יוצר שלם מלב חצוי: ראיון עם יונתן רזאל

יונתן רזאל יושב מולי, מקמט את מצחו, ומרכין ראש למשך חצי דקה, לא כל-כך יודע מה לענות. אני מציין בכתב את העובדה הזאת, והוא מתעורר: "מה אתה כותב?".

שאתה שותק ומתלבט לגבי התשובה.

חיוך מתפשט על פניו. "תכתוב גם שאני נאנח שלוש פעמים".

אתה לא אוהב להתראיין, אה?

"זה מסובך. באופן עקרוני אני לא אדם שתקן מדי. אבל בדרך כלל אני אוכל את עצמי כמה ימים אחרי ראיונות, לא בגלל שיש לי פליטות פה אלא בגלל שאני מבין יותר את החשיבות של דברים כתובים. על זה נאמר חכמים היזהרו בדבריכם. לא שאני כזה חכם, אבל ברור לי שאנשים קוראים וזה משפיע עליהם. כשיש ראיון עמוק כמו זה - צריך המון הקדמות בשביל לתת תשובה".

האמת היא שלרזאל יש סיבה טובה לחשוש מראיונות. המורכבות שלו מתקשה מאוד לעבור דרך פילטר של ראיון עיתונאי בן 3,200 מילה, וספק אם תעבור גם בספר שלם. "יונתן בגימטריה - תיקו", הוא אומר בחיוך. במקרים אחרים, כל שאלה שדורשת ממנו לפענח את עצמו גוררת ממנו שתיקות, תיקונים ודיוקים. לא פלא שעל דלת חדר הסטודיו שלו תלויים מהצד הפנימי התווים של הלהיט הנוכחי שלו, "קטונתי", תוך ציון העובדה שמדובר בגרסה מספר 3. מסתבר שאפילו הלהיט הגדול, שהצליח לכבוש את רוב הפלייליסטים כמעט ללא קרב, נולד עם חבלי לידה לא קטנים, כמה גרסאות ובעיקר לבטים. בערך כמו האלבום כולו. בערך כמו החיים עצמם.

מהצד נראה שלרזאל סיבות רבות להיות שלם עם עצמו. אלבומו השני שיצא לאחרונה, "בין הצלילים", בהפקת אביתר בנאי, זכה לחיבוק קולקטיבי מהקהל, מהמדיה ומהמבקרים. השיר "קטונתי" נכנס כמעט לכל פלייליסט אפשרית, והפרגון שהוא מקבל מהתקשורת יוצא דופן בכל קנה מידה. לאחר בסך הכל שני אלבומים הוא הצליח להתקבע בתודעה כאומן איכותי, בולט ומסקרן. אמנים אחרים היו מערסלים את האהבה השופעת הזו בחיקם, אבל אצל רזאל נדמה שזה אפילו לא משתיק את הקולות הפנימיים שאומרים לו שהאלבום לא מספיק טוב, שהיה אפשר לתקן עוד קצת את השירים, שאולי היה עדיף ללכת בכלל על אלקטרוניקה. אם זה היה תלוי אך ורק בו, הוא מודה בחיוך, כנראה שהיה עסוק כל חייו ביצירה של אלבום אחד, שהיה הולך ומשתנה בלי סוף.

בדיוק כמו אהרן אחיו, פותח גם יונתן את הראיון בתפילה שבה הוא מבקש מהקב"ה שהכל יזרום כמו שצריך.

מי מביניכם המציא את הרעיון להתפלל לפני כל ראיון - אתה או אהרן?

"אני חושב שזו גמרא מפורשת (צוחק) לא זוכר את המקור המדויק: בכל דרכיך דעהו. אני פשוט רואה שבכל דבר צריך ברכה. ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו, נאמר במסכת ברכות. לא אגזים בערכי, אבל אנשים נוהגים - בטעות מסוימת לדעתי - להקשיב יותר לאמנים. טוב, אני מסתבך במילים. פשוט צריך להתפלל יותר".

רזאל מבין שאולי התפילה הראשונה לא היתה מדויקת. הוא לופת את ראשו בידיו ומתפלל שוב קצרות. בדיעבד אפשר לומר שגם זה לא יהפוך את הראיון ליותר פשוט עבורו.

* * *

הסטודיו של יונתן, הממוקם מתחת לביתו, מעיד שאכן מכאן נוצרה היצירה המרתקת העונה לשם "בין הצלילים". האווירה של נחלאות עוטפת את הכל ונישאת דרך החלון גם לכאן. פסנתר גדול מוצב בימין החדר, ומשמאל מחשב ללא אינטרנט (אך עם מייל) וערימות של דיסקים. אודי דוידי לצד דניאל סלומון, אביתר בנאי לצד דיסקים לועזיים. חומר מקצועי, מה שנקרא.

אבל ה"עולם הזה" שכולנו מתפעלים ממנו כל כך הוא רק הדבר המשני בחייו של רזאל. הדבר הראשי, כמו שהוא מספר בעיניים נוצצות - ואני לא מגזים - הוא הלימוד בכולל "עליות אליהו" של הרב אורלנסקי בירושלים. שם הוא לומד חצי יום כאברך לכל דבר, מה שמעלה מיד את התהייה, כיצד מתייחסים האברכים ליוצר המחונן שמצליח בעולם החילוני, ולומד חצי מטר מהם בפשטות גמורה.

"קודם כל, הישיבה - יש בה מעין עולם האמת", מגדיר רזאל. "ובעולם האמת, אתה נמדד לפי פרמטרים אמיתיים. אנחנו חיים בעולם שמטבע האדם - אנו נמשכים לאשליות. אם יש לו כסף, או שהוא פוליטיקאי או שחקן, אז אנשים מדברים אליו יפה יותר. וכשאתה נמצא בעולם של לימוד תורה, השאלה היא מה ערכך בלימוד תורה. וערכי בתורה הוא בסדר, אך לא מי יודע מה (צוחק). בישיבה מעריכים אדם שנכנס, מכבה את הטלפון הנייד ומפנה חצי מהיום שלו בשביל ללמוד תורה. חברה מתוקנת לא שופטת אדם סביב השאלה החיצונית האם הוא יפה או גיבור. האדם נמדד לפי המידות שלו, החריצות, הצניעות ועמל התורה שלו. וכשאתה חי בצמידות כזו לאנשים, קשה להסתיר את מי שאתה באמת. זה יותר חשוב להם מאשר עוד כתבה בערוץ 2. מלכתחילה חיפשתי חברה שהערך האמיתי שלה הוא מי אתה ולא מה אתה".

את זה מצאת בסופו של דבר בעולם החרדי. אני יודע שהתלבטת ממושכות לפני שמצאת שם את עצמך. מה הכריע את הכף?

רזאל חושב ממושכות. "תראה", הוא אומר, "קודם כל, למעשה אני לא באמת חרדי במלוא מובן המילה. רבותיי שם, אני יונק משם, לומד שם, ילדיי מתחנכים שם, אך אני מאפשר לעצמי לנוע בחופשיות מסוימת פנימה והחוצה. נראה לי שזה גם משהו של דור, משהו שמתאפשר רק בדור הזה - לחיות בחברה מסוימת אך גם להיות פתוח ולחיות במקביל בעוד מקומות. בכל אופן, אני זוכר שכבר מילדותי נמשכתי לשם, לטוטאליות הזו, לזה שכחברה - גם אם לפעמים זה חיצוני ולא אמיתי בכל פרט ופרט - הם חורטים על דגלם את המסירות לתורה, ללימודה ולמה שהיא דורשת ממך כאדם - ללא פשרות. אדם שצריך לבחור לעצמו דרך, צריך לבחור את מה שהכי קרוב למה שהוא מאמין בו".

השאלה היא למה לא לבחור במקום הלא מוגדר, כמו בעלי תשובה רבים. אני, למשל, לוקח מכל העולמות את מה שמתאים לי, ולא את הבעיות שיש מן הסתם בכל מגזר.

"לדעתי צריכים ראיון שלם רק כדי להסביר את זה. אז תראה, התחתנתי עם אישה מבית חילוני - מסורתי ומושבניקי. בבוקר אני בכולל, ואז יוצא אל עולם שהוא פעמים רבות סופר-חילוני, וחלק גדול וחשוב מהקהל שלי הוא מאנשי הציונות הדתית. אני יושב בתוך מציאות מורכבת ולא פשוטה. בדור שאנחנו חיים בו אין שום חברה דתית מושלמת. לא תמצא מסלול מושלם. אבל צריך לעשות בחירה. אני בחרתי שהמקור שלי יהיה בעולם החרדי, ואני רואה את החסרונות שלו. בעצם, הדור הזה שבור. אפשר, בזהירות רבה, לומר שאולי הקב"ה שם אותנו ביחד כדי שנשלים אחד את השברים של השני. בעולם מתוקן גם חרדים יעבדו, אבל בעולם המורכב שלנו - עולם שבו כל הגבולות נפרצו, רק 15% מעם ישראל שומר תורה ומצוות, ולכל ילד יש בקצה היד את כל העולם - העולם החרדי מנסה לשמר עולם יחסית טהור".

