טיול שורשים מטלטל, בצל צוואת האב

הרב חיים פנחס בניש מחזיק בהתרגשות בשתי פיסות הגרניט שבידו. הן לא מלוטשות, עדיין גלם אך יופיין לא מצוי. פיסות צחורות כשלג זרוּעוֹת גיצים כחולים המפיצים זיקי אור. היופי הזה טומן בחובו סיפור נורא של שעבוד, כאב וסבל שחוו הוריו. "חזרתי משם, מהמקום בו באות האבנים האלה", הוא מספר נרגשות, "לא יכולתי לעזוב בלי זיכרון מהמקום הזה. אציב את זה פה על השולחן במרכז הבית, שלא נשכח את הגהנום שבגלל האבנים הללו עברה אמי עליה השלום, עד ששוחררה לפני שבעים שנה בדיוק, בחודש אייר תש"ה".

הרב חיים פנחס בניש

למי שלא זוכר, הרב בניש הינו סופר ומחבר מפורסם שמאחוריו שורה של ספרים ומחקרי תורה מוערכים. עתה, אחרי שבעים שנה בדיוק, הגיע הזמן לפתוח ולעסוק בפרק האישי של הוריו שבו לא עסק - הפרק של הוריו הרב שמעון ומרת גולדה בניש, וסיפור שחרורם. כך הוא הגיע לפולין ופתח במסע בנתיב הייסורים של אמו ששיאו במחנה ההשמדה הנידח והלא ידוע 'גרוס-רוזן'.

"כולם מכירים את אושוויץ או את טרבלינקה", אומר הרב בניש, "אבל את המחנה שכונה אושוויץ ב', איש כמעט אינו מכיר. זה היה מחנה ענק שבו נרצחו ונספו רבבות יהודים. זה המחנה האחרון שנכבש ובו שהתה אמי עד שהמחנה שוחרר על ידי הצבא הרוסי".

ולוגיסלב

קדיש בקבר האב החורג

את המסע הוא פתח בעיירת הולדתה של האם, מרת גולדה לבית משפחת רובינשטיין ע"ה, ולוגיסלב בפולין. שם היא נישאה לבעלה, תלמיד החפץ חיים אשר גם למד בישיבת ראדין, ונולדו להם חמישה ילדים.

"בעלה הי"ד", מספר האב בניש, "שהוא בעצם אבי החורג, כיהן תחילה כרב. אבל איך התפרנס רב באותם ימים? הוא היה עונה לשאלות ומקבל ביצה או רגל תרנגולת ומזה היה חי. זה לא היה בשבילו, והוא עזב את הכהונה ועבר לאוסטרובצה. יותר מאוחר כאשר הגיעו הגרמנים וכינסו את כל יהודי העיר בגטו, הוא ברח לפרטיזנים. נלכד על ידי הגסטפו והוצא להורג".

הרב בניש ואחיו ביקרו בעיירה, נכנסו לבית העירייה, פגשו את ראש העיר ושמעו מפיו את כל הסיפור. "הוא הכניס אותנו למרתף של משרדי הגסטפו. תאי המעצר עומדים שם כמו לא נגעו בהם שבעים שנה. על הקיר היו חרותים השמות של העצורים בעברית. הם בעצמם חרטו לזיכרון ועד היום זה נותר. את אבי החורג הוציאו להורג בירייה וקברו אותו שם. על קברו שבחצר משרדי הגסטפו קראנו פרקי תהילים ואמרנו קדיש".

דגם מחנה (צילום: גרוס רוזן)

ומה קרה עם האחים החורגים שלך?

"הייתה אקציה בגטו. כל היהודים נשלחו לאושוויץ, בתוכם גם אמי שנותרה לבדה עם חמישה ילדים. את הילד הצעיר היא הספיקה למסור לשכנה פולניה שהבטיחה לשמור עליו מכל משמר. עם ארבעת הילדים הנותרים היא הגיעה לאושוויץ, כאן נגזרו חייהם לחיים או למוות. היא נשלחה לעבודה, והם נשלחו היישר לתאי הגזים".

