עשור להתנתקות: הנורות האדמות נדלקו כבר אז

ארבעה חודשים לאחר ההתנתקות, החלו ההערכות של אנשי פיקוד הדרום להתממש, בזו אחר זו: "חמאסטן בעזה", כפי שנקראה הערכת המצב שהגישו לראש הממשלה דאז, אריאל שרון. ולא הייתה זו סתם תוכנית, היא הייתה תוכנית מפורטת לפרטי פרטים. אף שיש מי שמנסה להסתיר אותה, בעיקר אנשי המודיעין והשב"כ, שהכול התפוצץ להם בפנים. פשוטו כמשמעו.

הכול התחיל בשנה שלפני ההתנתקות, כאשר אריאל שרון החל לרמוז על תוכניתו לפנות ישובים מגוש קטיף. זה החל כאשר יוסף (טומי) לפיד הציע לשרון לעקוף את תוכנית "מפת הדרכים" שעמד להציע באותה העת, נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש (הבן).

(צילום: פלאש 90)

לפיד הציע לשרון לפנות את שלושת הישובים בצפון רצועת עזה: דוגית, אלי סיני וניסנית. שרון אימץ לחיקו את כותרת התוכנית, ואז החל בהתייעצויות עם אנשיו, ללא מעורבות של אנשי פיקוד דרום. בשלב הבא, עירב שרון את אנשי אמ"ן והשב"כ בתוכניותיו. היו אלו חודשים שהתוכנית רק הלכה והתעצמה.

בתחילה היה ברור, שרון רוצה לפנות את ישובי צפון רצועת עזה, ואז אמרו אנשי "החווה" – יועציו הידועים שעמם נמנו בניו, הרי זה לא ירגיע את ארה"ב, הם לא ירדו מ"מפת הדרכים", אז בואו נרחיב את התוכנית לדרום רצועת עזה, כמו פינוי כפר דרום. וכך לאט לאט התרחבה התוכנית לשיא – פינוי מרכז הרצועה מיהודים – הישוב הגדול מכולם נווה דקלים. הישוב האחרון שנותר, נצרים. בשביל שרון היה זה לחצות את הקו שלפני האחרון.

"דין נצרים כדין תל אביב", כולם זוכרים את סיסמת הבחירות של שרון בבחירות, שבהן ניצח. ושרון לבסוף שבר את המילה שלו: גם נצרים תיכנס לתוכנית ההתנתקות. עד כאן בראשי פרקים, סדר ההכרעות על פינוי גוש קטיף. פינוי היהודים מישובי הגוש, מהצפון ועד הדרום.

השלב האחרון בכדור השלג שהתגלגל, היה במהלך ההתנתקות, כשכבר החל הפינוי: הרי כבר פינינו את גוש קטיף מיהודים, אז למה לנו להחזיק בציר פילדלפי. מדובר בציר מרכזי שמתחתיו נחפרו עשרות מנהרות שמהן היו הפלסטינים מבריחים אמצעי לחימה לרצועה. ושרון נכנע גם לשטות הזאת. הוא החליט שאם כבר אז כבר, מפנים את הציר. ובכך הפקירה ישראל את תושבי הדרום לידי החמאס.

התחזית הקשה שהתממשה

ויכוח חריף פרץ באותם הימים בין ראש הממשלה שרון לרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון. הוויכוח הלך והתעצם כאשר שר הביטחון דאז שאול מופז צידד עם שרון והלך נגד הרמטכ"ל. למעשה, התרעותיו של יעלון נפלו על אוזניים ערלות.

הרמטכ"ל דאז יעלון קיבל גיבוי מלא, וחיזוק לדבריו מכל סגל הפיקוד בפיקוד דרום. למעשה, אנשי פיקוד הדרום היו בודדים במערכה, נגד אמ"ן ונגד השב"כ. אנשי הפיקוד הכינו חוברת שבה הם פרשו שלב אחר שלב את מה שיקרה ביום שלמחרת ההתנתקות. כותרת החוברת הייתה "חמאסטן בעזה".   

אומנם לא ידעו אנשי פיקוד הדרום לנבא עד לפרטים האחרונים את המצב שבו אנו נמצאים כיום, אבל בהחלט ידעו לתת את המגמה, אף ששרון לא ערך ישיבות עומק על היום שאחרי ההתנתקות.

התחושה בפיקוד הדרום, באותם הימים, הייתה קשה מאוד. אנשי הפיקוד, הצהירו שיבצעו כל פקודה שיידרשו, אך בלב כבד. היו שחשדו בהם כי הם חוששים שביום שלמחרת ההתנתקות הם לא יהיו רלוונטיים, בגלל שעזה הולכת לשקוט מהיום ועד עולם, אבל אלו היו דברי הבל. אנשי הפיקוד התריעו, כי ידעו היטב מה הם אומרים בהיכרותם את השטח.

(צילום: פלאש 90)

הנחת העבודה של פיקוד הדרום הייתה, כי יציאה חד צדדית מגוש קטיף, באה לומר כי ישראל חלשה ובורחת עם זנב בין הרגליים. מי שזוכר, אריאל שרון הבטיח בקולו בערב ההתנתקות, כי ביום שלמחרת ההתנתקות הטיל הראשון שירו לעבר שדרות ועוטף עזה, כל עזה תעלה בלהבות. אז הוא אמר.

אי התגובה הנחרצת והרושם הפחדני שהותירה ישראל אצל אנשי החמאס, נתנו רוח גבית לחמאס בשטח. הציבור העזתי מצד אחד החל להתעסק בעצמאותו המוחלטת, וכתוצאה מכך עלתה על סדר היום השחיתות של אנשי הרשות. החמאס הציע להמשיך להכניע את האויב הציוני, בכך שיירה לעבר ישראל וכמו שישראל עזבה באופן חד צדדי את גוש קטיף, כך היא תמשיך ותעזוב את אשקלון ועד יפו. מצד שני באו אנשי החמאס והציעו ידיים נקיות. עוצרים את השחיתות. אין מצב שמי שיש לו כמה פרוטות, ייכנסו שוטרי הרשות מהפת"ח לביתו וישתלטו על ביתו ובני ביתו. החמאס הציע ניקיון כפיים. ואכן בבחירות שנערכו מיד לאחר ההתנתקות, ניצח החמאס ברוב מוחץ ואז התחוללה ההפיכה הקשה, שבה סולקו וסוקלו אנשי הפת"ח על ידי אנשי החמאס.

לסיכום: החמאס השתלט על השטח, סילק במקלות את אנשי הפת"ח שראשיה ברחו כל עוד נפשם בם ליהודה ושומרון, והחל עידן חדש ברצועת עזה – ללא הפת"ח וללא גוש קטיף.

למעשה, אנשי פיקוד הדרום זה מה שהם צפו, לפני ההתנתקות: השתלטות החמאס על עזה, וירי כבד על שדרות ועוטף עזה.

הסערה שאחרי ההתנתקות

שנתיים וחצי לאחר ההתנתקות, כשהחמאס כבר שלט היטב בשטח, ומתחת לעיני אנשי אמ"ן הוברחו טילים מסיני לישראל, וחיי תושבי עוטף עזה ושדרות הפכו לבלתי נסבלים: מאות טילים בחודש. אבל לא הירי על שדרות היה הקש ששבר את גב הגמל, אלא חטיפתו של החייל גלעד שליט.

ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, החליט לצאת למבצע "עופרת יצוקה", והציב לו שלוש מטרות עיקריות: החזרת החייל החטוף גלעד שליט הביתה, הפסקת הירי על שדרות ועוטף עזה והפסקת הברחות מסיני לעזה של אמצעי לחימה ובהם טילים. מיותר לציין כי בטווח הארוך, אף מטרה לא התממשה. ההפך. שליט לא חזר הביתה, הירי רק התגבר והגיע עד לחיפה (מה שקרה ב"צוק איתן", בדיוק לפני שנה), והתחמשות החמאס וההברחות רק התגברו, כשכמות המנהרות ההתקפיות ומנהרות ההברחות בין רפיח עזה לרפיח המצרית רק הכפילה ואף שילשה את עצמה.

(צילום: פלאש 90)

מי שקרא את הכתובת על הקיר, הושתק בערב ההתנתקות על ידי שרון ועושי דברו. פעם אחר פעם עלו הדוברים וציירו לנו ציור מרהיב של עזה הנקיה והחדשה. ובלב כבד פינו את היהודים מביתם, לב כולנו נקרע לגזרים. ובשדרות, נערכו עצרות והתכנסויות נגד ההתנתקות, זעקו "תושבי גוש קטיף הם חומת ההגנה שלנו, אל תפנו אותם, כי אנו נהפוך לחזית". נבואה שהתגשמה במלואה.

לא רבים יודעים, אבל מיד לאחר ההתנתקות, ממש זמן קצר אחרי פינוי היהודי האחרון מנצרים – הישוב היהודי האחרון שפונה מגוש קטיף, נורה טיל מצפון רצועת עזה לעבר חוות השקמים – ביתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. ולראשונה, חצו הפלסטינים את קו 7 הק"מ, והטיל נפל בקצה החווה, ליד גבעת הכלניות, היכן שקבורים שרון ורעייתו לילי.

מה שלא רבים זוכרים: האיש שכבש את עזה, ולמעשה הקים את ישובי גוש קטיף, היה לא אחר מאריק – אריאל שרון. ואותו האיש כאילו התהפכה עליו דעתו, הוא ולא אחר שעמד בנחרצות לפנות את גוש קטיף, וסילק את היהודי האחרון מרצועת עזה.