ובאמת אפשר להיות אברך חצי יום? זה בעצם לא להיות לגמרי שם.

"אני עובד ולומד, וזה דבר אידיאלי במובן מסוים, אבל בהחלט יש לזה מחיר. אני מרגיש לפעמים שהלימוד שלי לא שלם, ומקנא באלה שלומדים כל היום. אני אף פעם לא שם עד הסוף, וגם בערב כשאני רוצה ללמוד - יש טלפונים ועיסוקים שונים".

רזאל מנסה ללכת בין הטיפות, ונראה שהניסיון ללכת על הביצים מבלי לשבור אותן, מייסר אותו לא מעט. "קשה לי להעביר את הדברים, ומכל דבר אני חושש שחלק מהקוראים ייפגעו", הוא מודה. "בסופו של דבר האמת נעדרת, וכולם לוקים בחסר".

בחרת גם להתנתק מהתקשורת, באופן מודע לחלוטין. אתה לא קורא עיתונים, אין לך סמארטפון, וגם לא אינטרנט בבית. אין לך את הרצון להתעדכן, לדעת מה קורה מסביב?

"זו הכתבה הכי קשה שהתראיינתי אליה אי פעם. לא יודע, אחי. אלה שאלות קשות מדי (חושב ממושכות). יש בזה שתי רמות – אחת תורנית ואחת אישית. ברמה התורנית – לא נראה לי. כמובן שיש אנשים שחייבים את זה לעבודה, וגם אז - כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לברר שהוא משתמש בזה ממש רק לצורך. בכל אופן, במקרה שלי, בצורה אולי מפתיעה, הגעתי למסקנה שהמקצוע שלי לא דורש להיות מחובר לאינטרנט. יש לי חברת תקליטים, אנשי יחסי ציבור ומפיקים שנמצאים בקשר עם גורמי הפרסום והרשתות החברתיות, ומעבירים אלי דברים חשובים וברמה מוזיקלית בלבד. אני דואג להיות מעודכן כל הזמן, לשאול ולשמוע דברים חדשים. גם כאומן אני לא רוצה להיות מושפע מדי ממה חושבים ומה רוצים, אלא להיות קשוב למעיין הטהור. אני גם ראש המשפחה, ומה שעובר דרכי מגיע למשפחה בסופו של דבר - מושגים, שאיפות, רעיונות, אווירה. לא מרגיש שאנחנו כמשפחה מפסידים משהו. בכל אופן, אני מנסה לקבל את זה ממקור אחר, ממקור התורה, מהאנשים, מהחברים ומהמשפחה".

עד עכשיו דיברנו בעיקר על קונפליקטים, מה שמחדד אצלי את התחושה שאתה לא רק איש של ניגודים, אלא אדם שממש חי ויוצר מתוכם.

"בכנות? אני חי את הניגודים עד הקצה. לפעמים אני חושש שזה ניסיון לברוח מהכרעה, ואומר לעצמי יונתן אתה מנופף בחיים תחת ניגודים, אבל אולי זה בסך הכל חוסר יכולת להכריע. אני חייב להיות כנה ולהודות שאולי זה נובע מחוסר יכולת להכריע. מאידך, הרי החיים שלי התגלגלו כך. צמחתי מתוך הניגודים".

* * *

אפשר לחשוב שרזאל – בעל זיק תמידי בעיניים, אגב - מתנהל בקונפליקטים בעיקר בחייו האישיים, ואילו המוזיקה זורמת ושלמה. אבל ההפך הוא הנכון. במוזיקה, הוא מספר בחיוך, הכי קשה לו להכריע. המוזיקה היא רק השתקפות של הדיסוננסים וההרמוניות המלווים את חייו. לא בכדי הוא השקיע כחמש שנות עבודה בכל אחד משני אלבומיו.