ימים ארוכים הועסקה האם בגהנום אושוויץ, עד שהגרמנים החלו לספוג תבוסות בחזית, ואז נשלחו אלפי האסירים בצעדת מוות לגרמניה. בראש וראשונה למחנה ההשמדה שאמור היה להיות תחליף לאושוויץ: גרוס רוזן.

"כדי להגיע אליו", מתאר הרב בניש. "עברנו דרך חתחתים. נחתנו בוורשה, נסענו ללודז' שבה המתין לנו דריוש. דריוש הוא מדריך פולני בן 40, גוי גמור שמשום מה מתעניין בעם היהודי ובקורותיו. פעם הוא אף הגיע לביקור בארץ, לראות איך נראית שבת יהודית. סוג של חסיד אומות העולם.

"מלודז', היה עלינו לנסוע עוד שעות רבות עד שהגענו למחוז שלזיה, בדרום מערב פולין, ולבירתה ורוצלב. הארכיטקטורה המקומית הינה גרמנית מובהקת, זכר לימים שבהם שלטה גרמניה במחוז. יש בה נוכחות מוגברת של צאצאי הגרמנים שהתגוררו במקום, והיא מפוארת ונאה הרבה יותר מערים פולניות אחרות".

רק כדי שלא נתבלבל, חשוב לרב בניש להסביר שההיסטוריה היהודית מכירה את העיר יותר בכינויה 'ברסלאו' והרבה ביותר בשל ענקי העולם שישבו בתוכה: רב העיר רבי יצחק תאומים זצ"ל ורבי בנימין וולף איגר זצ"ל. אחד מתלמידי הישיבה המפורסמים הוא שר התורה מרן הרבי עקיבא איגר זי"ע. אך בסופו של דבר הלכה העיר והידרדרה בהשפעת ההשכלה הגרמנית והייתה לאחד ממרכזי הרפורמה.

הכניסה למחנה (צילום: גרוס רוזן)

"מברסלאו המשכנו עוד שישים קילומטרים עד למחנה גרוס רוזן. הדרך עוברת במצודות גרמניות מפוארות מימי הביניים, וכפרים שנראו שנתלשו אתמול ממחוז בוואריה הגרמני, עד שקשה להאמין שאנו על אדמת פולין. הכול כאן גרמני, מסודר ומפותח מהכפרים הפולניים. אנו עוצרים לתדלוק, אחד הכפריים מספר לנו שאכן הכפר, כמו כל האזור, היה בשליטה גרמנית ורק לאחר מלחמת העולם השנייה, הגרמנים גורשו והפולנים התיישבו בהם. 'אנחנו לא ידענו מה זה ברז וכיור מים. היינו רגילים לבארות. כל הסדרי ההיגיינה, כל השכלולים בכפר, היו חידושים גדולים'.

"וכמו בכל מקום שעבר מיד ליד, גם השמות משתנים ומהווים מקור לבלבול. אנו מחפשים את 'גרוס רוזן' אבל היא איננה. במקומה ניצב הכפר הפולני רוגוזמינצה. לאחר נסיעה מתישה אנו מגיעים לשעריו. "עכשיו כבר אין ספק: מבנה רחב ידיים, קרוב למסילת ברזל, ועליו הכתובת הגרמנית 'ארבייט מאכט פריי', מקבל את פנינו".

גרוס-רוזן

בכניסה לבונקר של אימא

"בשונה מאתנו", מצטעף הרב בניש, "אימא ע"ה הגיעה לכאן לאחר שעברה את אושוויץ ואת נוראות המחנה, לאחר שצעדה בצעדת מוות של 300 קילומטרים בקור מקפיא של 18 מעלות מתחת לאפס. עמה יצאו כ-50 אלף יהודים שצעדו בטורים ארוכים ולצדם אנשי גסטפו מזוינים. יהודי שנפל, נורה על המקום. כך נחרץ גורלם של אלפי יהודים. כל הדרך מאושוויץ עד גרוס רוזן זרועה בקבריהם. אימא הייתה מהבודדים ששרדו".

