. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שלו. עוד לפני שהגענו לצומת 'צמח' הוא כבר זרח. הוא אמר לי בהתפעמות: 'תסתכלי החוצה!' הוא התלהב וחי ממש מכל קבר של צדיק שראינו בדרך.

"בדרך למירון עצרנו כמובן בבית הקברות העתיק בצפת. אבא ירד להשתטח על קברו של הרמ"ק - שקבור בצפת ליד הבית יוסף. אבא שכאמור זכה להדיר את כל כתביו, היה מקפיד לפקוד את קברו בכל פעם בדרך למירון. זו הייתה הפעם האחרונה שלו. הוא התפלל על הקבר בהתרגשות עצומה. אני בטוחה שזכותו של הרמ"ק עמדה לו ועומדת עדיין לכל המשפחה".

מוציא הדיבוקים

הרבנית חנה ששון, על אביה המקובל הגאון רבי דוד בצרי

"בתור ילדים קטנים כלל לא הרגשנו שאנחנו חיים בבית של מקובל", מפתיעה הרבנית ששון. "מה שכן, הרגשנו שהבית ספוג אהבת ה' ועבודת ה'. אבא תמיד הכניס בנו את אהבת המצוות. אני זוכרת את עצמי כילדת בית ספר, קמה איתו בנץ החמה וצועדת לבית הכנסת בשיא ההתלהבות. זה הגיע מרצון שלי. אבא לא ביקש את זה מאיתנו. בנות בכלל לא חייבות, אבל אנחנו רצינו. רבנו מי יעמוד לידו בדרך וערכנו תורנות מי יהיה הכי קרוב לאבא. הייתה בבית המון אהבת התורה. אח, רק לשמוע אותו מברך ברכת המזון - זה כבר הכול.

"לא ידענו הרבה על לימוד הקבלה שלו. בדיוק כמו אנשים זרים, ראינו את החיצונית שלו: הוא הולך בחליפה לבנה בשבתות, ונוהג לחבוש לאורך כל היום שתי זוגות תפילין. אבל ככל שגדלנו הבנו שיש הרבה עומק מתחת.

"אבא הוא איש שכולו רוח ושמימיות. תפילת שחרית שלו אורכת קרוב לארבע שעות. מנחה בסביבות שעה וערבית שעה וחצי. כל ברכה נאמרת לאט לאט ובכוונות עמוקות. רוב היום אבא נמצא בישיבה, יש לו שיעורים עמוקים עם גדולי תלמידי החכמים והאדמו"רים, ועם כל זאת - אבא תמיד היה יורד אלינו. הוא היה שומע אותנו, עוזר לנו בשיעורי הבית ואפילו משחק בכדור. משחק קצר, כמה מסירות בודדות, ובכל זאת. כשהיה נכנס הביתה בסוף היום, אחרי יום שלם של לימוד וכוונות, היה מרים את הילדים על הכתפיים, רוקד ריקוד קטן ושוב חוזר ללמוד. ההתייחסות הקטנה הזאת, הייתה שווה לנו כאילו היה אתנו כל היום".

רבי דוד בצרי (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אילו מנהגים קבליים הנהיג בבית?

"בשבת הוא נוהג לבצוע על י"ב חלות".

ועל כוח ברכותיו, את יודעת משהו?

"ראיתי במו עיניי הרבה ישועות מהברכות שלו. דוגמה? מישהי שעובדת איתי חיכתה תשע שנים לילדים. היא עשתה הכול ובסוף באה לאבא. הוא בירך אותה, ותשעה חודשים לאחר מכן ילדה בן. מיד לאחר מכן עוד ילד וכך חמישה ילדים רצופים".

מהו סוד הברכות?

"אבא מעולם לא חשף את הסוד. להפך, הוא תמיד אומר: 'אני אדם פשוט, לא מלאך, לא בבא, לא קוסם. אני רק מבקש מה''. הוא תמיד מדגיש את זה".

ומה באשר לל"ג בעומר?

"בל"ג בעומר אבא מגיע לשיא ההתלהבות. הוא חוזר ואומר 'כל סודות התורה בזכות רבי שמעון בר יוחאי'. עוד הוא אומר: 'כשלומדים זוהר, לרשב"י יש נחת רוח ושפתיו דובבות בקבר. היום הזה הוא חג שבו קיבלנו את המתנה הכי גדולה - הזוהר. יש אורות גדולים ביום הזה בכל שנה'. לכן, כל היום הזה הוא עוסק, ללא הפסקה, בלימוד קבלה.

"אבא היה נוסע במשך שנים למירון בל"ג בעומר, אבל בשנים האחרונות בגלל העומס והפריצות הוא מקדים את הנסיעה בשלושה ימים. במשך השנה הוא גם כן מרבה לנסוע. הוא מאוד מחובר למירון. אבא חוזר וממליץ: 'מי שרוצה שיהיה לה בן צדיק, שתבקש בן כמו רשב"י ותזכה לבנים צדיקים'".

ממשפחת המקובלים

הגברת רבקי בוקרצקי על אביה המקובל רבי נחום כהן

"זכיתי לגדול בבית מבורך בילדים", מספרת הרבנית בוקרצקי, "מה זה מבורך? לא תאמיני. להוריי יש תשעה עשר ילדים בלי עין הרע, וכולנו גרנו בדירה קטנה בת שלושה חדרים. מלבדנו גרו בה אנשים נוספים שהרגישו בבית. פעם הייתה זו אישה עגונה ומסכנה, פעם בחורה חוצניקית שהוריי גם חיתנו אותה, ופעמים אחרות אנשים שונים שאבא ואימא פרסו עליהם חסות. אנחנו, הילדים, הסתפקנו במועט שבמועט, ישנו כמה ילדים במיטה אחת, אבל זיכרונות הילדות שלנו מתוקים ומלאי הווי כמו שאין בשום בית אחר.