אבל מסתבר שמאחורי "בין הצלילים" היו, לפחות בגלגוליו הראשונים של האלבום, צלילים שונים לחלוטין. בהתחלה היתה ליונתן פנטזיה לשבור את ההגה למחוזות מוזיקליים אחרים לגמרי. לא פסנתר ואווירה קלאסית, אלא אלקטרוניקה, אולי רוק, אולי טוויסט חסידי בכלל. הוא עבד מספר מפיקים, חברות תקליטים אחרות, רעיונות וכיוונים. הוא רצה להפתיע את כולם. ובעיקר את עצמו. אביתר בנאי ליווה את התהליך, תחילה מרחוק, עד שהתגבשה ההחלטה הבלתי נמנעת: בנאי יפיק את האלבום, שמהווה למעשה סוג של המשך לקודמו.

"אביתר היה סוג של חזרה הביתה. האמת היא שרציתי לעשות משהו אחר", מודה רזאל בחיוך. "אבל גם בשלבים שבהם רציתי ללכת לכיוונים מוזיקליים אחרים, כמו רוק או אלקטרוני, אביתר עקב אחרי הסקיצות ושמע. באחת הפעמים הוא אמר לי נראה לי שאתה מנסה לברוח ממה שאתה יודע וצריך לעשות. זה דווקא היה לי קשה, כי די פנטזתי לעשות משהו אחר. זה אתגר אותי. רציתי להתעמת עם משהו מנוגד לחלוטין, למצוא אנטיתזה לסינתזה, כמו איש ואישה. אבל אחרי הרבה חיפושים וניסיונות כאלה, התברר לי שאין ברירה, ועליי ללכת אל הדרך שפחות רציתי בהתחלה".

בסופו של דבר, נראה לך שהחלטת נכון?

"אני חושב שכן. אביתר אמר, והוא צודק, שאם האלבום היה הולך למישהו אחר - משהו היה נלקח מהשירים. יש ביצירה הזו אמירה נגינתית, תזמורתית, דתית, ואם הייתי מפקיד את זה בידיים של מישהו אחר – ייתכן והיה נגרע אחד מהאספקטים הללו. הם היו אולי קצת מסתרסים. בסופו של דבר הבנתי כמו בסיפור העממי, שהאוצר אינו מתחת לגשר, אלא קרוב, בבית. אני מודה לאביתר על זה מאוד. היה לו את הבלאנס באמירות כמו יונתן, לא הקשבת מספיק לעצמך או יונתן, לא התאמצת מספיק, זה לא זה או יונתן, שמענו את זה כבר ממך, לא חידשת כלום. זה לא היה קל, אבל בהחלט אמיתי".

אמיתי ולא מהיר בכלל, יש לומר. רזאל מספר שלפחות שנה הוא צריך כדי לסיים לעבוד על שיר, ומביא את המלחינים המנוגדים מוצרט ובטהובן כדוגמה שממחישה את המצב היצירתי שלו. "מוצרט היה מן כישרון פלא, וקיבל התקפי יצירה שבהם היה "שופך" את שפע היצירה שלו. זה היה כמו קריסטל בהיר. בטהובן, לעומת זאת, עבד אחרת לגמרי. עד היום מצאו כמה גרסאות מלאות מחיקות למנגינה המפורסמת של הסימפוניה החמישית. במהלך העבודה על היצירות הוא היה מתלבט, צועק, יוצא לטייל וכן הלאה. אני שייך יותר לסוג הזה. תהליך היצירה אצלי הוא תהליך מאוד סיזיפי ומייגע. יש לי הרבה רגעים של אור, ברוך השם, אבל גם אחרי שהשיר קורה - בדרך כלל הוא עובר אצלי מכבש של חודשים או אפילו שנים, עד שאני מרגיש שהמוצר עומד בפני עצמו.

"דווקא בדור שהחשיבה על שירים היא על סינגלים, הכוונה שלי כיוצר היא ליצור יצירה כללית, כמו ספר מחולק לפרקים. יכול להיות שתקליט זה כבר פאסה, אבל להבדיל, בסימפוניה אתה לא יכול להגיד אני אוהב את הפרק השלישי, או על ספר התעלפתי בפרק השביעי. לדעתי, כך זה גם אלבום. גם אביתר התייחס לאלבום בצורה כזו. הפקנו אלבום שעומד כיצירה אחת. זו היתה עבודה קשה, היינו צריכים להוציא שירים מאוד חזקים שלא עמדו בתוך המכלול, למרות שאהבתי אותם מאוד".