היא הייתה חזקה במיוחד?

"ממש לא. אבל כפי שסיפרו לי במחנה, הנשים החזיקו מעמד יותר מהגברים. אולי בשל יצר החיים החזק יותר הטבוע בהן. לאימא היה את הילד שהיא חשבה ששרד ולמענו היא נלחמה לחיות עוד דקה ועוד דקה. כל הזמן אמרה לעצמה: 'יש לי למה לחיות; לחזור ולפגוש עם הילד הקטן שעוד נותר לי'. זה מה שהחזיק אותה בחיים".

המחנה הלא מספיק נודע הזה, הוקם בשנת ת"ש. רבבת אסירי המחנה עבדו בעבודה איומה של חציבת אבן. כאן התגלה זן מיוחד של גרניט, בעל דוגמא מיוחדת שאיננה קיימת בשום מקום אחר בעולם. על האסירים הוטל לחצוב את האבן הנדירה. הר שלם נחצה ונחצב בעמל כפיהם של האסירים וממנו לקח הרב בניש מזכרת. "היום", הוא מספר, "המחצבה נטושה לגמרי ומלאה במים".

הפעמון שאיתו היו מרכזים את האסירים

לקראת פינוי אושוויץ, הוחלט להרחיב את המחנה כדי שישמש תחליף, וכשהאסירים הגיעו לכאן הם פגשו בדיוק את אותו מחנה שדמה בדיוק לגהנום אותו עזבו: אותה הכתובת 'העבודה משחררת'; עם ה'בארקים' - הצריפים של אושוויץ. בפועל זה היה עוד יותר גרוע. בתוך ימים אחדים הוכנסו עשרות אלפי אסירים מותשים למחנה שלא צויד באמצעים מתאימים לקולטם. הצפיפות לא תתואר.

בכמה צריפים שנועדו לקלוט כ-200 אסירים נדחסו בשבועות ההם יותר מ-1000, ולעיתים אפילו 1800 אסירים. בין האסירים שהגיעו למחנה שהיה אז הגדול ביותר ברחבי הרייך, התנהל מאבק שגלש לאלימות על פיסת מקום זעירה. תוך כמה שבועות, מתו רבבות אסירים. "אימא לא נותרה כאן, הגרמנים שלחו אותה מפה לעיירה ולדנברג. לשם המשכנו במסענו בנתיב ייסוריה".

ארמון פירסנשטיין שליד ולדנברג, הקרוי היום בפולנית ולבוזיך, הינו אחד האתרים היפים ביותר בפולין. בלב ההרים, על ראש צוק גבוה ומיוער עומדת טירה מפוארת מכוסה בגג אדום וצריחים נישאים. הטירה קיימת עוד מימי הביניים. מבודדת בעמקים ונהרות מכל צדדיה. אדולף היטלר היה סבור משום מה, אולי בשל המרחק של המקום, הגובה הרב ונידחותו -שדווקא פינה זו לעולם לא תיכבש על ידי כוחות הברית והיא תישאר בידו, על כן החליט לבצר את האזור ולבנות לעצמו ולאנשי מטהו בונקרים תת קרקעיים מתחת להרים.

"הגענו למקום", מספר הרב בניש, "לארמון המפואר, שנועד להיות הארמון של היטלר. כאן, מתחת לרגלינו נבנה קומפלקס אדיר של אולמות ומעברים תת קרקעיים באורך של קילומטרים אחדים. במסמך שנותר ממטהו של היטלר, קיימת בקשה לקבל הקצבה של מלט בשביל אתר הבניה שהוגדר כ'מבנה המתוכנן להיות מקום מושבו הראשי של הפיהרר'. מערות ואולמות אלו בעומק ההר, נועדו להיות המעוז האחרון שבו עמד להתבצר. נדרשו לצורך הבניה 28 מיליון טונות מלט שהיו שווים להקצבה השנתית שניתנה לבניית כל המקלטים שנבנו באותה שעה בכל גרמניה.