"אני זוכרת את הלילה ההוא ששמעתי את אחיותיי הגדולות מתלחשות: 'אבא שלנו לומד זוהר, הוא לומד קבלה!' כן, בתחילה תורת הסוד נשמרה בסוד גם בבית, ורק בהמשך הדבר התפרסם. לאבא היו שורשים קבליים. מקור משפחת כהן מצפת, עיר המקובלים. בתחילה למד אבא קבלה בכל ליל שישי. הוא רצה תמיד ללמוד יותר, אבל הנחו אותו שבקבלה מתעמקים רק מגיל ארבעים. אז הוא חיכה לגיל. אבא למד עם המקובל רבי יעקב הלל במשך תקופה ארוכה, וגם סבא רבא שלי למד איתו. הסבא, רבי יוס'ל וינשטוק, היה מקובל שהסתיר את עצמו ואת מעשיו. הוא למד עם אבא בלילות שבת אחרי הסעודה. קולות הלימוד המתוקים שלהם התפשטו בכל הבית הקטן וחיממו את כולנו. כיוון שהסבא היה אדם נסתר, הוא לא הניח לאבא לעקוב אחר מעשיו והסכים ללמוד איתו קבלה אך ורק בלילות שבת.

"שבת הייתה אצלנו בבית משהו מיוחד מאוד. בערבי שבתות היינו מתארגנים לשבת מוקדם ואבא התיישב ללמוד עם הבנים (אחד עשר בנים). עם כניסת השבת הוא היה צועד לבית הכנסת כמו מלך בגדוד, מלווה בכל השיירה. את שולחן השבת קשה לתאר. אילו זמירות הוא שר! באיזו התרוממות! ותמיד היו אורחים סביב השולחן. בית הוריי היה בית של חסד ושל כיבוד הורים. אבא שלי עזר הרבה להוריו ולחמיו בחיתון הילדים ובכל מה שהיה צריך.

"לאבא חשוב מאוד החלק של הסדר והניקיון בבית. גם זה אצלו משהו קבלי. הוא אוחז ויודע שסדר חיצוני קשור באופן ישיר לסדר פנימי. אימא שלי אשת חיל אמיתית, מסרה את כולה למענו ולמעננו, וכך בבית הברוך והצפוף הצליח גם הרצון הזה לסדר להתממש.

"במשך שנים אבא היה משגיח במוסדות 'מגדל אור' של הרב גרוסמן. באותה תקופה היה יוצא מהבית במוצאי שבת וחוזר בחמישי בלילה. פעם אימא שלי ילדה ברביעי והוא לא ידע עד למחרת בלילה. לא היו אז טלפונים. בחמישי בא, שמח, התרגש ומיהר לאחל. אבא רואה המון משמעות באיחולים. הוא סובר שיש להם הרבה כוח. אבא מאוד מחובר לה'. הוא טוען שמכאן מגיע כוח הברכות שלו. כשיש לו התחברות לה', הוא מרגיש שיש לו כוח לברך.

"הוא הסביר לי פעם שכשהוא פונה לה' בצורה ישירה ואמיתית, הוא מרגיש הארה מיוחדת, מרגיש שהצינורות פתוחים ומסכימים איתו משמים. בזמן הזה הוא יכול לברך בזיווגים, בילדים, בפרנסה ובבריאות, והנה ברוך ה' אנשים רואים ישועות. גם אנחנו, במשפחה, ראינו הרבה ישועות. ישועה פרטית שלי? בשבוע שאחותי התחתנה הרגשתי מאוד לא טוב. אבא אמר איזה לחש וזה שבר את זה. ברוך ה' התחזקתי וחזרתי לעצמי. שאלתי אותו מה היה הלחש, והוא רק אמר: 'אלה דברים שקיבלתי מאנשים גדולים', ולא פירש".

ומה עם ל"ג בעומר?

"ל"ג בעומר זה היום שלו בשנה. בשביל מקובלים היום הזה הוא שילוב של יום כיפור ושמחת תורה. אבא לא וויתר: לכל הילדים הוא עשה חלאק'ה במירון בין אם התאריך של יום ההולדת היה קרוב ובין אם היה רחוק מאוד. בכל שנה הוא נוסע למירון בל"ג בעומר. שנה אחת הייתה לו דלקת ריאות חריפה, ומרוב חשש שמישהו יפריע לו לנסוע, הוא קם ונסע לפנות בוקר בלי שנדע. שם במירון הוא רוקד על הבמה עם הקהל ומזכיר הרבה שמות. ראינו ישועות גדולות מהיום הזה. אצלו השנה מתחלקת ללפני ל"ג בעומר ואחרי. כשבאים להזכיר לפניו צרות הוא אומר: 'הנה, יש לנו עכשיו ל"ג בעומר'. מבחינתו מתחילה אחר כך שנה חדשה ולה דינים חדשים. למירון הוא נוסע גם לשבתות במשך השנה ובערב ראש חודש.

"אבא היה מקורב מאוד לבבא סאלי ושוחח עמו כמה פעמים ביחידות בענייני קבלה. פעם העז אבא ושאל אותו: 'מתי יבוא משיח?' הבבא סאלי חייך אליו ואמר לו: 'בחייך, בחייך'! אז אנחנו מצפים..."