ימי ספירת העומר - טעות בספירה?

ימי ספירת העומר הם תקופת ביניים שבין חג הפסח לחג השבועות. שני חגים המסמלים גאולה. הראשון מסמל את הגאולה הגופנית, הגשמית, מעם של עבדים ללא רצון עצמי, שאיפות וכמיהות ואחר שנים של דיכוי הגוף והרוח, יצאו מאותו כור הברזל וטעמו טעם החירות. אך אין זו גאולה שלמה.

רוחם נשארה כבולה במצרים. לאחר הסבל הרב קשה היה לשכוח את אותה תקופה נוראה. לכן לאחר שעברו 50 יום מהגאולה הגשמית ניתנה להם התורה - גאולת הרוח, ובכך הושלמה יציאת מצרים. כמבואר בחז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאמור, תקופה זאת בין פסח לעצרת נקראת ימי "ספירת העומר".

חז"ל ציינו שמהיום שלאחר הפסח יש לספור את הימים עד למתן תורה, במטרה להחדיר בתוכנו את הכמיהה והשאיפה למתן תורה. הספירה מתבצעת כדלהלן: "היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר וכו" כך עד 49 יום לעומר וביום ה-50 חג השבועות (יום מתן תורה).

הצורה שבה נאמרת הספירה מעוררת שאלה. מאחר והיום המיוחל הוא יום ה-50 מדוע לא סופרים ספירה לאחור? אדם שנתנו לו עונש חודש בכלא, הוא סופר כמה ימים נשארו לשחרור ולא כמה ימים עברו, ואילו אנו בספירת העומר מוסיפים והולכים בכל יום. עברנו יום אחד מתחילת הספירה, יום שני מתחילת הספירה... שבועים ושלושה ימים מתחילת הספירה וכדו´.

אך למעשה יש כאן רעיון עמוק ויסודי המשקף את ראית היהדות על מהות החיים. זוג שתאריך חתונתם נקבע לעוד חודשיים, הם מצפים ומייחלים לכל יום שיעבור בציפיה ליום הנכסף. בלבם הם חשים שאותו יום יהיה מלא באושר ושמחה, אך אותם ימי ההמתנה נראים ריקים וחסרי תוכן לעומת היום "הגדול", ימי ההמתנה נראים כסתם ימים.

ובאמת יום החתונה הוא יום חשוב ומלא אושר. אך אין זה מפחית מערכם של ימי ההמתנה. נקודת יסוד ביהדות שאין יום שהוא "סתם" ולא שייך המושג "להעביר את הזמן". כל יום הוא חשוב ובעל תכלית.האדם הגיע לעולם למלא תפקיד מסוים במהלך חייו. (הזמן הוא פונקציה בעולם ואנו נמצאים בתוכו להשלים משימה מסוימת).

משימה זו היא מפעל חיים. כל יום שבו אנו ממלאים את תפקידנו, מקרבנו להשלמת המשימה, ואילו יום שמבוזבז מרחיק אותנו מהתכלית אשר בגללה הגענו לעולם. לכן בימי ספירת העומר, אע"פ שהיום המיוחל הוא חג השבועות אין זה מפחית מערכם של שאר הימים אלא כל יום הוא בעל חשיבות גדולה.

כל יום יחודי על המשמעות הטמונה בו, ולכן בכך שהספירה מתבצעת בצורה זו (היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר, שבועיים לעומר וכן הלאה) ולא בספירה לאחור שממעיטה מערך הימים העוברים ועושה רמת מעלה את היום המיוחל, מתחדד היסוד הבסיסי שכל יום הוא רם מעלה וצריך לנצל אותו ואין להעביר את הזמן להבל וריק.

יסוד זה מודגש כבר בתורתינו לגבי אברהם אבינו (הנקרא בפי חז"ל "אברהם העברי" משום שבשל השקפתו על החיים שהיתה שונה מכל העולם, כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני). עליו נאמר "ואברהם זקן בא בימים", וביארו חז"ל את הפסוק שאף על פי שהיה זקן מאד בכל זאת בא בימים, הביא את כל ימיו שלמים ומלאים לפני הקב"ה.

ניצל אותם עד תום ומילא את תפקידו בעולם בשלמות. בתקופתנו אנו- העידן המודרני, דברים רבים התפתחו והשתכללו וביניהם תרבות הבילוי והבידור. אם נתבונן במילה בילוי נבחין שהיא מאותו השורש של התבלות, בלאי. וכן המילה בידור שמקורה בארמית ופירושה פיזור (חוסר מיקוד). מטרתה של תרבות הבילוי והבידור היא העברת הזמן- דבר הנובע מחוסר סיפוק וריקנות.

אם ניקח לדוגמא רופא בזמן שהוא בעיצומו של ניתוח לב פתוח, לא יעלה על הדעת שהרופא ישליך את הכל ויצפה לפתע בטלויזיה או יצא לשחק כדורסל כיון שכל רגע הוא מהותי וגורלי וטעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם.

כאותו רופא כך אנחנו נמצאים בעיצומם של חיים אשר כל שניה חשובה. כל רגע שעובר הוא הזדמנות בלתי חוזרת שצריך לנצלה, צריכים אנו להיות מאופסים מרוכזים וממוקדים במה שאנו עושים, במטרה הניצבת אל מול עיננו.

יש לנו אחריות כבדה על כתפינו, שאותה אנו צריכים להשלים במקסימום הצלחה ובמינימום טעויות. [אין הכונה שאסור לנשום אויר לרגע, אך להפוך דבר מאמצעי המכוון לאזירת כוח לקרבות, לבילוי שכל חיינו סובבים סביבו היא סטיה רצינית מהמסלול וכך אנו מחטיאים את המטרה] המורם מכל האמור- ע"י ספירת העומר באופן בו היא ניספרת (והאופן שהיא באה לשלול- הספירה לאחור), קורא לנו הבורא לשנות את גישתנו לחיים ולהביל אליהם ביותר עמקות. למלא את חיינו בתוכן אמיתי, להשלים את תפקידנו בעולם ולנצל כל רגע ורגע.