צומת דרכים בעבודת ה’

לפני מספר חודשים התחלתי להתעניין ביהדות, ואני מעוניינת מאד להתחיל לקיים מצוות. אולם, עניין אחד מפריע לי מאד: מדוע יש ביהדות הדתית בימינו כל כך הרבה פלגים, עדות, חוגים ושיטות? הרי עם ישראל אמור להיות עם מאוחד...

שיטות וזרמים בעבר

שאלה זו מטרידה רבים וטובים, והיא אכן שאלה כבדת משקל. יחד עם זאת, חשוב להקדים ולהדגיש שלא מדובר בתופעה חדשה. כבר לפני ארבעת אלפים שנה, עת נולדו ליעקב אבינו 12 בנים, היתה התפלגות מסוימת בעם ישראל, וכתב על כך רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "י"ב שבטים... כל אחד היה עובד [את ה´] בבחינתו ובמידתו" (ספר קדושת לוי לשבת נחמו).

סמך לכך אנו מוצאים בסוף חומש בראשית, שם אנו קוראים כי לפני מותו, בירך יעקב אבינו את כל אחד מבניו בברכה המיוחדת לו. תוך כדי הברכות הדגיש האב את התפקיד המיוחד לכל שבט ושבט. כך גם עשה משה רבנו כאשר בירך את עם ישראל לפני מותו (בפרשת ´וזאת הברכה´), והדגיש לכל שבט את מהותו וסגנונו. לדוגמא, שבט יששכר נועד לשבת וללמוד תורה כל היום, בשעה ששבט זבולון דווקא מצא סיפוק בשילוב תורה ועבודה, ובתמיכת תורה מכספי הרווחים. על כך ברכם משה רבנו ואמר (שם): "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאהָלֶיךָ".

חז"ל מספרים (במדבר רבה, פרשה ב´), שכאשר יצאו עם ישראל ממצרים והלכו במדבר, הם ביקשו לקבל דגלים. לאחר הקמת המשכן הקב"ה אכן נענה לבקשה, ונתן לכל שבט דגל משלו. הדגלים באו לסמל ולהזכיר לכל שבט את תפקידו וייעודו בעולם. לדוגמא, לשבט זבולון היה מצויר על הדגל ספינה, רמז למסחר שבו היו עוסקים. ליהודה - אריה, להזכיר את כוח הגבורה שבו הצטיינו וכן הלאה.

בהמשך, נכנס עם ישראל לארץ ישראל, ובני ישראל התיישבו בה לפי שבטים. כל שבט קיבל חבל אדמה המתאים לתפקידו, והתפנה לעבוד את ה´ באופן המיוחד לו.

בהווה

עברו שנים, ובעוונותינו חרב בית המקדש ועם ישראל גלה מארצו, דבר שגרם לבלבול וטשטוש בכל הנוגע להשתייכות השבטית. מאחר וכך, כבר איננו יודעים לזהות ולהגדיר את תפקידנו לפי השבט אליו אנו שייכים (למעט חלק מהכהנים שיש להם מסורת כי באו משבט לוי), אבל תחת זאת קמו בעם ישראל זרמים ושיטות שונות בעבודת ה´: ישנם חוגים ששמים דגש מיוחד בנושא לימוד התורה, וישנם כאלו בנושא התפילה. יש המוצאים סיפוק בעשיית חסד, ויש העוסקים בקירוב רחוקים. גם בתוך בית המדרש אפשר למצוא סגנונות שונים של לומדים: יש הלומדים בעיון ויש המבכרים את הבקיאות, יש הנמשכים להלכה ויש למוסר.

הלל ושמאי, שחיו בתקופת התנאים, לפני כ- 2,300 שנה, מהווים דוגמא לגישות שונות בעבודת השם. שניהם היו אנשים מורמים מעם, גדולים בישראל, ובכל אופן נקטו בסגנון דתי שונה. הלל סבר שיש להתנהג במידת הענווה, ושמאי נקט במידת הקפדנות. ר´ ישראל סלנטר (אור ישראל, מאמר כ"ח), שולל את הגישה הטוענת ששמאי היה חלילה קפדן בגלל טבעים רעים, ומסביר שהיתה זו קפדנות מבוקרת וטובה שהגיעה לאחר מחשבה. הגישות השונות הובילו להשלכות מעשיות שונות בתחומים רבים, כמו קבלת גרים לעם ישראל או קבלת תלמידים לבית המדרש. למרות השוני בין הגישות, שתיהן יסודתן בהררי קודש, ונפסק להלכה שבעולם הזה ינהגו כולם כבית הלל, ולעתיד לבוא ינהגו כבית שמאי.

ככל שהדורות יורדים, אנו מוצאים יותר ויותר התפלגויות מגוונות, ולא נוכל לסקור אפילו מקצתן, רק נאמר בקצרה, כי רבי ישראל הבעל שם טוב זצ"ל, ייסד לפני כשלוש מאות שנים את "תנועת החסידות", שהיא כעין שבט ביהדות, ותנועה זו עצמה התפלגה לעשרות חסידויות, שכל אחת מהן מדגישה פן שונה מחברתה בעבודת ה´. במקביל, גם רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שחי כ- 50 שנה אחריו, ייסד תנועה חדשה בשם "תנועת המוסר", ואף היא התפצלה לשלוש קבוצות עיקריות, הנקראות "קלם", "סלבודקה" ו"נובהרדוק", שכל אחת מהן התמקדה בהיבט אחר של קיום התורה והמצוות.

כולם אהובים

נשאלת השאלה: האם לא עדיף שכולם יעבדו את ה´ באותו אופן?

לא ולא. לפני חטא אדם הראשון, כלל אדם הראשון בתוכו בעת ובעונה אחת את כל הגוונים והחוגים, בזכות ליבו ומוחו הרחבים, אשר יכלו להכיל הכל בו זמנית. אבל, לאחר שאדם הראשון נכשל בחטא, ירד העולם בדרגתו, וכל ההתמודדות הרוחנית הפכה להיות קשה יותר. אי לכך, חילק הקב"ה את נשמת אדם הראשון ל- 12 שבטי י-ה (ויותר מאוחר לשישים ריבוא נשמות), כשכל חלק קיבל תפקיד אחר, וכן כלים יחודיים (תכונות אופי, כישורים וכדומה), שיסייעו לו לממש את אותו התפקיד.  

כאשר כל אחד ממלא את תפקידו וייעודו, נוצר פסיפס שלם של כבוד ה´ בעולם. הסגנונות השונים משלימים זה את זה, ויחד מרכיבים תשלובת רוחנית נפלאה, היוצרת את הכתר של מלך מלכי המלכים - בדומה לכתר של מלך, שיופיו תלוי בריבוי אבנים ומרגליות מסוגים שונים.

הספר קדושת (ה)לוי מדמה זאת לצבע הלבן, שכידוע, מהווה תוצאה של כל הצבעים כולם יחד. כל קבוצת יהודים משולים לגוון מסוים, וכאשר כל אחד עובד את ה´ בדרך שלו, כלולים כל הגוונים יחד, ומגיע הצבע הלבן הטהור.

האריז"ל אומר דבר נפלא: בשמים יש 12 חלונות כנגד 12 שבטים, והתפילה של כל שבט עולה דרך השער המיוחד רק לו. מכאן ההוכחה שלכל שבט ישנו תפקיד שונה בעבודת ה´, ולכל תפקיד יש מקום וצורך.

כבד את השונה

עם כל האמור, יש לדעת שישנה סכנה גדולה בחלוקה של עם ישראל לשבטים ולקבוצות: סכנה של מחלוקות והתנגדויות של קבוצות אלו לאלו. ההיסטוריה היהודית יודעת להצביע על ויכוחים וחילוקי דעות שהתפתחו בין זרמים שונים, בשל השונות שביניהם. דוגמא אחת מפורסמת: המחלוקת בין יוסף לאחיו. המסבירים ההסבר לכך הוא שהמחלוקת נבעה מגישות השקפתיות בנוגע לאופן הנכון בעבודת ה´.

התפקיד של כל אחד מאיתנו להבין שלכל אחד ישנו תפקיד שונה, ולכבד את סגנונו. עלינו להבין שאם רצוננו להביא כבוד שמים לעולם, אז עלינו לעודד ולשמוח בסגנונות השונים, ולא להתנגד להם, כי רק כך נוכל לעבוד את ה´ בשלמות.

מסופר על האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל, שהיה שם דגש חזק מאד על הידור במצוות, ובפרט במצוות נר חנוכה. הוא היה מגלגל את הפתילות לחנוכה במשך שעות, מכוון כוונות שונות בשעת מעשה, וההדלקה ארכה לו כמה שעות. פעם אחת ציוה האדמו"ר לחסידיו: לכו אל ביתו של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, לראות כיצד הוא מדליק נרות חנוכה. משהגיעו החסידים אל ביתו של רבי חיים, גילו הנהגה שונה לחלוטין: ר´ חיים ישב ולמד עם חברותא עד לרגע האחרון שלפני ההדלקה, אז קם, בירך על ההדלקה, הדליק נרות, ומיד חזר ללימוד התורה. מאוכזבים שבו החסידים אל האדמו"ר ואמרו שלא היה מה לראות שם. השיב האדמו"ר: בדיוק לכן שלחתי אתכם! רציתי שתראו שיש דרכים נוספות בעבודת ה´...

אומר על כך מוהר"ן מברסלב (ספר ליקוט עצות המשולש): "...כי כל אחד מישראל כפי שרשו וכפי מעשיו כן האמת שלו, ומזה נמשכים ריבוי השינויים שבין אחד לחברו ואפילו בין הכשרים והישרים, כי זה מתפלל בארוכה וזה במהירות וכו´, וכיוצא בזה שינויים רבים בעניין התפילה והעבודה שיש בין אחד לחברו בלי מספר... אף על פי ששניהם כוונתם רצויה באמת, וכעין מה שאמרו רבותינו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות ה´), כי אע"פ ששניהם כוונתם אל האמת, אעפ"כ האמת של כל אחד משונה מחברו. ועל כן אסור לאדם להסתכל בחברו לרעה אע"פ שנדמה לו לפי האמת שלו שחברו אינו מתנהג באמת ואינו מתפלל האמת, כי מי יודע האמת של חברו...".

הסתייגות

למרות כל הנאמר לעיל, יש לסייג ולהדגיש שלא כל דרך בעבודת השם היא טובה. הרב הגאון ר´ יעקב קמינצקי שואל מדוע הקב"ה נענה לעם ישראל ונתן להם דגלים רק לאחר הקמת המשכן, ולא מיד כשביקשו?

תשובתו הנפלאה (בלשון שלנו) היא, כיוון שבחלוקה לתפקידים שונים יש אכן סכנות רבות של סטייה לכיוונים שאינם ראויים, הקב"ה רצה להדגיש לישראל שאפשר לבחור ולעצב דרך ייחודית ביהדות רק כאשר נמצאים סביב המשכן, ולשם מכוונים את המעשים! המשמעות המעשית של הדברים היא, שכל הסגנונות השונים בעבודת ה´ – לכולם צריך להיות שורש בסיסי משותף של לימוד תורה, שמירת הלכה ללא פשרות, והקפדה על כל הערכים הרוחניים. השינויים בין העדות או השיטות הדתיות יכולים להיות רק בשאלה - באלו תחומים לתת יותר דגש, וכמה זמן ואנרגיה ראוי להשקיע בכל נושא.

איך לבחור את הדרך שלי?

בשנות הגלות עם ישראל התפזר בין הגויים, והתגבשו סגנונות שונים של עבודת ה´ לפי ארצות המוצא. השינויים כוללים אפילו הבדלים בנוסחאות התפילה. אומר על כך האריז"ל, שאולי הקב"ה גלגל שמנהג מסויים ישתרש דווקא בעדה מסוימת, כי זו צורת עבודת ה´ המתאימה לשבט ממנו הם מגיעים, ולכן מסקנתו שכל אחד צריך להחזיק במנהג אבותיו.

בנוסף, צריך כל אדם להיות קשוב לנטיית ליבו, ללכת לפי הדרכת רבותיו, וכמובן לבדוק כל הזמן שדרכו מבוססת על תורה והלכה.

יהי רצון שנזכה בקרוב לראות בהתגשמות הנבואה שנאמרה על ימות המשיח: "כה אמר ה´ אלוקים, הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים... ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ... ומלך אחד יהיה לכולם, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות..." (יחזקאל פרק ל"ז).