טוב, לפחות האלבום כבר יצא. עכשיו אין דרך חזרה.

"בהאזנות חוזרות אני חושב שכאן היה צריך לעבוד טוב יותר על הבית, כאן הרמה הביצועית לא מספקת וכו. אני חושב שאני בעל מלאכה טוב, אבל לא יכול להגיד שאחרי הכל אני יושב, מאזין בהנאה ואומר זה זה".

גם ביצירת הלהיט הגדול מתוך הדיסק, "קטונתי", מספר רזאל שהיו ארבע גרסאות לפתיח. הבתים נכתבו בנפרד מהפזמון, ובאופן כללי, הוא אומר, "זה לא שיר שבא אליי במכה". כשהוא מתלבט בין אופציות שונות מי שעוזרת לו במיוחד, בנוסף לאביתר, היא אשתו יעל. "למרות שהיא לא באה מרקע מוזיקלי במיוחד, ודווקא בגלל זה שאני בא מתוך תהומות וייסורים וקריעת דפים, יש משהו בראשוניות של השמיעה שלה שנותנת מבט תמים ואינטואיטיבי לדברים".

* * *

אנו יוצאים להתפלל ערבית באחד מבתי הכנסת של נחלאות. בבית הכנסת הראשון שאליו הגענו בדיוק סיימו את התפילה, ואנחנו פוסעים במהירות בין סמטאות השכונה הציורית. "אתה שומע?", מצביע לפתע יונתן לכיוון אחד החלונות, שממנו בוקע השיר "את אחיי" מתוך אלבומו החדש של אהרן רזאל. "זה הבית שלי, הילדים שלי שומעים את האלבום החדש של אהרן בלי הפסקה".

מתישהו יהיה גם אלבום משותף של הרזאלים? זה די מתבקש.

"איכשהו אנחנו עדיין מבררים כל אחד את הקול שלו עצמו. אלבום משותף הוא אמירה של או.קיי, יש לנו אמירה רצינית, עכשיו בוא נעשה משהו ביחד. ברור לי שזה יקרה. יש משהו בלהופיע עם אהרן שאין לי עם אף אחד, זה כמו שני חברים שאומנו ביחד להיות יחידה סודית. אנחנו יותר ממכירים אחד את השני. עם זאת, אנחנו מאוד שונים. מאוד. הן מבחינת המוזיקה והן באישיות".

כשאני מנסה לברר מה בדיוק דומה ושונה ביניהם, יונתן פשוט לא מוצא את המילים. "נראה לי שאנחנו מאוד משלימים זה את זה, כי איכשהו אנחנו מביטים על העולם מזוויות ממש שונות, אך משלימות", הוא אומר. בינתיים אנחנו כבר מגיעים לבית הכנסת האשכנזי בעל המבטא היידישאי, ונבלעים בתוכו לתפילת ערבית. אנחנו פוסעים יחד בחזרה לסטודיו, ואני תוהה עד כמה יונתן יהיה פתוח לדבר על המקרה של רבקי בתו, שנפלה מהגג לפני שנתיים וחצי, בערב יום העצמאות, לאחר שעלתה עם אביה לצפות בזיקוקים שמילאו את שמי ירושלים. כשאנו עוברים דרך בית המשפחה, וחבורת ילדים שובבים, ביניהם רבקי המתוקה, חוסמת לי את המעבר וצוחקת "לא ניתן לך לעבור", אני מבין שהפצע לא פתוח כבעבר. גם כשיונתן מספר לי בהמשך שהם מסיימים כמעט כל יום בהרקדה משפחתית בסלון, מסביב לפסנתר, כשהוא מנגן להם שירים שמחים, אני מבין שעם כל הכבוד למורכבות יש באיש הזה גם המון שמחה פנימית.

"אני מרגיש שאתה לא אוהב לדבר על זה בראיונות", אני אומר ליונתן בזהירות, כשאנחנו חוזרים אל הסטודיו שלו - שוקל כל מילה. "מצד שני, הכנסת לאלבום שירים שעוסקים בכך. אי אפשר להתעלם מזה". הכוונה היא בעיקר לשיר "אור חדש" שכתב שולי רנד ללחן של יונתן ("בתי, בתי איך סבלת כאביך, הייתי עומד ומתפלא \ נפשי, נפשי נענו תפלותיך, הנה הוא מתגלה") ולדואט עם אהרן ויהודה אחיו, "אשירה" ("ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך \ אשירה לה כי גמל עליי").

עוד לפני שאנו מדברים על רבקי, מעניין לברר את הסיפור שמאחורי "אור חדש". מסתבר שהשיר עבר לא מעט גלגולים עד שהגיע אל שולי רנד. בסופו של דבר הוא הוקלט שבועיים בלבד לפני המאסטרינג הסופי של הדיסק. "מה שקרה זה שהיה לנו טקסט אחר שהוקלט, וכל השיר היה גמור, אבל אביתר הרגיש שזה לא זה", מספר רזאל. "אביתר, עקרונית, בא מכיוון אחר ביצירה, והוא הרגיש שחסרה לי אמירה אישית באלבום, הרגיש שאני מסתתר מאחורי פסוקים ומשפטים. הוא בא מהעולם החילוני, שבו האמנות מדברת מתוך נבכי הנפש הכי פנימיים. אביתר הרגיש שלאור חדש יש פוטנציאל כזה, אבל המילים הקודמות לא הביאו בוקס בפרצוף".

המילים המקוריות גם עסקו ברבקי?

"לא. אבל באחת הסקיצות באולפן, היתה גרסה שהתייחסה לזה. באיזשהו מקום, היה יותר קל לי ככה. חשתי שמספיק להגיד אשירה לה כי גמל עליי בשיר עם אהרן, אבל אביתר הרגיש שזה לא מספיק".

אפשר להבין אותו.

"כן. אפרופו תהליך ומפיק מוזיקלי, זו נקודה שהוא הרגיש שצריך טיפה ללחוץ, הוא ממש התעקש על החיבור עם שולי, ושהשיר יהיה אמיתי וחושפני".

הרגשת נוח עם החשיפה הזו? איכשהו אני קולט שאתה מנסה לברוח מחשיפת רגשות במוזיקה.

"קלטת נכון".

למה?

רזאל מחייך ומגלגל עיניים למעלה. "אתה רוצה לשבת על השאלה הזו עוד שלוש שעות?...".

* * *

רזאל מספר שבעקבות המקרה של רבקי, הוא מסתובב עם תחושה עצומה של הכרת הטוב לקב"ה, לאנשים שהתפללו, לעם ישראל. לכולם, בעצם. תחושה מובנת לאחר שבאותה תקופה איומה חש שעולמו חרב עליו, שהוא נדרש לבחון את חייו, את האמונה, ולהגדיר את עצמו מחדש. "אגיד דבר מפחיד - זה היה כאילו כמו מוות קליני שלי", הוא אומר בקול כמעט חרישי. "כמו ריסט שבו הייתי צריך להתחיל מאפס, כאילו הכל נלקח ממני. זה גרם לי לבחור מחדש בחיים. הייתי צריך לשקם את עצמי מאפס. כל דבר בהמשך - תורה, מוזיקה, חיים - בא כבר ממקום אחר".

ומה התוצאה הסופית של זה, נכון לעכשיו?

"תתפלא, אבל אני חושב שהיום אני פועל ממקום יותר שמח. זה היה כמו טיפול שורש שמאוד כאב - אבל גם ניקה המון דברים. אדם שמתפלל שהילדה שלו תזיז את האצבע או תגיד מילה - ברור שהוא משתנה. עד עכשיו כשהיא מתקשרת אליי בטלפון אני מתמוגג מאושר. אני חושב ומקווה שזה לא ילך לאיבוד. תהליך הנס לא היה רק שרבקי התעוררה ואמרה היי אבא, אלא זה היה להתפלל עוד, לתקן עוד את עצמי, לראות עוד במה אני יכול להיות יותר טוב. זה הכניס עוד איזשהו אלמנט של תפילה תמידית בחיים שלי. זה קצת מתחבר לי לשאלה שלך מההתחלה, מאיפה למדתי להתפלל לפני ראיון. אם פעם עשיתי דברים בלי לחשוב שצריך להתפלל, הבנתי מאז שכל דבר יכול להיות גרוע אם לא משתפים את השם. הדבר הזה נצרב בי קצת. זר לא יבין זאת".

