אמונה תוך כדי ייסורים

לאחרונה קרה בביתנו מקרה קשה מאד. אבינו, שהיה בריא ושלם, חלה והתמוטט לפתע פתאום.

תפילות רבות נאמרו לרפואתו, ילדים ואמהות התפללו ללא הרף, ועשינו משמרות תהילים סביב השעון. מאז אני חש איך מתפורר בלבי משהו באמונתי בה´, בהשגחתו ובשמיעת תפילותינו על ידו. אני פוחד להעלות את השאלות על שפתים אך קשה לי איתן מאד. במציאות אני יכול לדקלם הכל, שה´ משגיח ורואה ושהכל לטובה, אך בעמקי לבי אוכלים אותי הספקות.

האם יש דרך להתחזק? איך אפשר להמשיך להאמין גם במצב כזה? איך אוכל לא לאבד את האמונה?

תודה מראש

י.ש.ב.

טעותם של רעי איוב

קשה לי מאד לענות על שאלתך. אמנם יש בלבי מענה, ואולי יהיה בו גם מזור למשבר אמונתך, אבל אני חש שאין זה הוגן להסביר או להטיף דבר לזולתי, כל עוד לא התנסיתי באותו ניסיון בעצמי. הרי זה כרעי איוב, שאף שידעו לצטט ולהסביר לו את עומק וצדקת הדין, טעו טעות מרה בעצם גישתם לנושא. מה שלמעשה נדרש מהם היה השתתפות כנה בצערו של חברם והבנה למכאוביו, ולא הטפת דברים, נכונים ככל שיהיו.

על כן, בטרם אחל את דברי, אשגר מעומק הלב ברכת רפואה שלמה לאביך בתוך שאר חולי ישראל. וברכת התחזקות באמונה שלמה לך ולכל הסובבים אותו, אשר כאבו נוגע להם באופן אישי. יקבל ה´ הטוב את תפילותיכם בקרוב וברחמים, ויאיר עיניכם לראות ולהיווכח בעליל איך הוא שומע תפילה, והוא ורק הוא הרחמן האמיתי.

בכל אופן, אולי גם אני אוכל לומר כאן דברי אמונה. אמנם לא עמדתי בנסיון כנסיונך, אך גם עלי, כמו על כל מבקר בעולם הזה, לא פסחו נסיונות, ומאותם שעברו עלי ולא שברו אותי, אלא רוממו וגידלו, אני מוצא את האומץ והעוז להשיב למכתבך, ומקווה שדברי יתקבלו על לבך. לא אצטט מספרים המדברים במעלת האמונה והביטחון, אלו ידועים מן הסתם גם לך. אבל אצטט מתוך לבי ומתוך כאבי וכאבי הסובבים אותי, מה שלמדתי בנושא היסורים.

לא "לגמד" את ה´

אמונה בה´ - אין פרושה שתפקידו של ה´ תמיד להנעים את חיי ולנהל אותם כפי שהייתי רוצה. תוכניות ה´ לגבי גדולות ונשגבות יותר מכל תוכניותי וכל חלומותי לגבי חיי. להאמין בו רק בתור מי ש"יסכים" איתי לגבי הדרך בה יתנהלו חיי, פירושו לגמד אותו עד מאוד...

אני מדמה את הדברים, כאילו חיי מתנהלים בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור המוכר לי, ומישור אחר הוא המישור האלוקי. במישור המוכר לי, מטרתי תמיד אחת ויחידה, שהדברים יתנהלו כרצוני, וכשאין זה מתרחש לפי ציפיותי, אזי אני רוגז, מתמרמר, מתעצב וגם נופל לטרוניות (נסתרות או גלויות) כלפי ה´ והנהגתו את חיי.

במישור הבלתי מוכר לי, הוא המישור האלוקי, מנהל הקדוש ברוך הוא את חיי לכיוון אחד בלבד - שאמלא את יעודי ותפקידי בעולמו. שאזכה לשרת אותו ואת רצונו.

פעמים רבות, כאמור, מתנגשים שני המישורים הללו. חיזוק האמונה, לדעתי, הוא להשוות אותם, או יותר נכון - לקרב את המישור שלי למישור שלו, ולבטל את רצוני מפני רצונו.

זירת התקדשות קטנה

אפילו באפיזודה יום יומית, פשוטה ורגילה לחלוטין, מתרחש מאבק סמוי בין שני המישורים.

כשאני יורד למכולת מטרתי אחת: למצוא את המוצר שחסר לי בבית, לקנות אותו כמה שיותר מהר ולחזור הביתה. אמנם יתכן מאד שכשארד למכולת, אמצא שם תור גדול (כמה מרגיז), ולא זו בלבד, גם איש אחד עקף את התור ונכנס לפני (איך הוא לא מתבייש), ואחרי כל זה, המוצר שלי חסר (עגמת נפש אמיתית), ואני חוזר הביתה בלא כלום, אחרי חצי שעה של בזבוז זמן (יכולתי לעשות דברים הרבה יותר מועילים בזמן הזה). לפי דעתי הצרה והמוגבלת, מטרתי לא הושגה, היות והדברים לא התנהלו כרצוני, אך לפי דעתו של הקדוש ברוך הוא התרחש כאן, בעצם, סיפור אחר לגמרי.

המוצר החסר בביתי היה רק העילה. סביב עילה זו יצר הקדוש ברוך הוא, במיוחד עבורי, זירת התנסות. זירה שבה אוכל במשך חצי שעה לגלות ולפתח בי מידות טובות של סבלנות ולימוד זכות, ארך אפיים וקבלת יסורים באהבה.

לפי התוכנית שלו, חצי שעה זו - גם לה יש חלק בבניית נצחיותי וגם היא מהווה שלב בסולם הפרטי שלי שמוביל ומקדם את תכליתי ויעודי בעולם.

להפיק רווח נצחי

כמו שזה עובד במישור היומיומי, באפיזודה חולפת במכולת או ברחוב או בכל מיני מפגשים קטנים ואקראיים לכאורה, עם דברים שנגד רצוננו, כך זה עובד גם במישור הרחב יותר, באפיזודות גדולות בחיים, שיכולות להימשך אפילו שנים.

לכל אחד, באופן אישי, הקב"ה מזמן אירועים. לפעמים כמו במקרה שלך, הם מפתיעים וכואבים.

במישור שלנו אנחנו רוצים רק דבר אחד: שהדברים יחזרו ויתנהלו כרצוננו. שהבעיות תיפתרנה, שהחולים יבריאו, המינוס בבנק יתכסה וכדומה.

במישור האלוקי המטרה שונה – המגמה היא שנעבור את זירת ההתנסות בצורה נכונה. שנפיק ממנה את הרווחים הרוחניים הטמונים בה, שנגדל ונהיה קרובים יותר לתכליתנו האמיתית.

סיבות רבות ומורכבות לסבל האנושי, ואין ביד אנוש להקיף את כולן. אחת מהן, המובאת כאן, היא שיש לכל אחד מן המעורבים בסבל שיעור שיש ללמוד.

בוודאי גם כאן, וביתר שאת, פעיל כח הבחירה, לגדול או לחדול, להתקרב אל ה´ או להתרחק ממנו, להתקדם או לסגת. כאן טועים רבים וטוענים: נסיון כזה הוא למעלה מכוחותי. מי יכול לעמוד בדבר כזה מבלי להישבר?

זה לעומת זה

הכרתי שני אנשים שעברו תאונה קשה. הם לא הכירו זה את זה, אבל המקרה הקשה שעבר על שניהם היה מאד דומה. שניהם לאחר התאונה הפכו משותקים כמעט לחלוטין. האם יש לנו דרך להבין את עומק ועוצמת כאבם? האם היינו יכולים למצוא מילים לעודד את אותם שכל עולמם, פשוטו כמשמעו, חרב עליהם?

אינני יודע איזה חיזוקים באמונה הם שמעו, אך מה שאני יודע הוא, שהדרך בה בחר כל אחד מהם להתמודד עם כאבו הייתה שונה בתכלית מהדרך שבחר חברו. מהם למדתי את עומק כח הבחירה, וכי אפשרות הבחירה קיימת גם במצבים קשים ומרים.

האחד (וזה טבעי ומובן לגמרי) בחר להתייאש. מלא מרירות על העולם כולו, בלי שום תקווה ושום רצון לחיות. צל אדם. השני (וזה רק בכח הבחירה, מעשה על טבעי של אדם בצלם אלוקים), החליט לשקם את עצמו ויהי מה. במשך שנים עסק בתרגילי ריפוי שונים מתוך אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר. נכון להיום

הוא כבר הולך בכוחות עצמו, נוהג ברכב, מרפא אנשים באחת מן השיטות האלטרנטיביות, והוא אחד מן האנשים בעלי האופטימיות ושמחת חיים הרבות ביותר שאני מכיר.

הוא גם אומר בפה מלא שהוא מודה לה´ על מה שקרה לו. אין לו ספק שרק בזכות התאונה התקדם וזכה להגיע לכל מה שהגיע!

יש לי גם דוגמאות אישיות מחיי שלי, אך לא כאן המקום לפרטן.

אמונה בוגרת

כללו של דבר, אם אמונתנו בקב"ה עוסקת רק בכך שימלא את משאלותינו, אין פלא שזו מתרופפת כאשר אין הדברים פועלים כרצוננו. בנוסף, במשבר האמונה יש מעלה גדולה. אם אמונתי התרופפה, כנראה שהיה חסר לה איזה "עמוד שדרה", כנראה שהתבססה על תפיסות עולם לא מדויקות, כמו זו שעניינו של הקב"ה רק למלאות את רצוני.

ואם כך, טוב שהתרופפה! כעת, עם שבירת אמונתי הפגומה יהיה בידי לבנות תחתיה אמונה בוגרת יותר, חזקה יותר, בהיותה קשורה יותר לדרך האמיתית בה הקב"ה מנהיג את העולם, אמונתי לא תהיה עוד תוצאה של דמיון כוזב אודות הנהגתו של ה´.

רק אמון

אחר כל האמור, אין לי ספק שעדיין לבך כואב.

במישור התיאורטי לא איכפת לנו להאמין שבכל דבר יש לימוד והכל בא לקדם אותנו, אבל כאשר כואב, לנו או לזולתנו, מנין ניקח את הכח הנפשי להתמודד עם הכאב?

לשבר את האוזן אשתמש במקרה שקרה לי לפני שנים. בתי בת השנתיים חלתה מאד ונזקקה לאשפוז דחוף בבית חולים. הגענו איתה במהירות לחדר מיון ושם הוצרכנו למסור אותה לרופא שיחבר אותה לאינפוזיה. שערו בנפשכם מה מרגישה ילדה בת שנתיים שהוריה האהובים מוסרים אותה בידי איש זר ואכזר, שנועץ עמוק בתוך ידה מחט ארוכה?האם יש איזו שהיא דרך בעולם להסביר לה שמבקשים את טובתה? האם יש איזשהו ספק בלב הקוראים שכאבנו לא היה קטן מכאבה שלה?

חידה נוראה זו בעיניה הפעוטות, אין לה פתרון שכלי בשום אופן. רק דבר אחד מכל הדברים שבעולם יכול לתת מענה לנפשה המיוסרת, והוא האמון שהיא רוחשת לנו. אמון זה, שאנו אכן הוריה אוהביה, הוא המספק תשובה לשאלתה איך עוללנו לה כך. התשובה היא שעדיין אנו אוהבים אותה ואנו בודאי יודעים מה שאנו עושים.

אם אין לה אמון בנו, בוודאי יהפוך כל אירוע כזה ל"הוכחה" ברורה שאנו שונאים אותה, שכן רק שונא יכול להכאיב כל-כך.

זהו בדיוק מצבנו כלפי שמיא. ככל שיגדל אמוננו באבינו יוצרנו, יתן אמון זה פשר גם לחידות היותר כואבות של חיינו. אכן בהעדרו תיפגם אמונתנו עד שעלולים אנו גם להגיע למסקנה "הברורה" כי ה´ צר ואויב לנו, חלילה.

אם כן, מלבד ריבוי התפילה על רפואה שלמה בקרוב, וישועה גמורה שצריך בוודאי לאחל לכל ישראל, צריך גם להתפלל שבכל מצב נלמד מה שה´ רוצה שנלמד, שנתקרב אליו על ידי כל דבר ולא נתרחק, שנאמין ונתחזק ונכיר באהבתו אותנו, גם ברגעים שלפי דעתנו הפעוטה נראה לנו בעליל ההיפך הגמור. ויהי רצון שה´ יאמר די בקרוב ממש לכל צרותינו.