"אתה לוקח בול עץ, חומר פשוט, ומכניס בו משמעות רוחנית"

בבית המלאכה הזה, שבלב הרי ירושלים, דומה שהכול עולה באש. לא אש בוערת ומכלה, אלא אש מפוסלת קפואה בחומר, עץ מהגוני כהה, כשאותיות "שבת קודש" כלהבה עולים מכאן לנרות שמן לשבת; תיבות "הנרות הללו קודש" משמשות מסד לנרות שבת מעץ אגוז אמריקני כהה; קערת ליל סדר עשויה עץ ועליה רשום כל עיקר ההגדה של פסח באותיות בוערות כאש לבנה על שחורה, ועל כולנה נרתיק גדול ומפואר לתורה, כאש בוערת על הר סיני.

מי שהצית את האש הזו בעצי בית המלאכה הוא האמן דניאל אודאי, חסיד ברסלב, המתמחה באמנות יודאיקה, או כפי שהוא מעדיף לכנותה 'אודאיקה'. מרתק לגלות שאת האומנות הייחודית הזו הוא פיתח רק בשנים האחרונות. עד אז, רחוק מכל ידע ביהדות, הוא גלגל מיליוני דולרים בעסקי יהלומים בארה"ב, עד שהאש הפנימית הובילה אותו להרי ירושלים ולאמנות הקודש.  

האמן ר' דניאל אודאי (צילומים: נועם מושקוביץ)

אודאי, היום בן 47, נולד בבית מסורתי בראשון לציון, להורים ממוצא מרוקאי. החינוך בחוץ היה חילוני. הוא עבר את בתי הספר ושירת בצנחנים. לאחר מכן החל בלימודי אומנות, רישום ובלימודי מחשבים שהיו אז בחיתוליהם. באותה תקופה הכיר את זו שתהיה רעייתו. השניים החליטו לרדת לארה"ב ולמצוא את מזלם. דוֹדוֹ שהיה אדם דתי, העניק לו מתנה לדרך: תפילין, ולה ספר על עקרונות האמונה היהודית. אודאי, שהניח תפילין רק בבר מצווה, כיבד את המתנה הקדושה הזו, כמו שכיבד את המסורת. בסופו של דבר, כפי שהוא רואה זאת, בזכות התפילין הצליח להיכנס לארצות הברית. הספר גם הוא, כפי שילמדו מאוחר יותר, יחולל מהפך בחייהם.

כניסה: תפילין במקום ויזה

"עשיתי ויזה של תיירים למספר חודשים", מספר אודאי את הרגע של הגילוי הראשון, "אבל הבאתי איתי הרבה מתכולת הבית שלי. אפילו שמיכות וכריות, וכמובן גם את הכלב הבאתי. ברור שפקידי ההגירה חשדו שבאתי להשתקע, והם החלו לברר. לקחו אותי לחדר בדיקה, פתחו את המזוודות וחיטטו בחפצים. כשהגיעו לתפילין אמרתי להם: 'עד כאן! זה תשמיש קדושה. אני לא מוכן שתחטטו לי בחפצי קודש, אני לוקח את הדברים וחוזר ארצה'. פקיד ההגירה נבהל. הוא התנצל, סגר את החקירה ואפשר לי להיכנס לארה"ב". 

אודאי הגיע ללוס אנג'לס, השתקע בקהילה הישראלית דשם וחיפש במה לעסוק. המסורת והיהדות נשכחו בקרן זווית יחד עם התפילין, והוא המשיך לעסוק בעבודות מזדמנות וחיפש מקום מגורים קצת יותר טוב. לצד עיסוקיו, גילה גם תחביב חדש: גידול תוכים.

"יום אחד", הוא מספר, "נכנסנו לחנות לממכר בעלי חיים. ראיתי תוכי גדול וצבעוני. שאלתי את המוכר על מחירו והוא נקב בסכום של עשרת אלפים דולר. הייתי המום, איך יכול תוכי להיות שווה כל כך הרבה? אבל כן, מתברר שיש תוכים בסכנת הכחדה, וכל פרט כזה חייב רישיון מכירה מיוחד, ויש עליו פיקוח. אחת לזמן קצוב, מגיע וטרינר לבית הלקוח ובודק שהתוכים זוכים לתנאים טובים. כמו כל ישראלי טוב התרשמתי: אם תוכי שווה, כדאי לעסוק במכירה.

"למחרת הלכתי לסיטונאי, למדתי מה שאפשר. הכנתי בחצר מכלאה והבאתי תוכים הביתה. השכונה מלאה פתאום בציוצי ציפורים וקריאות תוכים. זו הייתה שכונת פרברים יוקרתית ושקטה, ואני חששתי שהשכנים יתלוננו וימחו נגד הזר הזה שהביא את התוכים המרעישים. אבל קרה ההפך: ילדים הגיעו לבקר, התלהבו מאוד והפכו את המקום לגן החיות השכונתי. מקום שאליו מגיעים כדי ליהנות בשעות הפנאי. כל אורח שהגיע לשכונה, נלקח אחר כבוד ל'גן החיות' החדש. וכך התוכים סייעו לנו להשתלב בחיי השכונה".

התוכים היו אולי הצלחה חברתית, אבל הצלחה כלכלית גדולה ממש לא. בדיעבד הסתבר שבעלי הכנף הצבעוניים זקוקים לתנאים מיוחדים שעלותם גבוהה. הם התקשו להסתגל לתנאי שבי ולא הטילו ביצים. חלק חלו, ועלויות הטיפול היו עצומות. תכנית המכירה הגדולה, הלכה והתדרדרה. וזו בדיוק הנקודה שמסמנת את המעבר לשלב הבא. עופות יקרים - אאוט, אבנים יקרות - אין.

אל דניאל הגיע ידיד שהציע לו להשתלב בתעשיית היהלומים המתפתחת בארה"ב. אחד מגדולי סוחרי היהלומים של החוף המערבי הוא יהודי בשם משה איתני שהתגורר במשך תקופה בישראל וירד ללוס אנג'לס, שם פתח חברה גדולה. זה היה שיא פריחתו הכלכלית, ולפי דברי הידיד, החברה המשגשגת הייתה זקוקה לאיש מכירות. הידיד ניגש אפוא לאיתני והציע לו להעסיק את דניאל כאיש מכירות. התברר שהם איחרו את המועד, המשרה כבר נתפשה. "החבר שלי ביקש שוב ושוב מאיתני שבכל זאת ישקול את ההעסקה שלי, ולפחות יראיין אותי. הוא הסכים". 

הגיע היום, אודאי התלבש במיטב מחלצותיו ועלה למשרד המפואר בלב רובע העסקים של לוס אנג'לס. "הגעתי למשרדי החברה יחד עם הידיד שלי. המקום היה הומה אדם, מלא במזכירות, אנשי שיווק ואנשי עסקים. לאחר שעה ארוכה של המתנה, התאפשר לי להיכנס ללשכה. משה איתני ישב שם, מוקף בטלפונים, תיבות יהלומים ואנשים. נכנסתי פנימה בחרדת קודש. הוא סיים שיחה וזרק לעברי חצי מבט. כך התנהלה השיחה בינינו:

"- 'איך קוראים לך?' - דניאל אודאי. 'יש לך ניסיון קודם בתחום היהלומים?' - לא.

'לקרוא אתה יודע?' - כן. 

'לכתוב אתה יודע?' - כן. 

'וחשבון אתה יודע?' - כן. 

'טוב מאוד. אלף דולר לחודש טוב לך?' למרות שאלף דולר היה פחות משכר מינימום, השבתי כן.

'טוב', הוא אמר. 'מיום רביעי הבא תתחיל לעבוד אצלנו. תעבוד חודש ונראה אותך שוב בסוף החודש'". 

"אני עצמי לא יודע מדוע הסכמתי", ממשיך אודאי לשחזר, "לא ידעתי כלום על התחום. השעות היו רבות והשכר זעום. אבל הסכמתי. עבדתי תחת פיקוחו של המנכ"ל רוני (שם בדוי), אדם שכבר עבד שבע שנים בחברה ובעצם ניהל את כולה, את הלקוחות, הספקים והעובדים - הכול עבר דרכו. הוא היה האיש שבעצם כל החברה ישבה עליו והוא זה שקלט אותי לעבודה, פיקח עלי והדריך אותי. זו הייתה כאמור תקופת השיא של מכירות היהלומים, החברה ביצעה מכירות בכל העולם עם התמקדות על מכירות בחוף המערבי של ארה"ב".

נסיקה: כיסא ליד הבוס

תחילת דרכו של דניאל אודאי בענף היהלומים, ממש לא הייתה מבטיחה. פחות משכר מינימום, ויותר מדרישות מקסימום. "איכשהו צלחתי את החודש הראשון וגיששתי את דרכי לתחום. בסוף החודש הגעתי שוב לבוס הגדול, לאיתני, כשאני מלווה ברוני, כדי לבחון את המשך ההעסקה שלי. נכנסנו ללשכתו ההומה ושוב איתני הסתכל עלי בחצי עין באמצע שיחת טלפון. שוב התנהלה השיחה המוזרה:

"'איך קוראים לך?' - דניאל אודאי. 'יש לך ניסיון קודם בתחום היהלומים?' - לא. - 'לקרוא אתה יודע?' - כן. 'לכתוב?' - כן. 'וחשבון?' - כן.

"'טוב', הוא פסק, 'ממחר אתה יושב לידי ועוזר לי'. הייתי המום. רק החודש נכנסתי. בקושי התחלתי להבין את התחום וכבר אני ליד הבוס? ומה פתאום אני? גם רוני היה המום. אבל לא היה זמן לחשוב. מוניתי להיות מנהל בכיר, בלי שהבנתי כמעט כלום ביהלומים. לא הייתה לי ברירה, נזרקתי למים והיה עלי ללמוד הכול במהירות".

הדבר הכי חשוב, כפי שאיתני אמר לו, היה ללמוד ומיד את כל מלאי היהלומים בחברה ומחיריהם. כך שכשלקוח מתקשר ושואל אם יש יהלום מסוים, אפשר יהיה לענות בלי להסס, לפני שהוא יתקשר למתחרים. "כשניסיתי לחשוב על זה, התברר שיש למעלה מאלף סוגי יהלומים במלאי, ואת כולם עלי ללמוד. להפתעתי, הצלחתי. זה גם מה שסייע לי להבין את התחום, אחרי שהבנתי מדוע יהלום פלוני מחירו כך, ויהלום אחר מחירו שונה". 

אלא שאת אודאי הטרידה שאלה אחרת לגמרי. הוא ניסה להבין מה בדיוק קרה באותו יום שבו הוא נבחר להנהלה. מדוע?

"רק אחרי שעזבתי את החברה", הוא מספר, "העזתי לשאול את משה איתני מדוע הוא עשה זאת. הוא אמר לי כך: 'הייתי זקוק לבן אדם מיוחד. כשאתה הגעת בדיוק באותו פרק זמן ראיתי בזה את יד ההשגחה ששלחה אותך כדי להיות לי לעזר. בסופו של דבר, זה היה נכון. היית מנכ"ל מוצלח מאוד'.

"מצדי שקעתי מיד בעבודה מטורפת, תוך כדי שאני לומד את התחום ועובר לעבוד עם כל מערך המכירות של החברה. לא היה לי יום ולא לילה. בסוף החודש ניגשתי לאיתני כדי לקבל את שכרי. הוא שאל אותי: 'נו דניאל איך העבודה?' אמרתי לו: קשה, אבל מעניינת. והוא המשיך ואמר: 'עכשיו מגיעה לך משכורת. מה סיכמנו?', אמרתי: אלף דולר. והוא ענה. 'טוב. גש לכספת וקח לך משם אלף דולר'. זה היה השכר שלי כמנכ"ל. ניגשתי לכספת שם היו ערימות של דולרים ולקחתי אלף דולר. בחודש שלאחר מכן. שוב ניגשתי לקבל שכר ואיתני שואל שוב: 'מה סיכמנו?'. אמרתי: אלף דולר. הוא שאל: 'אלפיים גם טוב לך?', עניתי: כן. והוא אמר: 'טוב, קח אלפיים'. בחודש הבא, חזרה השיחה על עצמה, הפעם השכר עלה לשלושת אלפים דולר וכן הלאה. כל חודש השכר עלה מעט, עד שבסופו של דבר קיבלתי שכר שמתאים למנכ"ל".

אף שלא הייתה לו הכשרה מוקדמת ביהלומנות, הנטייה האמנותית שלו סייעה לו להבין את החלק האמנותי שבליטוש ויצירת יהלום. הוא הבין איך לשווק יהלומים לאדם המתאים, וידע להדגיש את האיכויות המיוחדות של האבן. 

"החברה הצליחה מאוד, הרחבנו שווקים וחיינו ברווחה גדולה", הוא מציין בסיפוק. הוא עבד קשה, למד והשתלט על התחום והתוצאות לא איחרו להגיע. הוא הצליח לממש את החלום האמריקני, הסתובב בין שועי עולם ועשה כסף גדול - עד שהגיע ההלם הראשון:

"הגעתי למשרד בסן פרנסיסקו עם סחורות כדי לסגור עסקה גדולה. הצלחתי בה ויצאתי מהמקום עם מזוודה ובה יהלומים בשווי 400,000 דולר. אני צועד לכיוון מכוניתי, כשאני מוצא את עצמי לפתע מוקף בארבעה קולומביאנים ענקיים וחסונים. אחד מהם שלף אקדח, כיוון אותו לראשי ודרך אותו מול עיניי. הוא דרש ממני לרדת לרצפה. הם לקחו את המזוודה ונעלמו".

ההסכם הלא כתוב בין יהלומנים לעבריינים אומר שהיהלומן לא מתנגד והעבריין לא פוגע בו. אבל די בטעות אחת קטנה או תזוזה לא נכונה ועודאי היה מסיים את חייו שם מול מכוניתו. המקרה הטראומתי הזה עורר אצלו זעזוע ראשון. לפתע הבין שלא הכול בחיים זה כסף, מעמד והצלחה. הוא חש במלוא החריפות את העובדה שהוא עדיין נטול משפחה וחסר המשכיות, והחליט להינשא. "החלטתי עם ורעייתי שעלינו להינשא ולהקים משפחה, כאשר את הנישואין עלינו לערוך בארץ ישראל". 

טבילה: רגע של שינוי

אודאי הגיע ארצה. לכבוד הנישואין, הוא הזמין אולם ורב וכמובן אורחים רבים. זו עתידה הייתה להיות חתונה שמחה ורבת משתתפים. בערב החתונה, פנתה אליו חמותו לעתיד שהייתה קרובה למסורת, וביקשה שיטבול לפני החתונה. "אתה צריך להיטהר לפני החתונה", אמרה לו. לפי עצת אחד הרבנים, הוא החליט לקחת את הטבילה צעד אחד קדימה, ונסע למקווה האר"י ז"ל שבבית העלמין בצפת, לזכות בסגולות הטהרה המיוחסות לטובלים בו. בשעות של לפנות בוקר הוא יצא עם ידידים ובני משפחה לצפת.

החוויה עדיין טבועה בו. "המקום היה חשוך ואפל. המים היו קפואים והיה נראה לי שעשיתי טעות שבכלל הגעתי. מעולם לא טבלתי קודם, ועכשיו אני מגיע למקום הזה? אבל בסופו של דבר נכנסתי פנימה, טבלתי ובאותו רגע חשתי שמתחולל בי שינוי עצום. כאילו נולדתי מחדש. זה עשה לי משהו שרק אחר כך עמדתי על מלוא משמעותו".

כשהוא יצא מהמקווה, נתקל בדוכן של חסיד ברסלב עמוס בספרים. המוכר ביקש צדקה, ועודאי תרם לו עשרה שקלים. בעל הדוכן הצביע על ערימות הספרים והציע: "אתה יכול לבחור מהספרים האלה איזה ספר שתרצה". 

"הסתכלתי על הספרים", הוא נזכר, "כולם היו ספרים עם כריכות דמויות עור והטבעות זהב וכסף, 'ספרים של דתיים', לא משהו שהתאים לי. אבל היה ספר אחד עם כריכה יפה ומודרנית. על החזית הייתה הטבעה יפה של המילים 'ליקוטי מוהר"ן' והמילים 'האש שלי' בצורה של להבות. אמרתי לעצמי: זה מתאים לי, ולקחתי אותו". 

החתונה עברה בשמחה גדולה ואחריה שב הזוג הצעיר לארצות הברית. "הגעתי הביתה", משחזר אודאי, "והתחלתי לפרק מזוודות. תוך כדי סידור, מצאתי את הספר הזה שקיבלתי מאותו חסיד. אמרתי לעצמי: בוא נראה מה זה הספר הזה. כשפתחתי אותו חשכו עיניי. זה היה 'מלא כתוב', עיסה של אותיות שחורות וצפופות, ומילים לא ברורות. לא הבנתי כלום. אמרתי לעצמי: בוא נתחיל מההתחלה. פתחתי את הקטע הראשון וכך קראתי: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם ... כי עכשיו, בעוונותינו הרבים, חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם; אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל'. 

"קראתי את השורות הללו, ופתאום הכה בי ברק. הבנתי שאני מבין טוב מאוד. לא רק מבין, אלא בעצם גם זה משהו שחשתי כל ימי בארצות הברית בין הגויים. איך אנו היהודים מאבדים את החשיבות והייחודיות שלנו מול הגויים. איך בגלל שנטשנו את התורה, איבדנו את מה שהיינו מיוחדים בו. פתאום ברגע אחד, כן, ממש ברגע אחד, התהפך לי הלב. באותו רגע ידעתי, שאני צריך וחייב לחזור ליהדות. זה היה משהו שתמיד רציתי והיה מונח בליבי, עכשיו זה פרץ החוצה". 

אודאי החליט לשמור שבת, אך התלבט כיצד לבשר את זה לרעייתו. לתדהמתו, מיד כשהציע זאת בהיסוס גדול, היא הסכימה. "לאחר מעשה התברר, שכבר זמן רב קודם לכן היא רצתה להתחיל לשמור מצוות, וזאת בהשפעת אותו ספר שנתן לה הדוד לפני שיצאנו לארה"ב, אבל לא העזה לעשות זאת עדיין. כשבאתי והצעתי את זה, היא מאוד שמחה. תקופה קצרה לאחר מכן, הגיע יום הכיפורים, ואנחנו החלטנו לשמור את היום הקדוש הזה מבואו ועד צאתו, יצאנו לבית הכנסת ולמעשה התחלנו לשמור על כשרות". 

ההמשך היה מהיר. לא הרחק מביתם היה בית חב"ד, ובני הזוג הגיעו למקום והשתתפו בשיעורי תורה ובתפילות. דניאל חבש כיפה והשניים אימצו אורח חיים דתי. יותר מאוחר, כאשר נולדו ילדיהם, החליטו לעלות ארצה. 

"איתני הצטער על העובדה שאני עוזב אותו, אבל סייע לי להשתקע כאן בארץ והמליץ עלי בפני אחת החברות הגדולות ליהלומים בישראל. אני הקמתי במסגרת החברה מחלקה מיוחדת ליהלומים מיוחדים בעלי איכות אמנותית מיוחדת. 'המחלקה של דניאל' כפי שהייתה קרויה, צמחה וגדלה עד שהייתה לאחת המחלקות הגדולות בחברה שגלגלה עשרות מיליוני דולרים". 

תמורה: מנכ"ל שמנקה מלטשה

בשנת תשס"ח פרץ המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית שהשפיע באופן חריף על שוק היהלומים. הביקוש ליהלומים ירד, לקוחות נקלעו לקשיים, ספקים נתקעו עם מלאי, אלפי עובדים פוטרו וחברות היהלומים התרסקו. גם החברה של אודאי נקלעה לקשיים, התרסקה ופעילותה הושבתה כמעט לחלוטין. אודאי עצמו החליט לפרוש עם פיצויים נדיבים וחסכונות מימי השפע ועזב את התחום לתמיד. 

הוא עבר ליישוב דתי, גידל את חמשת ילדיו, והתרכז בלימוד תורה. כאן הוא התחבר לקבוצה של חסידי ברסלב שכמוהו עשו את דרכם מהעולם החילוני אל היהדות. כאשר חבר שכר מקום בירושלים במטרה לפתוח שם נגריה, אודאי הציע את עזרתו והגיע למקום שהתברר כמלטשת יהלומים נטושה. "וכך מצאתי את עצמי, אני, דניאל, שהיה בפסגה של מנכ"לות חברת יהלומים, מנקה גריז של פועל מלטשה. העולם כל כך קטן, והגלגל מתגלגל בו". 

תמיד הייתה לו נטייה לאמנות והוא החליט לקנות מסור סרט ישן, החבר תיקן אותו לרמה שהוא יצליח לעבוד. הוא לקח בול עץ והחליט לעצב בו באמצעות אש את אותן מילים שראה טבועות על הספר היהודי הראשון שקרא בחייו: "האש שלי".

להפתעתו, הרעיון הצליח, ואחרי כמה שעות הוא הפיק יצירה אמנותית ראשונה. היצירה הראשונה הזו, עדיין ניצבת על המדף בנגריה. "הנה היא", הוא מצביע עליה: שם היא עומדת מפוסלת בעץ כהה. צירוף המילים הזה אהוב עליו במיוחד והוא מפוסל בצורות שונות ובחומרים שונים. בחצר בית המלאכה אף ניצב לו גוש ענק של שיש לבן שגם בו מפוסלות המילים 'האש שלי'. משמעות חדשה למונח 'אש לבנה'.

"את האותיות הללו", מספר אודאי, "פיסלתי די במקרה - אם יש דבר כזה מקרה בעולם מושגח. היה זה כשפסלים מומחים עבדו כאן בסמוך, על פסלים שונים, והוזמנתי גם אני לפסל. זו הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי גילוף באבן. אני מתמחה בעיקר בעבודות עץ, אבל הנה, הצלחתי גם פה".

מאז הוא כבר ייצר שלל מרהיב של יצירות: קערות ליל סדר, חנוכיות, כדי שמן, ואף נרתיק מיוחד לאתרוג ולולב - הכול מעץ. במהלך השנים ייצר גם בתי מזוזות מופלאים ומגולפים בכישרון מדהים. "בהתחלה", הוא אומר, "עשיתי כמה בתי מזוזה לחברים, נרתיק למגילת אסתר ועוד, לאט לאט המשכתי ועשיתי דברים נוספים". 

היצירה שבה הוא עסוק כיום במיוחד, היא הכנת נרתיקים לספרי תורה ספרדיים. "בתחום הזה, מקובל לקחת שטאנץ קבוע מעץ שעשוי בצורה תעשייתית ולהדביק עליו טס כסף שעשוי גם הוא בצורה תעשייתית. זו עבודה שאורכת זמן קצר יחסית. לעומת זאת, הנרתיק שאני עושה, עשוי כולו מעץ והכנתו דורשת יגיעה רבה. כמעט חצי שנה אורכת ההכנה.

"האמת", הוא מודה, "זהו תחום קשה ותובעני וכבר חשבתי לעזוב אותו. אלו היו ימים קשים בשבילי מבחינה כלכלית והתלבטתי מה לעשות. אלא שאז, יום אחד, מגיע אלי רב בית הכנסת שלי ואומר לי: שמעתי שאתה אמן של יודאיקה. אני עומד לכתוב ספר תורה. מה דעתך? האם תוכל לעשות לנו נרתיק? אמרתי לו שנראה לי שאוכל לעשות זאת וציירתי לו על מפית את הנרתיק שראיתי בעיני רוחי. הרב אישר: 'בסדר, תעשה את הנרתיק', ואף נתן לי מקדמה.

"רק לאחר מכן התבררו לי פרטי המקרה. מדובר היה באדם שנפצע במלחמת יום הכיפורים. הוא הצליח להשתקם מעט, אך נותר נכה כל חייו. אחרי כמה שנות סבל וייסורים, הוא הלך לעולמו בצער. בצוואתו, ביקש אותו יהודי שיכתבו למענו ספר תורה. זה היה הנרתיק הראשון שעשיתי, ומאז עשיתי עוד מספר נרתיקים שזכו כולם לשבחים גדולים".

אף שאודאי מתעקש להצטנע, היצירות שלו מדברות בעד עצמן. לא מזמן, בתערוכת יודאיקה נחשבת שהוא השתתף בה, ניגש אליו מנהל מפעל לנרתיקי ספרי תורה עם בני זוג שביקשו ממנו נרתיק מיוחד. הוא הביא אותם לאודאי ואמר להם: "אם אתם רוצים משהו מיוחד באמת, זה רק אצלו". קשה להישאר שווה נפש מול היופי שהוא מצליח להפיק מבולי העץ.

חדירה: הסוד שבתוך העץ

במהלך השנים הוא הפך למומחה לעץ ולתכונותיו. לא הרי עץ אגוז כהרי עץ אקליפטוס. ולא הרי שניהם כהרי עץ ארז. "לכל עץ יש אופי משלו. 'האדם עץ השדה' ממש. עץ זית למשל, הוא עץ מלא בצורות, אתה לא יכול לפסל אותו כרצונך, אלא חייב ללכת עם הצורות הפנימיות שיש בעץ. עץ אגוז למשל זורם כלפי מעלה וגמיש, אפשר לכופף אותו לצורות שונות. אני הולך ברחוב ורואה עצים מוטלים על הרצפה, אני יכול לראות את היצירה שבהם.

"ל"ג בעומר, במובן הזה, הוא יום של ייסורים. אני לא יכול לראות איך אנשים לוקחים עצים חיים, גזעים שלמים עשירי צורות, ושורפים אותם, הורסים אותם. ואני יודע עד כמה מהעץ הזה אפשר לעשות יצירה שתחיה לעד.

"זו לא רק האומנות", הוא מסכם, "זו גם העובדה שאתה לוקח בול עץ, חומר פשוט, ומכניס בו משמעות רוחנית. לא מזמן לקחתי מדרגות עץ שנזרקו ועשיתי מהן חנוכייה. כך אתה לוקח את החומר ומקדש אותו במצווה. זה הרעיון המרכזי של העבודות שלי. לגלות את הניצוצות". 

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן.