סיפור מהחיים: בין עורך דין לרפורמי

כבר למעלה משנה שגרשון הולך אנה ואנה בביתו, מנסה להפיג את שעמומו הרב. מאז פוטר מעבודתו הקודמת, הוא ניסה את מזלו בעבודות מזדמנות, אך לא הצליח להחזיק מעמד בעבודה אחת יותר משבוע ימים.

בסופר השכונתי לא חיפשו עובדים נוספים, בחנות כלי הבית העדיפו בחורצ'יק צעיר יותר, ובחנות החליפות של כהן קיבלו עובדים חדשים עם הופעה ייצוגית בלבד. ככה זה כשאתה מוכר חליפות. אתה חייב להראות מענטש.

וכשמשעמם לך, אתה מנסה למצוא לך תעסוקה. וגרשון מצא: הוא התחיל לעבוד ב'לחפש עבודה'. כל בוקר הוא היה עובר על המקומונים שמחולקים חינם אין כסף, וכאלה היו הרבה בתיבת הדואר שלו, לקח דף ועט ורשם את כל ה"דרושים" בנייר מסודר, ומיד התחיל להרים טלפונים.

כשהם ביקשו קורות חיים, הוא הבין לבד שהקורות חיים שלו לא בדיוק ירשימו את המעסיקים הפוטנציאלים, והחליט לשכתב אותם. את השורה של "סידור מוצרים בסופר", הוא שינה ל"ראש מחלקת מידוף ברשת מרכולים גדולה", והשורה של "מנהל אגף התברואה ברשת זול-שם", החליפה את השורה בקורות חיים של "מנקה במשמרת כפולה ברשת שמשלמת שכר מינימום".

שעה של עבודה, ויצאו לו קורות חיים מרשימים להפליא. עכשיו נותר לו רק לשכנע את השכן שיואיל בטובו לשלוח את הפקס הנ"ל ל-57 מספרים בו זמנית. הבנתם נכון, גרשון תמיד ירה לכל הכיוונים. לא היה לו מה להפסיד.

שבועות של שיגור קורות חיים, ובסוף זה הגיע. "שלום, אני מדברת עם גרשון? התרשמנו מאוד מקורות החיים שלך. נשמח אם תבוא לראיון עבודה במשרדים שלנו, מגדלי אשליות בתל אביב, מחר בשעה 10:00 בבוקר, מתאים לך?"...

"מה, מי זה, מתי?" הוא התבלבל לרגע וניסה להסוות את קולו הרדום, תוך כדי שהוא חושב לעצמו, מי מתקשר בשעה 11 על הבוקר ומעיר אותו באמצע החלום המתוק? לפחות בחלום הוא מסודר בג'וב שחבל על הזמן. שלו כמובן.

"אין בעיה, מחר בעשר אני אצלכם". הבטיח, וקיים. פעם ראשונה אחרי שנה שהוא השכים קום, גיהץ את החולצה, צחצח את מנעליו, ומיהר לעבר העיר הגדולה תל אביב.

* * *

בשעה 09:55 הוא כבר היה בשער המגדל. "איזה מגדל הרימו כאן", הוא חושב לעצמו בהתפעלות. "אני זוכר עוד כשהייתי קטן איך היו כאן רק דירות של תימנים. לא יזיק לי איזה חדר בקומה 32 עם נוף מהמם לים".

"קומה 32", הוא לחץ על הכפתור. 3 שניות אחר כך המעלית נפתחת שוב. "כנראה המעלית מקולקלת", הוא חושב לעצמו ולוחץ שוב על הכפתור עם הספרה 32. "אבא'לה, אתה בקומה 32, למה סתם לשחק במעלית?", מעיר לו בחורצ'יק שיכול להיות הבן שלו. התל אביבים האלו, קצת דרך ארץ אין להם. מאיפה הוא צריך לדעת שהמעלית כל כך מהירה? בבניין שלו לוקח לה להגיע עד קומה שלישית בתוך חצי דקה לפחות. שלוש שניות? השתכללו האנשים כאן.

"פשש, גם המשרדים שלהם חבל על הזמן", הוא לוחש לעצמו בשקט וממהר להשתיק את עצמו. "אסור לי להראות להם שאני מתלהב", הוא משנן לעצמו. "אני חייב לבוא בתור אחד שיש לו דרישות, רק ככה תהיה לי משכורת מכובדת".

האותיות הבולטות בגדול שני המטרים קידמו את פניו. משרד עורכי הדין מייזליש & שפירא ושות'. הוא אף פעם לא הבין מה הכוונה של המילה "ושות'", אבל יותר הוא לא הבין למה כל משרדי עורכי הדין האלו וגם משרדי רואי החשבון, תמיד יהיו להם שמות אשכנזיים מדי. אף פעם הוא לא ראה משרד עורכי הדין בוזגלו & סויסה ושות'. טוב, נו, שיהיה. העיקר שישלמו טוב.

"מה תשתה", שואלת אותו באדיבות המזכירה, "אספרסו, קפוצ'ינו או מקיאטו? יש לנו גם הפוך על חלב". והוא, מה לו ולזה. הוא אפילו לא יודע איך מבטאים את השמות של המשקאות המוזרים הללו. "קפוצי'נו שמה פפוצ'קינו, תביאי קפה שחור וזהו. ושימי סוכרזית. לא טוב לי סוכר"...

ובמחשבה שניה, הוא בכלל לא יודע איך הוא הגיע לכאן. הוא מנסה לחשוב לאן הוא שלח קורות חיים, והוא לא ממש נזכר, מהסיבה הפשוטה שהוא שלח קורות חיים ל-כ-ו-ל-ם. "לירות לכל הכיוונים", כמו שהוא תמיד נהג לומר.

* * *

אדם מבוגר וממושקף נכנס לחדר, החליפה ישבה עליו ממש טוב. "שלום לך גרשון", הוא לוחץ את ידו, "הבנתי שיש לך ניסיון לא קטן, וקרירה מרשימה בתחום המשפטים. אתה ניהלת את המחלקה המשפטית בחברת אם. פי. אם? תספר לי קצת על החברה, ומה בדיוק כלל תפקידך?"...

הוא התחיל קצת להזיע, לך תסביר כעת לאדם שיושב מולך שאם. פי. אם. זה בכלל ראשי תיבות של מרדכי פחימה מהקיוסק, ושהתפקיד שלך הסתכם בלמכור בקיוסק, ולומר לקונים משפטים יפים כמו "בוקר טוב", "נגמר המרלבורו", ו"אין לי עודף, תפרוט בחנות ממול".

לקח לו כמה שניות כדי להתעשת, ולהיות כנה וישיר עם הבוס הנחמד. "אני לא באמת משפטן, אבל יש לי ניסיון חיים עשיר, ויחסי אנוש מעולים. כמובן עד שמעלים לי את הפיוז. ודווקא יש לכם מקום נחמד כאן, והייתי שמח לעבוד פה".

"יש לך הומור טוב, אני אוהב את זה", נהנה הבוס מהבדיחה, אבל הוא התעקש להסביר לו שוב. "אני? הומור? מה לי ולזה? החיים קשים, למי יש זמן לבדיחות? אני רציני איתך".

הבוס פחות אהב את הבדיחה. "טוב חביבי, אין לי זמן מיותר. היה נעים לדבר איתך. יום נעים".

"מה יום נעים?", התעצבן גרשון, "אני רוצה לעבוד כאן. אז מה אם אין לי תואר ראשון במשפטים? אז מה אם אין לי תעודת עורך דין? מי אתה שתחליט לי מה יהיה לי ומה לא יהיה לי? אני רוצה לעבוד כאן וזהו. כל התעודות הללו זה סתם ניירות, הכול שטויות. ואל תגיד שלא אמרתי לך, אני רוצה חדר עם נוף לים. לא עם חזית לכביש. לבוא מחר בשמונה בבוקר?"...

* * *

לא, זה לא מצחיק. הסיפור הזה הוא אמיתי לגמרי, והוא מתרחש מדי פעם.

כל פעם מישהו אחר מנסה לשכתב את היהדות, לקבוע מחדש את כללי המשחק, ועוד לצעוק עלינו שיש לנו "מונופול על הדת"... חסר רק את האדם הפיקח שיעמוד מהצד, יצחק עליו, ובקול נחרץ יראה לו את הכיוון לדלת החוצה.

פעם זו התקשורת, פעם אלה הרפורמים, ובתקופה האחרונה זה שניהם ביחד. דומה שאין לנו אפילו לטרוח ולהסביר להם ולתקשורת במה הם טועים. רק להביט בהם במבט מלא רחמים, לבקש מהם שיזרקו את כוס הקפוצ'ינו לפח, ושיסגרו את הדלת אחרי שהם יעזבו.