האזעקה נשמעה ומשלא נמצא מרחב מוגן ראוי, החליט האב להטמין את בנו ב...

להלן שאלה שהתעוררה בימי שילוח הרקטות על ידי אוייבנו ימ"ש ברצועת עזה, בחודש תמוז תשע"ד:

ביום שבת קודש, הגיעו ילדים רבים לשיעור תהילים בבית כנסת מסויים באחד מיישובי הדרום. באמצע השיעור, נשמעה לפתע אזעקה. בהלה גדולה תקפה את הנוכחים במקום, משום שבבית הכנסת היו חלונות ושמשות גדולות מזכוכיות שעלולות להתנפץ, וגם בקרבת בית הכנסת לא היה מרחב מוגן.

הרב והילדים החלו באמירת פרקי תהילים ותפילה, אך כאן אירע דבר מעניין: אחד ההורים שבא עם בנו לשיעור, חרד היה לשלום בנו, ומצא עבורו 'מרחב מוגן' – תוך כדי צפירת האזעקה האיש רץ לעבר ארון הקודש, שבו מונחים ספרי התורה, והניח שם את בנו הקטן. ארון קודש זה בנוי בתוך כתלים עבים מאוד, ונחשב למקום המוגן ביותר בבית הכנסת.

לאחר השבת, שלח האב את סיפור המעשה אל מו"ר שליט"א, וסיים בשאלה:

ידוע שארון הקודש שמניחים בו ספר תורה, דינו כתשמיש קדושה, ולכן אסור להשתמש בו בשום תשמיש של חול, (יעויין שו"ע או"ח סי' קנ"ד ס"ג, ויור"ד סי' רפ"ב ס"א), וממילא נשאלת השאלה האם היה מותר לי לנהוג כפי שנהגתי. ובמידה ואסור היה לנהוג כך, האם אני זקוק לכפרה?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

מסופר בנביא (מלכים-ב' פרק י"א), שכאשר מת אחזיהו מלך יהודה, קמה אמו עתליה, והמיתה את כל זרע הממלכה מזרע דוד המלך, כדי שתמלוך היא ללא עוררים. כאשר ראתה בִּתה, יהושבע, את מעשיה האכזריים של אימה, מילטה את בן אחיה התינוק - יואש, שזה עתה נולד, מבין בני המלך המומתים, והסתירה אותו במשך שש שנים בתוך בית קודש הקודשים, ועליו התנבא דוד המלך (תהילים כ"ז): "כי יִצְפְּנֵני בְּסֻכֹּה ביום רעה יסתירני בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ". (עד שבשנה השביעית הוציאו יהוידע הכהן ממקום מחבואו, ומשחו למלך תחת אביו. ומובא בילקוט מעם לועז: הטעם שהוציאו והמליכו את יואש בגיל שבע, כי אחת לשבע שנים מְפַנים את קודש הקודשים, והיו משלשים לתוכו את האומנים בתיבות, ולכן לא יכלו להצפינו שם יותר מזה, אחרת היו האומנים מגלים את הסוד...).

אכן, פשוט שאין ללמוד מהמסופר אודות יואש לנידון דנן, כי שם היה מדובר בפיקוח נפש ממשי, כי אילולא החביאוהו בקודש הקודשים, היתה מוצאת אותו עתליה ורוצחת אותו, אך בענייננו אין לפנינו חשש סכנה מוחשי, אלא מדובר בסכנה רחוקה מאוד, ולכן עדיין לא מצינו היתר להיכנס לתוך ארון הקודש בשעת אזעקה.

יש לציין, שנשאלנו בעבר אודות ילד-חמד, בן להורים שעדיין חילוניים לגמרי, שהחל להגיע לשיעורי תורה בבית הכנסת למרות איומי הוריו. באחת הפעמים שהגיע הבן לבית הכנסת, יצא האב לחפש אחריו, וכשהתקדם לעבר בית הכנסת, הבחין בו הבן ומיד פתח את דלת ארון הקודש, זינק פנימה, ושם התחבא מפני אביו...

האב הגיע. במבט חמור-סבר החל לסקור את כל משתתפי השיעור, ומשלא מצא את בנו, שב על עקבותיו.

ונשאלנו: האם היה מותר להיכנס ולהתחבא בתוך ארון הקודש? והשבנו: היה מותר לילד להטמין עצמו בתוך ארון הקודש (כשאין 'מקום מבטחים' אחר), וזאת משום שכל האיסור להשתמש בארון הקודש בדברי חול, הוא משום שזהו בזיון לקדושה, אך כאן, אדרבה, זהו כבוד התורה, שנשמת הילד תנצל מרדת שחת, ותעלה מעלה מעלה בתורה. וכמו שמצינו שהמוביל ספר תורה ממקום למקום, וקיים חשש שהספר יגנב ויתבזה על ידי נוכרים, אזי מותר לו להניח את הספר תורה על החמור ולישב עליו, כשלא קיימת עצה אחרת לשמור על הס"ת (כמבואר ביור"ד סי' רפ"ב ס"ג).

אולם אין נידון זה דומה לשאלתנו, כי כאמור שם הכניסה לארון הקודש היא לכבוד התורה, לצורך לימוד התורה, אך כאן ההצלה היא מפחד האזעקה, ועדיין לא שמענו היתר לנהוג כך. ולכן, למעשה נראה שבנידוננו הסכנה לא היתה גדולה, ולא היה ראוי להכניס את הילד לארון הקודש.

ובדבר השאלה אודות ה'כפרה', השבנו לאב: אין צריך כפרה, כי עשית זאת מתוך התקפת בהלה, אך בכל זאת טוב תעשה אם תשתדל ליפות בדרך כלשהי את ארון הקודש!

וכעין המסופר בנביא (שמואל-א' פרק ה'-ו'), שהפלישתים לקחו בשבי את ארון האלוקים, ויד ה' פגעה בהם וניגפו בייסורים גדולים, והיתה מהומת מוות בכל מקום שאליו העבירו את הארון, עד שהחליטו לשלוח את הארון בחזרה למקומו, בצירוף 'אָשָם', ככפרה על מעילתם בקודש, וכדי שישוב חרון אף ה' מהם. הניחו אפוא הפלישתים בצד הארון, ארגז עם כלי זהב יקרים, ושלחום בעגלה המונהגת על ידי פרות. כשהגיעו הפרות לבית שמש, הורידו הלויים את ארון ה' והניחוהו על אבן גדולה, ואת ארגז הזהב הניחו בסמוך לארון. הרי לנו, שיש מקום לכפר על פגיעה בארון ה', על ידי ייפויו והאדרתו. 

לסיכום: א) לא ראוי היה להכניס את הילד לארון הקודש. ב) מן הדין האב אינו זקוק לכפרה על מעשיו, אך טוב שיתרום דבר מה לייפוי ארון הקודש. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.