טירת פיסנשטיין. הטירה שמתחתיה נחפרו הבונקרים למטה של היטלר

"לאחר סיור בארמון המפואר שהוכן כולו לצורר, רצינו גם לרדת למרתפים שמתחת לארמון. כאן הועסקה אימא בבניה המפרכת. המנהלים היו אדיבים, ולא טשטשו את העבר הנורא של המקום. אבל כאשר רצינו להיכנס לתוך הבונקרים, לראות היכן עבדה, נתקלנו בסירוב עיקש: 'המערות משמשות לצורך מכשירים סיסמוגרפיים מדעיים', אמרו לנו, 'אי אפשר לבקר בהן'".

למעשה התברר שהיטלר אכן די צדק בהנחה שלו על הקושי לכבוש את שלזיה. במהלך חורף תש"ה, כל גרמניה נכבשה, ברלין גם היא נפלה לידי הצבא הרוסי. היטלר התאבד ביום י"ג אייר, כשהוא משאיר מכתב הדורש מאנשיו להמשיך במלחמה עד הסוף המוחלט. גם לאחר התאבדותו, המשיכה הלחימה ומכונת ההשמדה בגרוס רוזן במלוא עוזה, עוד מספר ימים. רק בכ"ו אייר נכבשה שלזיה על ידי הצבא הרוסי, אחרי שצר על עיר ברסלאו הבירה בתקופה של שלשה חדשים. היהודים בגרוס רוזן, היו למעשה האחרונים ששוחררו ממחנות הריכוז הנאציים, ובתוכם אמו של בניש.

לודז'

שבת בסין של אירופה

"אחרי המלחמה", עובר הרב בניש לתחנה הבאה, "שבה אימא בחזרה לאוסטרובצה. דבר ראשון היא פנתה לאותה שכנה שאצלה הפקידה את בנה הי"ד ואשר בשלו המשיכה עדיין בכל מחיר לשמור על פתיל חייה. למרבה הצער, התברר לה שאותה גויה החליטה באחד הימים שמספיק היה לה בשמירה על התינוק היהודי. היא ניגשה לגסטפו ומסרה אותו לידיהם תמורת קילו סוכר וליטר נפט. הילד הקטן נלקח מייד לחצר ונורה. כך, נכחדה לגמרי כל משפחת אמי. נחמה פורתא על שברה הגדול, היה כאשר בחסדי שמים היא גילתה שכל אחיה ואחיותיה, 9 נפשות במספר, שרדו את השואה. יתכן שמדובר במשפחה היחידה בכל פולין שכל בניה, בהיקף כזה, שרדו. זו הייתה הנחמה".

שבורה ורצוצה, שכולה וגלמודה, החליטה האם שאין לה עוד מה לחפש על האדמה הארורה שקול דמי בניה זעק מתוכה. היא החלה אפוא לעשות פעולות ומאמצים, להשיג אשרות לעלות לארץ ישראל. באחת ממחנות העקורים בגרמניה, היא זכתה לפגוש את העסקן הנודע הרה"ח רבי שמעון בניש ז"ל, מבכירי המייסדים של תנועת פא"י וקיבוץ חפץ חיים. מתוך מטרת קודש להינקם בשונאיהם, הם השתדכו והקימו את ביתם.

"אבי מורי, הרב שמעון, נולד בעיר הגדולה לודז'. הוא היה חסיד ראדומסק ולמד בישיבות 'כתר תורה' הנודעות", מספר הרב בניש. "הוא היה בעצם אחד ממייסדי תנועת פועלי אגודת ישראל בעיר". כדי להבין את המניעים ואת הרקע ההיסטורי, הרב בניש שואל רטורית: "אתה יודע מדוע אבא וחבריו הקימו את תנועת פועלי אגודת ישראל?", והוא מסביר: "לודז' הייתה אז ה'סין של אירופה'. כאן היו מפעלי הטקסטיל הגדולים במזרח אירופה, וכמעט כל הבגדים והבדים של היבשת יוצרו בה.

כאן חצבו האסירים היהודים גרניט מההר

"חלק גדול מהמפעלים היו שייכים ליהודים, ביניהם יהודים חרדיים וחסידיים. אלה נהגו לעשות 'היתר מכירה' מיוחד לשבת. היה זה הסכם שמכר את המפעל לגוי ואפשר להמשיך להפעיל את המכונות גם בשבת. ההיתר הזה היה מפוקפק למדי, אבל למרבה הצער, חילול השבת ההמוני הזה היה מקובל על כולם. הבעיה הייתה שבגלל שהמפעלים עבדו בשבת, אותם יהודים חרדים עשירים ומקושרים סירבו להעסיק חרדים. וכך רבבות בחורי ישיבות ואברכים חרדים ניצבו בפני הכרעה אכזרית: 'או לחלל שבת, או לרעוב לפת לחם'. כל הניסיונות להפסיק את הנוהל הפסול הזה עלו בתוהו, וכך החל אבא ואחרים להתארגן ולהקים מסגרת של פועלים חרדים שלחמה נגד התופעה.

"היה מקרה שבו ראשי הקהילה התכנסו לחיזוק גדרי השבת. על הפרק הייתה בעיית הנשים שעמדו בקרנות הרחובות ומכרו פטרוזיליה, צנוניות ותבלינים עד לכניסת השבת. פעילי השבת היו מגרשים אותן, אבל הן היו צצות שוב בקרן הרחוב הסמוך. באסיפה קם אבא קם והטיח בעסקנים המבוגרים: 'לפני שאתם נלחמים בהן, תדאגו שהתעשיינים החרדים יקבלו את בעליהן ואבותיהן של אותן נשים לעבודה במפעליהם, ואז המסכנות הללו לא יצטרכו למצוא פרנסה עלובה במכירת פטרוזיליה. מה לעשות', המשיך וזעק, 'שהן לא יכולות למכור את 'מפעלי הפטרוזיליה' שלהן לנכרי ולהתפרנס בשבת כמו שמקובל כאן לעשות".

"אבא לא עצר בכך. הוא הפגין נגד תעשיינים חסידים שהלכו לשטיבל כרגיל בעוד המפעל שלהם עובד בשבת והצליח לשנות את הדבר. הוא גם הקים שטיבל מיוחד לפועלים חרדים, שפעל עד לימי השואה. המוטו של השטיבל כמו שהגדיר זאת: ש'גם פועל יכול לקבל שישי'".

בניש האב, גם היה פעיל בייסוד מוסדות תורה וחסד עד שהגיעו ימי השואה האיומים. כמו כל יהודי העיר, גם הוא נכלא בגטו לודז' עם רעייתו ושלושת ילדיו. לקראת שלהי המלחמה, כשהחליטו הגרמנים לפנות את הגטו, הם נשלחו לאושוויץ, שם שהה מספר חודשים עד שנשלח למחנה נוסף והצליח לעבור את אימי המלחמה. גם הוא חלם לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע למחנה העקורים שבו מצא את מי שתהיה עזרתו בפרק השני של חייו. יחד הם החלו לנסות להקים חיים חדשים ולעלות ארצה.

קפריסין

שימורים ומערוכים מול פצצות

סיפור העלייה שלהם, מרתק בפני עצמו. "הם עלו ארצה באוניית מעפילים. אבא כינס סביבו קבוצה של יהודים חרדים שיחד דאגו למטבח כשר ולצורכי הדת על האנייה. זו הייתה אנייה מה'דור החדש' של אניות המעפילים ש'הלכו בגדול' והובילו אלפי מעפילים. כאשר מי שהיה מפקד האונייה, היה מרדכי (מוקה) לימון.

"לאורך כל חיבוריי, אני נוהג לחזור אל השורשים ולבדוק ממקור ראשון את מה שקרה עם הוריי ועם האנשים שהיו עמם, וכך הלכתי לפגוש את מוקה לימון, שסיפר לי סיפורים מרתקים על אבי ועל פעולותיו. הוא עוד זכר שאבא בא לבקש ממנו את המפתחות למטבח. 'הוא אמר לי שבלי מטבח כשר, שליש מנוסעי האנייה ירעבו', שיחזר מוקה. בזכות אבא היה מטבח כשר על האנייה.

בלילה האחרון של חול-המועד חלפה בסביבת האנייה מלחמה בריטית ושאלה לזהות האנייה הגדולה שניסתה להעמיד פנים כאוניית סחר תמימה העושה דרכה מאיטליה לפורט-סעיד שבמצרים. אבל למחרת בליל שביעי של פסח, הופיעה משחתת בריטית נוספת שהקיפה את האנייה ונעלמה. היה ברור שהם התגלו. הנוסעים חדלו להעמיד פנים. פרסו שלט על הסיפון עם כיתוב בעברית ובאנגלית: 'אניית ההגנה' והחלו בהכנות לקרב שעוד יבוא מול הבריטים. הקבוצה הדתית בראשות הרב בניש, קיבלה את ההגנה על חרטום האונייה. כלי הנשק היה מערוכים והתחמושת הייתה קופסאות שימורים, שאיש לא נגע בהם בגלל הפסח. הקבוצה הדתית, הייתה אפוא ביתרון של 'קליעים' וגם במערוכים שנותרו מאפיית המצות לקראת הפסח.

מצבת זכרון בתחום המחנה

לאחר מספר ימים, כאשר האנייה התקרבה לחופי הארץ, היא הותקפה על ידי משחתת בריטית שהחלה להמטיר עליה פצצות גז מדמיע. המעפילים ניסו להגיב במטר בקבוקים וקופסאות שימורים, אך זה לא ממש הפריע למשחתת, שירתה סילוני מי ים ופצצות גז. החיילים שעטו אל הסיפון וכבשו אותו. התוצאות, היו מדממות. 2 הרוגים ו-24 פצועים יהודיים. האונייה נגררה לנמל חיפה, והעולים הועברו לאנייה אחרת שהובילה אותם לקפריסין. וכך החלה גלות חדשה: גלות קפריסין.

גם בקפריסין, המשיך הרב בניש להיות מגדלור לגולים. הוא הקים שיעורי תורה ופעל לחיזוק בדקי הדת. וכאן, בגלות קפריסין, נולד הבן הבכור של משפחת בניש החדשה. "בשנת תש"ח", הוא מספר עכשיו ממרחק השנים, "החליטו הבריטים שישחררו את היהודים וישיבו אותם לארץ ישראל, כאשר בראשונה תהיה זכות להגיע ארצה לתינוקות והוריהם, וכך אבי אמר שבזכות הילדים אנו עולים כדברי הנביא מלאכי: 'והשיב לב אבות על בנים'. האבות יחיו בזכות בניהם".

הרב בניש השתתף בייסוד קיבוץ חפץ חיים, אחר כך עבר להתגורר בקרית אתא ועבד לפרנסתו במפעל הטקסטיל 'אתא', בתחום שבו התמחה עוד במפעלי הטקסטיל של לודז'. הוא היה הרוח החיה בייסוד בתי כנסת ומוסדות חינוך בעיר, והיה מהבולטים בקרב פעילי פא"י בארץ. הוא גם היה מבין אלו שניסו להחיות את חסידות ראדומסק בארץ ישראל.

"אבא ז"ל", מספר הרב בניש, "היה זה שדחק ופעל למנות אדמו"ר ממשיך לחסידות, לאחר שהאדמו"ר האחרון רבי שלמה חנוך זי"ע הי"ד נרצח בגטו ורשה. הוא גם עמד בראש הכולל של החסידות ועסק בהנצחת זכרה".

קרית-אתא

להסתכל רק קדימה ולבנות

מאיפה מצאו הוריך כוחות להתחיל מחדש לאחר שמשפחתם עלתה על המוקד שם בגולת אירופה?

"אבא ז"ל", מתרגש הרב בניש, "תמיד היה אומר לנו: 'אנו היהודים צריכים להסתכל קדימה, לעתיד, לא לעבר'. הוא לא חשש לדבר על השואה. בתפקידו כמנהל מחלקת התרבות בקרית אתא הפיק תערוכות על השואה ודאג לכך שזכר מה שהתחולל אז, לא יישכח. אבל הוא לא עסק בחורבן ולא התפלש בייאוש. המבט היה כל הזמן קדימה לבניין. הוא היה אומר: 'אשת לוט הצטוותה בהפיכת סדום ועמורה שלא להביט לאחור, כי בזמן האסון יש להיות עסוקים בהצלה ולא להביט אחור. לאחר שהפרה את ההוראה הייתה לנציב מלח. גם אנו חייבים לא להביט לאחור'.

כאמור, ממש בימים אלו, לאחר מחקר מעמיק וביקור באתרי המאורעות, השלים הרב בניש את הדפסת ספרו המקיף 'איש להבה', המגולל את סיפור חייהם המרתק של הוריו הדגולים, שרק דוגמית ממנו הובאה בשיחתנו.

עגלה בה שנעו את האבנים מהמחצבה

בתקופה ההיא מיעטו בציבור החרדי לעסוק בשואה ובמאורעותיה, דווקא לאחרונה הנושא הופך להיות יותר מוכר ויוצאים לאור יותר ספרים בתחום.

"זה נכון מאוד", מאשר הרב בניש. "כמו אצל הוריי שרצו בעיקר לבנות ולא לשקוע בעבר, הציבור החרדי, שהוא הנפגע ביותר בשואה, היה עסוק בבנייה ולא בעבר הכואב. היום, אחרי שאנו חזקים יותר וכבר בנינו את עצמנו, יש לנו כוח להביט לאחור.

"גם אבא אחז שהשואה לא הייתה אירוע פרטי שאירע לכך וכך יהודים, אלא עניין של כל כלל ישראל. מאורע גדול, הנשגב מבינתנו ושאת פשרו לא נוכל להבין, ורק יש לנו להאמין באמונה תמימה שזה היה רצון ה'.

"אני זוכר שבאחד הימים הוא ראה מודעה של ארגון גדול להפצת יהדות שפרסם כותרת על יום עיון שידון בשאלה: 'למה התחוללה השואה?'. אבא החליט ללכת להרצאה. שם על הבמה עמד אברך צעיר ופירט את החטאים והסיבות שבגללם הקב"ה גזר את השואה על עם ישראל. כאשר המרצה סיים הוא שאל: 'האם יש שאלות? האם הכול מובן?'. אבא היה ממש נסער. הוא קם ואמר: 'לאור ההסברים היפים שלך, הרי שאם לא הייתה השואה מתחוללת היינו צריכים לשאול, מדוע אין שואה?'. כולם צחקו. רק אבא נותר כאוב. הוא הסביר לנוכחים: 'היום רגילים לרצות לדעת הכול ולהבין הכול, אבל אנחנו חייבים לדעת שיש דברים שנשגבו מבינתנו. זו גזירה הנוגעת לעצם קיומו של כל ישראל ולפיכך נוגעת לשורשי הבריאה ושורשי הרצון האלוקי כפי שהאריכו בזה ספרי החסידות, ולפיכך אין לנו לעסוק בזה אלא לקבל את הכול באמונה תמימה. לא לשכוח לעולם את עמלק, ולהמשיך להביט קדימה ולבנות". 

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן.