אל תראוני שאני שחרחורת: ראיון עם שלושה מרבני הקהילה האתיופית

שנים ארוכות שהם חיים בינינו, או שמא נכון יותר לומר בשולינו. התרגלנו לאי נוכחותם במרחב הציבוריים. מאז שהם עלו לכאן, במבצעים הרואיים, בני העדה האתיופית משתדלים לשמור על שתיקה וסגירות. הם מעודנים וביישנים, תמיד מתהלכים בצדי הדרכים מכונסים בקהילותיהם, ואז פתאום, בבת אחת, הכול התפוצץ בזעם שהרעיד את לב הארץ.

וכמו שתמיד קורה, ככל שהזעם והכעס נצברים עמוק יותר, הם מתפוצצים בגעש לוהט יותר. הדבר רק הרחיב את מעגל האלימות, משום שהמחאה התפרצה באלימות כמעט חסרת תקדים. יידוי אבנים על שוטרים, ניידת משטרה שהוטלה על גבה וקציר של עשרות פצועים. פתאום זרקה העדה רימון הלם בלב תל אביב, והאדמה מאז רועדת.

מה שהצית את חבית אבק השריפה, היה תיעוד של חייל צעיר בן העדה שרכב לתומו על אופניים, עוכב על ידי שוטר והוכה ללא כל סיבה והתגרות נראית לעין. אבל מה קרה לבני העדה? מה קורה מתחת לפני השטח שאנו עדיין לא יודעים? האם האתיופים הם השקופים שלא ראינו שנים כה רבות, עד שהם נאלצו לנפץ את הזגוגיות?

אתיופים במחאה (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הרב מזור בהיינה, בעבר חבר כנסת מטעם תנועת ש"ס וכיום רב הקהילה האתיופית בבאר שבע, מגחך בכאב: "אנחנו לא שקופים. אנחנו גרועים מהם, אנו שחורים. מי ששקוף - לא רואים אותו, איש לא דואג לו, איש לא מסייע לו כי הוא בלתי נראה. אנו שחורים, רואים אותנו, אבל דורכים עלינו. אז הנה, אחרי סבל של שנים ארוכות, זה מתפוצץ. זה כואב וזה כואב קודם כול לנו, לרבני ומנהיגי העדה".

כבר לפני שלוש שנים כינס 'בקהילה' את הרב בהיינה עם עוד שניים מבכירי העדה: הרב אליעזר מנגשה, בוגר ישיבת 'פורת יוסף', גם הוא רב קהילה בעיר, ועמם הרב ראובן וובשת, רב הקהילה בנתיבות. השלושה כולם מפירות גידוליו של עולם התורה, שהיו למנהיגי הדור הצעיר של העדה, לשיחה על מצבם של בני העדה בישראל. עתה, בעקבות המהומות, שבנו אליהם לשיחה נוספת ואקטואלית הרבה יותר, על נסיבות ההתפרצות ועל מה שלא השתנה בכל הזמן שחלף.

הבלגנו במשך עשרות שנים

"צריך להבין", ממשיך הרב בהיינה, "כשראינו את התיעוד המחריד הזה שבו נראה חייל חובש כיפה בן העדה, מוכה על ידי שוטר על לא עוול, מבחינתנו זה רק הקש ששבר את גב הגמל. ההתעללות והזלזול בבני העדה, הם תופעה רחבה הרבה יותר. זה אפליה במקומות העבודה, בחינוך, במשאבים. אני עצמי ראיתי לא פעם התנהגות כזו של אנשי משטרה כלפי בני העדה.

"אני אישית", מצטרף הרב מנגשה, "לא חוויתי מקרה אלימות כזה באופן אישי, אבל שמעתי על עשרות כאלו. אבל את האפליה חוויתי על בשרי לאורך שנים. הנה למשל, כבר שני עשורים שאני משמש רב הקהילה בבאר שבע, אבל מבחינת הרשויות אין לי תקן. אני כמו עב"ם. העניין נמצא אף בדיון משפטי ולפיכך לא ניכנס לזה, אבל זה משקף את חוסר המודעות לצרכי העדה. אין חולק על כך שמדובר בעדה שקטה בעלת אופי עדין שיש בה את שלושת סימני עם ישראל: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. גם בזמנים הקשים ביותר, לא היו תגובות זעם כה חריפות כמו עכשיו, וזה משום שאכן חשים שהגיעו מים עד נפש".

הרב וובשת הוא היחיד שלפחות על בשרו לא חש באפליה, אף שהוא מודע היטב לקיומה. "בחסדי ה', כנראה בשל היותי מראשוני העולים לישראל ובגלל המסלול אותו עברתי, לא חשתי אפליה וקשיים מיוחדים, אבל היא בהחלט קיימת. רואים אותה על כל צעד ושעל. החברה בישראל לא מתייחסת לבני העדה כאל שווים. למרות שיש בינינו מוכשרים שהגיעו להישגים, עדיין מופלים וזוכים לזלזול. המוחים, ברובם צעירים שנולדו פה, כבר אמורים להיות שווים לכל אזרח אחר, ועדיין לא זכו לכך".

"קח למשל את המקרה המתועד הזה של החייל המוכה", אומר הרב בהיינה, "תאר לך שהמקרה לא היה מתועד, החייל היה נעצר, נשפט ונשלח לכלא על לא עוול בכפו. כל חייו היו נהרסים ואות קלון היה מוצמד למצחו. על מה? על כלום. וכמה מקרים כאלה שלא תועדו התחוללו? עשרות. אני רואה חסד ה' בכך שהמקרה הזה תועד ופורסם, עכשיו הציבור ראה בעצמו. יידעו שהטענות לא מופרכות ואולי יתעוררו לעשות משהו".

יש הטוענים שעמותות השמאל התערבו כאן וליבו את הרוחות. יש בכך מן האמת?

הרב בהיינה: "אלה הבלים. נכון, אולי בשוליים הם התערבו, אבל התסכול והכאב אמתיים. אסור להסיט מכך את הדיון".

הרב מנגשה: "נכון, הייתה כאן אלימות חריגה שאותה יש לגנות, היא לא במקום ולא ראוי היה שתתחולל, אבל הרוב באו למחות ותו לא. חבל מאוד שזה יצא משליטה".

הרב וובשת: "יש בעיה אחרת עם העמותות הללו והיא שלעיתים המדינה מזרימה הון עתק דרכם או דרך ארגונים אחרים המטפלים בבני העדה, אך למעשה הגישה שלהם והדרך בה הם עובדים, נגועות באינטרסים זרים, וכך הכסף לא באמת משפר את מצבם של בני העדה. אני יכול לומר שלמעשה אכן קשה להתלונן על כך שהממשלה אינה מזרימה כסף לצורכי העדה, כי היא עושה זאת. אבל זה נעשה מבלי להתייעץ כראוי וכך המימון לא מקיים את יעדיו. מעבר לכך יש גם בעיה חברתית עמוקה הקשורה ליחס הבעייתי המושרש מול בני העדה, שלצערי הרב דורש פעילות תקיפה".

מה למשל?

הרב מנגשה: "צריך לשלב את הצעירים בתעסוקה. לחוקק חוק נגד אפליה במקומות עבודה ולהקפיד על כך. אנו רואים צעירים שמגיעים לראיון עבודה לאחר שעברו הכשרה של שנים, אבל המעסיק לא מוכן להעסיק אותם בתואנות שונות, כשכולנו יודעים מה האמת. ריבונו של עולם, יש פה קהילה בת 150 אלף נפש, תנו להם להיקלט בארץ, הם אוהבים את הארץ וגאים בה. הם יהודים טובים שרוצים לתרום".

מרן הגר"ע היה אבינו

הרב בהיינה: "אני רוצה להוסיף דברים חמורים מאוד. באופן כללי, התחום היחיד שבו אין כמעט אפליה נגד בני העדה הוא בחינוך. אני מדבר על אברכים חרדים, תורניים, שלמדו בישיבות אך מתקשים לשלוח את בניהם ללימוד תורה. יש תנועת תשובה אדירה בקרב בני העדה, תנועה שלא הייתה כמותה מעולם. בתי הכנסת מלאים ואנשים מתחזקים ורוצים לשלוח את בניהם לחינוך חרדי אך לא נותנים להם".

זה קורה גם במערכת החינוך של ש"ס? באל המעיין?

הרב מנגשה: "בהחלט. יודגש שלא בכל המוסדות, אבל ברבים מהם קיימת האפליה".

הרב אריה דרעי, יו"ר ש"ס, יצא בהכרזה השבוע שש"ס שותפה במאבק שלכם. ניסיתם לפנות אליו?

הרב בהיינה: "זו לא פוליטיקה - זו מציאות כואבת יומיומית, באים אליי הורים יום יום בבכי וכאב. אין להם לשלוח את ילדיהם. אני לא מנסה לפנות? בטח אני מנסה, אבל אנשים מתעלמים מאיתנו. אם אכן יש מי שרוצה לעזור, אם יש מי שחושב שאנחנו 'שקופים' שיש לסייע להם - אז קדימה, הבה נתקן בבית פנימה. יש קהילות אתיופיות בבית שמש, בירושלים, בכל הדרום, בכל המקומות האלה יש בני תורה מבני הקהילה".

מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל הרי היה זה שתמיד תמך בכם.

הרב מנגשה: "נגעת בנקודה כואבת מאוד, מרן זצוק"ל היה אבי העדה. הוא היה אבינו, דאג לנו בכל דבר ועניין. הוא פסק קטגורית שאסור להפלות ושיש לקבל כל אחד מבני העדה. כל פעם שהיה סיפור כזה היו רק צריכים לדבר איתו וזה היה מיד מסתדר. חבל על דאבדין".

הרב בהיינה: "לקרוא למרן 'אבא' - זו מילה חלשה מדי, צריך לחפש מילה חזקה יותר. הוא היה קשור אלינו ודאג לנו. בכל עניין חש אחריות והיה מצלצל הרבה פעמים אליי לשאול מה שלום בני העדה והאם צריך עזרה. הוא היה מבקש נתונים כמה מבני העדה נקלטו בעולם הישיבות וכל מקרה כזה עורר בליבו שמחה גדולה. כשהלך לעולמו הוא הותיר בליבנו חלל עצום. אין יום שבו אני לא בוכה על כך מכאב עצום, אבא שלנו היה ואיננו".

הרב מנגשה: "אני כבר לא מבין את זה. אני רואה מנהלים שאומרים לי שהפסק של מרן לא מקובל עליהם. מסוגלים לומר דבר כזה. אנשים בתוך מערכת החינוך שהוא עצמו עמל עליה".

הרב וובשת: "היה יותר ממקרה אחד שכאשר התקשינו במציאת מקום לילד, היינו פונים למרן וזה היה מסתדר. היום נפגשנו לא פעם עם בנו מרן הראש"ל הגר"י יוסף שמנסה לסייע לנו וניתן לומר בהקשר הזה שברא כרעא דאבוה והוא הולך בדרך אביו הדגול ומנסה לסייע לנו בכול. אנו מתכננים גם לערוך פגישה עם חכם שלום כהן ולפרוש בפניו את הנושא כדי שש"ס תמשיך במורשת מרן, וראוי להוציא מכתב מטעם מועצת החכמים שתורה לכל מנהלי המוסדות לחדול מאפליית בני העדה".

לפחות 'ואהבתם את הגר'

"אנו והורינו", מוסיף הרב וובשת, "עלינו ארצה. בכל לבנו רצינו לשוב לארץ ישראל, להיות חלק מעם ישראל. וזה מה שבסך הכול מבקשים בני העדה".

אתם, כבר נולדתם כאן בארץ, או באתיופיה?

הרב וובשת: "אני עצמי עליתי עוד בשלהי שנות ה-70, לפני העלייה הגדולה ב'מבצע משה'. אבי תמיד רצה לעלות לארץ ישראל, אך אתיופיה לא אפשרה לו לצאת וישראל לא נתנה לו להיכנס. הוא הגיע לארץ בכסות של סטודנט המבקר בארץ. אמי באה לארץ כביכול כדי לבקר קרובי משפחה. כאן התמקמו בביתו של יהודי יקר בירושלים ורק לאחר תקופה זכו הוריי באשרת עלייה".

מי שסייע למשפחה להיקלט בארץ היה עובדיה חזי, יהודי תימני יליד אתיופיה, שבמשך שנים עזר רבות ליוצאי ארצו לעלות ארצה ולהיקלט בה. "עובדיה חזי הכיר את העדה ושוכנע כי מדובר ביהודים כשרים. הוא פעל רבות בנושא והיה בין הגורמים הראשיים לכך שגם השלטונות בארץ יכירו ביהדותם של יהודי אתיופיה. הוא גם זה שקלט את אבי וסייע לו בשלבי הגעתו הראשונים. אבי נקלט היטב והצטרף לקהילת יהודי מרוקו. אני עצמי נשלחתי ללמוד בישיבות", אומר הרב וובשת.

אצל הרב מנגשה, זה היה פחות קל. "מדובר בתקופה מאוחרת יותר. יום אחד שמענו שאפשר לעלות לארץ ישראל. הייתי אז ילד ואני זוכר איך השארנו את כל מה שהיה לנו מאחור וכל המשפחה צעדה קילומטרים רבים מהכפר שבו גרנו עד לסודן. צעדנו במדבר, ברעב ובצמא. כל דודותיי המבוגרות נפטרו בדרך. בחרטום, בירת סודן, המתין לנו איש 'המוסד' שהורה לנו להגיע לחוף הים. היו שהגיעו עם ספינות והיו שהוטסו למדינה שלישית כמו גרמניה ויוון. משם הגענו במטוס לארץ ישראל".

הסיפור של הרב בהיינה ומשפחתו קשה עוד יותר: "גם אנחנו צעדנו מהכפר לסודן, בתקווה שיעלו אותנו לארץ. אבל שכחו אותנו שם לשנה וחצי. בינתיים אבי הי"ד נרצח על ידי מוסלמי שעשה זאת רק משום שאנו יהודים".

"היו זמנים שבהם אם רק חשדו בך שיש לך קשר לישראל, או שאתה מתכנן לעלות אליה - היית מסתכן במוות בירייה", אומר הרב מנגשה. והרב בהיינה מציין בהקשר זה את אח סבתו, שהיה איש 'המוסד' ששירת בקניה. "יום אחד התעורר נגדו חשד קל וכבר עמדו לירות בו, בלי משפט. ברגע האחרון הצליח להימלט".

גם קיסר אתיופיה, היילה סלאסי, טען שהוא ממוצא יהודי, צאצא של שלמה המלך.

הרב וובשת: "אכן, הוא כינה את עצמו 'גור אריה יהודה' ואף החזיק בארמונו גור אריות. במו עיניי ראיתי את הגור הזה. יש הטוענים שמוצאם של יהודי אתיופיה הוא מהיהודים שליוו את מלכת שבא בשובה מהביקור אצל שלמה המלך. אני אישית סבור שאנו מתייחסים לשבט דן.

"דרך אגב, לאותו מלך היה בארמונו גם כלב, שלפי העדויות ידע לזהות בני אדם ולהכיר בהם אם הם אויבי המלך או אוהביו. לפי תגובת הכלב היה המלך יודע כיצד לנהוג באורחיו. זה מזכיר לי, להבדיל, את הנאמר במדרש לגבי כיסאו של שלמה המלך, שהיו חקוקות עליו דמויות של חיות ולפי תגובתן ידע שלמה המלך לחרוץ דין".

טבעם של אנשים שהם מתגעגעים לנופי ילדותם. האם גם אתם חשים געגוע כלשהו לאתיופיה?

הרב בהיינה: "לְמה להתגעגע? להתגעגע לישיבה הגדולה שלא הייתה לנו שם?! לא היה כלום. אין סיבה לגעגועים".

הרב וובשת: "אין לנו כל תחושת קרבה למדינה הזאת. הגויים עשו כל שביכולתם כדי שלא נחוש שם בנוח. מבחינת החוק, אסור היה למכור לנו אדמה. יכולנו לעבוד שם כאריסים בלבד ומשום כך היה קל לנשל אותנו מאדמתנו. תמיד גדלנו בידיעה שזו לא ארצנו, ושיש לנו ארץ אחרת, ארץ ישראל. ברגע שנוצרה האפשרות לעלות, קמנו ועזבנו. אילו אנשים היו יודעים כמה אהבה יש בעדה האתיופית לארץ ולעם ישראל. בשביל זה מסרנו את הנפש.

"הדבר שהכי קשה לנו, היה לראות בארץ יהודים שאינם שומרים שבת. כשאבי ראה בארץ חילול שבת, הוא לא היה מסוגל להבין זאת. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. כשהוא ראה את חוסר הצניעות כאן הוא היה כל כך נסער, עד שאפילו שקל לחזור לאתיופיה".

צילום: בן קלנר / פלאש 90)

ואיך הייתה הקליטה שלכם כאן? יש לכם מרירות על התנהגות המדינה כלפיכם?

הרב וובשת: "המדינה עשתה כל שביכולתה למען העדה ואין לנו תלונות, גם אם לא הכול היה מושלם, לפחות ניסו מה שיכלו. אם יש לנו ביקורת על הקליטה היא דווקא על עולם התורה, שקצת דחה אותנו".

הסיבה לכך היא שהיה פסק הלכה שעל העולים לעבור 'גיור לחומרא' וחלק גדול מהעולים סירב לעשות זאת.

הרב וובשת: "כעת, ברוך ה', הכול עוברים את ה'גיור לחומרא' ומבינים את חשיבותו. כך שאין כבר ספקות על איש שהרי כולם עברו את הגיור".

הרב מנגשה: "אני תמיד שואל, ממה נפשך: אם אנחנו יהודים - יש מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. אם אנחנו גרים - יש מצוות 'ואהבת את הגר'. שתיהן מצוות חשובות שחובה לקיימן".

יש בנו בני-תורה מובהקים

ובכל זאת, למרות הקשיים והכאב, הרבנים אופטימיים: "בשנים האחרונות יש גל חסר תקדים בהיקפו של חזרה למסורת וליהדות,. "בתי הכנסת מלאים", הם אומרים, הקהילות צומחות ויש דרישה ובקשה לעוד בתי כנסת ועוד מוסדות חינוך.

הרב מנגשה: "ברוך ה' רואים את הפירות. רואים אילו בחורים טובים פורחים בצל העדה. יש היום מאות בני תורה יוצאי אתיופיה, מאות בני ישיבות ואברכים".

הרב וובשת: "יש לנו בנתיבות כולל אברכים של עשרות לומדים ששוקדים על התורה והעבודה וזה רק צומח".

בעצם, למה שלא תקימו מוסדות חינוך משלכם? אולי זה הפתרון האמיתי, שכן כך גם תוכלו לשמר את המסורת המיוחדת של העדה?

הרב בהיינה: "אם לא תהיה ברירה נעשה זאת, אבל זו תהיה הודאה בכישלון הקליטה. לא עלינו לארץ כדי להקים קהילה לבד. זה גם לא מעשי ולא אפשרי, יש לנו קהילות קטנות בכל מקום, נקים לכל קהילה קטנה בית ספר?".

הרב וובשת: "יש לי תכנית להקמת ישיבה לבני העדה, שיוכלו להגיע ללמוד בה מכל הארץ, דא עקא שאין לנו מימון לכך".

מדוע בעצם כשעליתם ארצה אימצתם את מנהג הבית יוסף? כשאין מסורת לכאן ולכאן, ניתן לאמץ מנהג אשכנז ומנהג ספרד במידה שווה לכאורה.

הרב וובשת: "זו שאלה שאני נשאל מדי פעם על ידי צעירים מהעדה, אבל כפי שסיפרתי לך, כשאבי שעלה לארץ הוא מיד חש נוח בקרב יהודי מרוקו. ויש לזה סיבה, שכן יהדות ספרד מוצאה ברובה מאפריקה. המנטליות דומה, התרבות דומה וחשים בנוח יחדיו. יש היום מאות בתי כנסת של יהודי אתיופיה וכולם מתפללים בנוסח עדות המזרח. יש גם לא מעט מנהגים דומים".

ואיך תשמרו את מנהגיכם המיוחדים? את חג הסיגד, למשל. איך תשמרו את שפת הגעז, שהיא שפת קודש אצלכם?

"את חג הסיגד אפשר לקיים גם כשלומדים בפוניבז', ואת שפת הגעז איש אצלנו לא מכיר חוץ מהקייסים. לשם כך בלבד, לא זקוקים למערכת חינוך נפרדת. צריך רק שהמערכות התורניות הקיימות היום יקבלו אותנו בצורה נאותה".

קשה להיות רב בעדה שלכם, אני אומר להם. אתם נלחמים על מקומכם מול הממסד, מול הספרדים, מול האשכנזים, מול החילוניות, איך מצליחים בכל זאת? "נכון מאוד, הקושי אכן רב. ובכל זאת, ברוך ה', כשמסתכלים על הפירות הצומחים - רווים נחת ושואבים עידוד".

"לפעמים אני מתפעל", אומר הרב מנגשה. "כל בן תורה אתיופי הושקע בו מאמץ השווה לזה המושקע במאה בחורים מבתים חרדיים. ובכל זאת, יש כבר מאות בני תורה בתוך העדה. אני פונה אל הלב ואומר 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש'. אל תסתכלו על כך שאני שונה, זה בגלל שסבלתי בגלות הארוכה, בגלל שהגלות שלי הייתה קשה, אבל אל תסכלו על החיצוניות אלא על הפנימיות. תבדקו ותגלו בנו דברים חיוביים.

"אני זוכר שלפני כ-22 שנה למדתי בכפר הנוער הדתי ב'כפר חסידים'. חשתי לפתע חשק עז ללכת לישיבה קדושה. באתי למדריך שלי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לישיבה חרדית. הוא אמר לי: 'מה יש לך לחפש אצל ה'שחורים' האלה, הם בכלל לא יקבלו אותך'. אבל אני התעקשתי להתקבל לישיבת 'פאר משה' בבני ברק. התלבטו שם ובדקו אחריי עד שהחליטו לקבל אותי.

"לא אשכח עד היום את הרב אברהם בן זמרה שלימדני שם תורה. אחר כך, כשיצאתי לישיבה גבוהה, הוא אמר לי, 'אתה לא הולך עד שתביא עוד אתיופי במקומך'. אחרי שנה, הגיע לשם עוד בחור מבני העדה האתיופית, ששקד על התורה ועל העבודה והיום הוא בקי בכל מכמני התורה ועוסק בדיינות".

הרב וובשת: "ביקרתי בזמנו אצל ראש הישיבה הגאון רבי יששכר מאיר זצוק"ל, ושוחחתי עמו על קשיי הקהילה. תחילה הוא שאל אותי כמה שאלות בהלכה. התחלנו להתפלפל בסוגיה הלכתית. הוא נותר נפעם ואמר: 'לא ידעתי שיש ביניכם בני תורה'. מאז היחס שלו אלינו השתנה לחלוטין. אני בטוח שאם יכירו אותנו ויראו אלו פירות טובים יוצאים מבני העדה, כל ישיבה תהיה גאה בהם".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן.