סיפורו של שען

עתיק מכל שעון בחנותו היה מר עקיבא. דומה כי שערותיו היו לבנות מן הקיר שלידו עמד, וכי קמוטים היו פניו אף מן פיסת הנייר שהתגלגלה למרגלותיו. אולם נראה היה כי עובדות אלו הצליחו לחמוק מתודעתו של מר עקיבא, או שלמרות שהיה מודע להן לא שיתף עמן פעולה: עיניו היטיבו לראות כל זיז וכפתור משעוניו, קטנים ככל שיהיו, וידיו אף הן ביצעו מלאכתן בדיוק וביציבות. כששאלוהו על כך ענה בבדיחות שדואג הוא יום יום לכוון מחוגי שעונו לזמן הרצוי, לפי מה שהספיק, או, במיוחד, לפי מה שלא.

* * *

"שן, בני, שן". מחר עלינו לקום מוקדם מהרגיל. עליך לעזור לאמא להכין תיקים. בשעה שמונה עלינו להיות מאורגנים עם כל חפצינו מחוץ לבית".

- "ולאן נלך, אבא?" שאל עקיבא.

-"עוד נראה, בני. השם יעזור. עתה שן".

בשעה חמש צלצל השעון. עקיבא היה הראשון להתעורר. או בעצם השני. בשעה שש אבא כבר חזר מבית הכנסת. אמא סיימה להוציא כבר חצי ממספר הקרטונים אל המרפסת.

"עקיבא עוד לא אכל", אמרה לאבא. "גם אתה. שבו. תיכף יגיעו הסבלים ונצטרך לנסוע.  השם יודע לאן".

בשבע ורבע הגיעו הסבלים והעמיסו את הקרטונים לעגלה. אנשי המושב הסתכלו מהצד. חלקם אף ליוו את העגלה במבטם עד שנעלמה מן האופק.

"אפילו שלום הם לא אמרו לנו, אבא", אמר עקיבא בלחש. אבא שתק. אמו של עקיבא הביטה באביו. אחר, נעצמו עיניה בצער ושוב נפקחו. "לעולם לא אשכח להם זאת. על מה ראו הם לזרוק אותנו מהמושב ככה? לא חלמתי שיכולים להגיע לכזאת קנאה. על חצי חדר שהוספנו?" נעמי ,אחותו הקטנה של עקיבא פרצה בבכי. אימא מיהרה להכניס מוצץ לפיה. "שני מתוקתי. עוד הדרך ארוכה".

* * *

"סבא, לא שמעת שנכנסתי? אתה חי לך בעולם משלך", אמרה מיכל, נכדתו של עקיבא. "כבר חמש דקות שאני נוקשת בדלת".

"חמש דקות?" שאל סבא. "בעולם הזכרונות אין דקות, או יותר נכון, יש דקות אחרות".

"סבתא ביקשה שתזדרז", המשיכה.

"להזדרז, כן, להזדרז", השיב בעצב-מה.

"אבא ואמא מחכים כבר בבית. גדי חזר מהצבא לשבת". עקיבא, אשתו ומיכל עלו לאוטו. בשמונה בערב הגיעו לביתו של עזרא בנם. "ויכולו השמים וכל צבאם", נשמע קול העולה מאחד מבתי השכנים.

"שבת שלום", אמרה ראומה אשתו. "חיכינו לכם".

"שבת שלום", לחש לעצמו עקיבא בשקט. "שבת? שלום? אין שלום לרשעים", המשיך, תוך כדי שהביט בעצמו בחטף בראי. "מה אמרת, אבא?" ,שאל עזרא. "כלום. לא אמרתי כלום".

כולם התיישבו לסעודה. רק עקיבא תר בעיניו אחר... אחר... אף הוא עצמו לא ידע אחר מה, אולם כלי הכסף שנצנצו מן השולחן כמו ניסו לרמוז ולהזכיר. "יש לכם יין ישן נושן?", שאל לבסוף את בנו.

 "יין ישן? לשם מה?", השיב עזרא. "כן, לשם מה", חזר לעצמו עקיבא בעגמומיות מה.

* * *

ביום ראשון פתח עקיבא את חנותו מוקדם מן הרגיל. ככה זה, ככל שהשבת עצובה יותר ,כך פותח עקיבא את חנותו ביום א' מוקדם יותר. דבר ראשון ניגש ומכוון בשתי ידיים קמוטות את המחוגים.

* * *

"אמרתי לך שנמצא מקום, יהודית?", אמר משה, אביו של עקיבא. "כי לא עזבונו נצח חסדיך", המשיך והביט כלפי מעלה.

"אבא", אמר עקיבא, "זאת לא עבירה?",

- "מה עבירה?" שאל אביו.

- "מה שהם עשו לנו", השיב עקיבא. "אנשי המושב".

- "עבירות של אחרים אני לא יודע לזהות", ענה משה.

עקיבא, שהכיר היטב את אביו הבין את הרמז, אולם הפעם, שלא כהרגלו, המשיך. "איך הם יכלו להשאיר אותנו ככה לבד?"

- "לבד?", שאל אביו של עקיבא בחצי צעקה. "לבד? יהודי אף פעם לא לבד. אל תשכח זאת לעולם, עקיבא. לעולם".

עמוק בפנים, עקיבא מעולם לא שכח. אבל בינתיים כרסמו גם מחשבות אחרות, לצד העלבון, הכעס ואף מעט מן השנאה.

* * *

מקצה הרחוב עלתה ונשמעה לה הסירנה המוכרת. "שוב אסתר השכנה", אמר אבנר שבא לקחת את שעונו. "אח", נאנח עקיבא. "הסוף של כולנו כבר קרוב". - "שלי אולי", אמר אבנר. "של אסתר קרוב לוודאי", המשיך. "אבל שלך, עקיבא? חה...", אמר אבנר וצחק. אבל עקיבא לא צחק – רק הביט לעבר האורלוגין שעמד מולו ונאנח.

הדלת נפתחה ומבעדה נכנס רודי מחנות הספרים שממול. "נו, מה עם השעון שלי, עקיבא?", שאל. "מה עם השעון שלך?", השיב בשאלה עקיבא, והגיש לרודי בחיוך את שעונו המתוקן. "כמה מגיע לך בעד התיקון?", שאל. - "בשבילך בחינם", השיב עקיבא. "בתנאי...." 

(צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

- "תנאי שמה?", שאל רודי.

- "בתנאי שאוכל לבחור ספר מחנותך", השיב עקיבא.

רודי צחק: "אין בעיה, עקיבא. איזה ספר שתרצה".

עוד באותו היום נכנס עקיבא לחנותו של רודי ,אחר שסגר את השעניה- מוקדם מן הרגיל.

"חשבת שלא אבוא?" ,שאל את רודי.

- "חיכיתי לבואך", השיב רודי בחיוך. "הנה ממלכת הספרים שלי לפניך. בחר איזה ספר שתחפוץ".

עקיבא נעמד. עיניו זזו, לא רגועות, מצד לצד, ימין ושמאל, ממדף למדף, במשך דקות ארוכות, אחר נתקבעו בנקודה אחת. עקיבא ניגש לעבר אחד מן המדפים ושלף ספרון קטן, עשוי כריכת עור חומה משובצת אותיות מוזהבות. "מצאתי", אמר לרודי, ויצא מן החנות.

* * *

"אני לא בא היום לבית הכנסת, אבא", אמר עקיבא.

משה נעצר, עצם את עיניו ונשם עמוקות. משמצא בעצמו כוח לדבר אמר: "די עקיבא. די להעניש עצמך בחטאיהם של אחרים".

- "אינני מעניש עצמי. פשוט חשבתי על זה. אני לא חושב שזה משנה אם אבוא עכשיו או לא. העיקר שאני אדם טוב. אני לא אהיה כמותם".

- "ואיך תהיה אדם טוב בלי תורה, עקיבא?"

-"פשוט אהיה", השיב לעבר אביו.

-"אי אפשר לדעת מה טוב, עקיבא", אמר אבא. "היום נראה 'טוב' לעשות כך, ומחר נראה אחרת. רק הוא למעלה יודע מה טוב. רק הוא למעלה יודע מה טוב. מה טוב באמת".

דברים אלו נשמעו באזני עקיבא. אך הוא היה כבר במקום בו הצינור המוביל מן האוזן ללב היה סתום.

* * *

כשיצא עקיבא מחנות הספרים של רודי, לא חזר לביתו. משום מה הרגיש כי אין מקום טוב יותר לפתוח בו אחרי שנים ספר מכריכת עור חומה ומאותיות מוזהבות מלבד בשעניה. "ודע לפני מי אתה עומד", היו המילים הראשונות שצפו ועלו מן הספר. אחר עלתה וצפה לה דמעה חמה. תיק-תק-תיק-תק, ארבע נקישות נשמעו מן האורלוגין העתיק. "רק ארבע?", חשב לעצמו עקיבא. "חשבתי שמאוחר יותר. הרבה יותר. מאוחר מדי..." אחר שוב שקע במילים הישנות-חדשות.

לפני שעזב את חנותו כמעט וניגש כדרכו לכוון שוב את המחוגים, אך הפעם ויתר לעצמו ונתן למחוגים לנוע בקצב הקבוע והטבעי שלהם עצמם.

* * *

"עקיבא, תביא כוס מים. השפתיים שלו יבשות", אמרה נעמי. "כבר שעה שהוא ממלמל לעצמו. הנה, שתה, אבא", אמרה.

משה לא הפסיק לרעוד. "זה לא הקור. זאת הזקנה", אמר ד"ר כהן, שהוזעק אל הבית. "נשארו לו שעות אחדות".

למשמע המילים "שעות אחדות" (הגם כי ידע כי אין זה הרופא שקובע ויודע מה קצובות חייו של אדם), אסף משה את שארית כוחותיו האחרונים, התאמץ להישען על הכרית בישיבה ומיד החל דופק בידו על לוח ליבו.

"שכב, אבא", אמר עקיבא. אך מהבעת פניו של אביו הבין כי לו היה בו כוח לענות היה בוודאי עונה: "עוד הרבה זמן יהיה לי לשכב". אביו של עקיבא ענה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". ומכיוון שאינך יודע אימתי הוא יום מיתתך שוב כבר היום, חזר תמיד משה באזני בני משפחתו על כבדברי המשנה.

אחר עצם את עיניו והלך למנוחת עולמים. "אל תדאג, אבא. אשוב", אמר עקיבא בלי קול, ולא ברור היה לאיזה אבא מבין השניים התכוון.

* * *

כשיצא עקיבא מן השעניה, כבר הייתה שעת בין ערביים. דומה כי מעולם לא חלפו להן השעות במהירות שכזו. גם עקיבא עצמו נראה שהזדקן כנגד כל השנים בהן עמדו מחוגי שעונו מלכת. אולם עתה היה זה בסדר. הבעת פניו מעולם לא הייתה רגועה ושלווה יותר.

טרם שקעה השמש וכבר בא לו הלילה. טרם בא הלילה וכבר עלה הבוקר. אולי משום מהירות זו קמו בני האדם מאוחר יותר. ואולי משום שכמה שעונים עצרו מלכת. השעניה לא נפתחה כל אותו היום, וגם לא ביום שלמחרת.

את מלאכת השעונים לא מילא איש טוב כעקיבא, ולכן נמכרה החנות ובמקומה הוקמה מסגרייה. אך מדי פעם כשאנשים עוברים ליד המקום ומביטים לשמים, שומעים הם תקתוק. תקתוק המזכיר להם, "ושוב יום אחד לפני מיתתך".