אתה זוכר באופן צלול את הרגע שבו רבקי נפצעה?

הקול של רזאל הופך חרישי עוד יותר. צריך כמעט להתאמץ כדי לשמוע אותו. "זה דבר שיישאר איתי לנצח באיזשהו מקום", הוא אומר, "אבל אני לא חושב שאפשרי, אפילו לא ביני לבין עצמי, לשחזר את הרגע הזה".

היום רבקי לומדת בכיתה א, והיא ילדה ככל הילדות, רצה, משחקת, לומדת. עם זאת, ישנם דברים מסוימים ועדינים שעדיין מצריכים התמודדות על מנת שהיא תחזור למצב האופטימלי.

אתם מדברים על זה בבית?

"מדברים על זה המון. נראה לי שזה חלק חשוב מהריפוי, לרבקי עצמה ולנו כמשפחה. בעניין התהליך השיקומי, כחלק מהניסים שהיו לנו זכינו לטיפול רפואי יוצא דופן כבר מהרגע הראשון – בטיפול נמרץ ילדים של הדסה. זה המשיך בבית החולים אלי"ן, לשיקום ילדים ונוער. אם זה לא היה מקום של כאב, הייתי אומר שזה גן עדן עלי אדמות. אי אפשר לתאר את העוצמות של החסד, התקווה והמקצועיות שיש שם. הם חלק בלתי נפרד מחיינו, לנצח".

אם נחזור למציאות המוזיקלית, נראה שבדומה לסיפור של רבקי, גם כאן יש סוג של נס. בניגוד לימי "אנא בכח", המדיה הכללית לא מרבה לחבק מוזיקה יהודית, בפרט לא כזו המבוססת על פסוקים מולחנים, ועוד יותר לא כזו שמגיעה מיוצרים חובשי כיפה שחורה. אך "קטונתי" הפך לקלאסיקה משמיעה ראשונה, והצליח לחדור ללבבות כמעט בלי מאמץ. "בסופו של דבר ההצלחות האלה הן תמיד הפתעות גדולות ומתנות שמיים לגמרי", מודה רזאל, "באלבום הראשון השיר ציון יצא כסינגל ראשון, בהחלטה של חברת התקליטים, התו השמיני. באותה תקופה לא היה מושג בכלל ששיר דתי יצליח ברדיו. עמדתי על רגליי האחוריות נגד ההחלטה. אמרתי שזה שיר דתי, מורכב מאוד מוזיקלית, והוא לא יצליח ברדיו. שבועיים רבנו על זה. הם אמרו שהם מרגישים שזה נכון. בסופו של דבר ההצלחה של השיר היתה הפתעה מטורפת. עם קטונתי היה סיפור הפוך, הוצאנו אותו כסינגל לתחנות הרדיו החרדיות, ואז התקשרו אלינו מגל"צ, ואמרו שמענו את השיר בתחנה אחרת, מה דעתכם שנשמיע גם אצלנו?. השיר הזה הוא סוג של נס".

והחיים משמחים אותך למרות הדילמות, כך נראה בסופו של דבר.

"בסך הכל החיים שלי מלאים שמחה. נכון גם שיש קונפליקטים, אבל באמת שיש לי רוב הזמן המון אושר, אפילו מהם. עם כל הלבטים במוזיקה, העבודה מאוד מהנה. אני ואביתר נפגשנו יום-יום במשך שנים, והיו לנו ביחד אינספור שעות של אושר ושמחה. גם עם הילדים שלי יש המון רגעים של נגינה והתעלות. אין אצלנו יום ללא הרקדה בבית. יש לנו פסנתר כנף באמצע הסלון, ואנחנו מנגנים מדי יום לפני השינה שירים שמחים. אני חושב שאפשר לשמוע הרבה אושר גם באלבום החדש. בהופעות שלי יש המון צחוק ואלתורים. וכן, גם מלימוד התורה שלי אני נהנה מאוד. בחיים יש מורכבות מסוימת. אבל בשורה התחתונה האלבום הנוכחי הרבה יותר שמח מהקודם. העובדה שאני לוקח את החיים באופן מורכב, בהחלט לא הופכת אותי לאדם עצוב"

הכתבה פורסמה לראשונה בשבועון הדתי "בשבע".