שתיקה של אמת

"קופץ איתי לעיר, ארז?" יום חמישי. אחת עשרה בלילה. בית המדרש של הישיבה התיכונית בה אנו לומדים. השאלה הקבועה, הזמן הקבוע, המקום הקבוע. "ממש לא, תומר. אמרתי לך מיליון פעם. אין לי מה לחפש שם!" "חשבתי שאתה חבר, ארז". השיחה חוזרת על עצמה. "בטח חבר. פשוט לא מתאימה לי החברה שאתה מסתובב בה בערבים... וגם לא העישון והאלכוהול". "ככה אתה מכיר אותי, ארז?" נעלב תומר. "לעולם לא הייתי גורם לך לעשות שום דבר נגד רצונך!" עכשיו אני אמור להרגיע אותו. להבטיח לו שאני יודע זאת ובכל זאת אני לא מגיע. זה קל. כבר עשיתי זאת עשרות אם לא מאות פעמים. או שלפחות כך זה נראה. "בסדר. אני בא". המילים יצאו מפי ואין חזרה. תומר נעץ בי מבט ארוך, מופתע. הסטתי את עיני לכיוון ראש הישיבה שישב על כיסאו בקדמת בית המדרש. "אני בא", חזרתי.

לפתע העולם מאט את קצב החיים. עיניו בחנו אותי שוב, כשואלות, "הכל תקין?" התחמקתי ממבטו. "בא לחדר להתארגן?" שאל לבסוף. עמוק בפנים אני יודע מה גרם לי להסכים. החשש לאבד את תומר היה גדול. גדול מדי. לא היו לי כעת כוחות הנפש שנדרשו ממני בכדי לענות את ה"לא" הפשוט והקבוע להזמנתו. לאחרונה אף הרגשתי שתומר מתרחק ממני... החברות שלנו הייתה שווה הכל. ואני מתבייש. מתבייש מעצמי שאיני מסוגל לסרב לחברי ולהפנות לו את עורפי, מתבייש מחברי אשר רואה אותי במצבי, חלוש, מבולבל ולא עומד על עקרונותיי.  "קח סוודר", אמר. "יהיה קר". ראשי ריק ממחשבות, לבי חלול מרגשות, אני עוטה את הכובע של מעילי, מהדק את חגורת מכנסיי, מתכונן אל הלא נודע.

אני רועד מקור, לא ברור לי למה. אני עדיין בחדרי הבטוח בפנימיית הישיבה. אני מתאושש ומבטיח לעצמי הבטחות. "ודאי לא יהיה נורא כל כך להכיר את הצד הזה בחייו של תומר. אולי אף אוכל לעזור לו כשאדע במה מדובר..." כאילו צריך לשכנע את עצמי שזה בסדר שאנו בדרכנו לעיר. כאילו איני יודע שאלו רק מחשבות שנועדו להרגיע את מצפוני. "אתה בא?" תומר כבר ממהר, החבר'ה מחכים, אולי אפילו התחילו את המסיבה בלעדינו. "כן", אני ממלמל. ושוב תוהה מה קורה לי ואיך יכול להיות שאני עושה דבר אשר נוגד כל כך את כל מה שאני מאמין בו. "מגיע", אומר שוב וממהר בעקבותיו. נראה שתומר מרוצה מהסכמתי ולהוט לצאת לפני שאתחרט. "קדימה, מתאחר", הוא מזכיר, ואנו יוצאים לדרך. כמה דקות הליכה לתחנת האוטובוס ונסיעה  קצרה. "קצרה ממש", אמר תומר, אין אפילו צורך לשלם.

ניסיתי למחות, אבל שפתיי יבשות ולשוני קפואה. אני מזכיר לעצמי שאני כאן בתפקיד. אני מחזיר את תומר למוטב. ואז מבין שאני נגרר, שהבטחתי לעצמי הבטחות שידעתי שלא אוכל לקיים. לא שילמתי. הליכה נוספת. רגלי נושאות אותי אחר תומר, כאילו היה גלגל ההצלה שלי, המפלט היחיד בעולם. המחשבה הנאיבית שאני בשליטה וכאן בכדי לעשות טוב נעלמה כלא הייתה.  איני מזהה את המקום, עיניי כבר לא עוקבות אחרי כל פנייה כבדרך כלל, אלא ממוקדות בתומר. הקשר שלי אל עולם החיים. תומר. אשר אחריו אני הולך. תומר. אשר מכניס אותי למקום אשר אינו שייך לעולם שלי. "הגענו", הוא אומר. "הגענו", הוא חוזר שוב, שם לב שאיני מגיב. "הגענו", מלמלתי והבטתי סביבי. אני מרגיש כבתוך חלום. כחמישה עשר בני נוער ישבו סביב שלוש נרגילות, צוחקים ונהנים. "שב", מצווה תומר, נוטל את הפיקוד. או שמא ממשיך להשתמש בו. גופי היה שייך לאחר, ודאי לא לי.  קולו סמכותי וברור ואני מתיישב, ממלא אחר הוראתו, לבי עדיין קר ואיני מרגיש דבר.

"הכול בסדר, ארז?" שואל תומר. לאחר שגמר ללחוץ ידיים עם חבריו ולחבק את ידידותיו תומר התיישב לידי, נוטל סיגריה מן החפיסה שמושיטה לו אחת הבחורות. אני שותק. עמוק בפנים אני רוצה לצעוק: "הכל לא בסדר, אני לא אמור להיות פה. קח אותי בחזרה". אך קולי אינו מסוגל להפיק יותר מ"כן", חלוש ולא משכנע. תומר נראה מודאג. ודאי חשב שטעה בכך שהביא אותי. ייתכן וצדק. רק רצה להוכיח לי אחת ולתמיד שלא גרוע פה כמו שאני חושב, שהחבר'ה אשר איתם הוא מסתובב טובים בהרבה משהיה נראה לי. "רוצה שאכטה?" הוא שואל לבסוף, קולו נמוך, כחושש שישמעו חבריו שאיני מעשן. "כן", עניתי. שוב קולי בוגד בי. שוב גופי אינו מציית להתנגדותי.

"תומר! איחרת היום!" אומר לו הבחור הגבוה בחבורה, קולו מוטרד. "לא תפסו אותך במקרה?" "לא, ממש לא." אמר תומר. ואז הביט בי ארוכות והוסיף, "לקח לי זמן לשכנע את ארז להגיע". "אז אתה ארז המדובר!" קולו של הגבוה חמים. "תומר מספר עליך הרבה!" אני מנסה לחייך ונכשל. שני נערים החליפו מבטים מודאגים. נראה שתומר הבחין בכך. "ארז בחור טוב," אמר. "הוא לא ילשין. ארז יודע במשך חודשים שאני יוצא ולא אמר דבר לצוות". אמר בחיוך קל, עיניו מרפרפות על פניי.
חשבתי על שאמר, ראשי סוף סוף מתחיל לתפקד. "ארז בחר טוב ולא ילשין". עלי להלשין, ולו בגלל שאני בחור טוב. אך רגליי עודן קרות ואינן מצייתות לקול הפנימי שצועק: לרוץ, לברוח הרחק ככל הניתן מן הכוח אשר כובל אותי אל תומר ואל המקום הזה. נרגילה נחתה לפני והרגשתי את עיני תומר נעוצות בי. האם אעשה זאת או לא. הבנתי שאני על סף תהום, שאם אעשה צעד זה לעולם לא אשוב להיות האדם שהייתי. קירבתי את הצינור אל אפי ונתתי לריח המשכר לחדור אל תוך גופי. אומרים שנרגילה גרועה הרבה יותר מסיגריה, אך מה משנה הבריאות אם איני אדון על גופי? אם אני עושה דברים אשר סותרים את כל שאני מאמין בו? עלי לצאת מכאן, אני לא שייך כאן. עלי לשוב ולשלוט בעצמי. עצמתי את עיני וקירבתי את הצינור עד שהגיע אל פי. חשתי כי עיני כולם נעוצות בי, תוהות מה יהיו מעשיי הבאים. לא בכל יום הם נפגשים בנער טרי בעולם העישון. שאפתי שוב את החומר והצמדתי את הפייה לפי. מאורעות הערב החלו צפים מול עיניי. "קופץ איתי לעיר, ארז?... קופץ איתי לעיר, ארז?... קופץ איתי לעיר, ארז?..." ולפתע התפכחתי. "לא!" אמרתי בקול, מבהיל את קבוצת הנוער אשר ישבה במעגל. "לא", חזרתי ואמרתי שוב, קולי חזק ובטוח.

פקחתי את עיני והבטתי חזרה, נעצתי את עיני עמוק בתוך עיני חבורת הנערים שבהו בי. לאחר מכן בעיני קבוצת הבנות אשר סקרנותן מגנטה את מבטיהם אל פרצופי. ואז הבטתי בתומר, מבטי חודר עמוק אל תוך שתי עיניו, מפלח את גופו לשניים. מבטי הכועס, מבטי הפגוע, מבטי התוהה והמבולבל ולבסוף גם מבטי המנצח. כועס על שגרם לי להגיע לכאן למרות שידע שאיני רוצה. פגוע כי חברי הטוב ביותר כמעט ונתן לי לעשן. תוהה ומבולבל כי ראשי עודנו מנסה לפענח את הסיבה שבשלה הגעתי הנה ולבסוף מנצח, מנצח כי אני אדון לגופי ושולט ברצוני.

הרחקתי את הנרגילה מפי, בעטתי אותה בעוצמה אדירה. אף אחד לא הפר את השקט ששרר. קמתי ממקומי והסתובבתי, מתחיל את דרכי חזרה אל הישיבה, אל העולם המוכר. אני נחוש ובטוח בדרכי. לא עצרתי לרגע, לא נתתי לעצמי לחשוב על שאירע, רק רציתי להתרחק. להתרחק ולעולם לא לחזור. פתחתי בריצה מהירה. הגשם החל יורד, שוטף את פניי. או שמא היו אלו דמעות. דמעות של עצב מהולות בשמחה. עצב על המקום אליו הגעתי. שמחה שאני בדרכי החוצה, שניצחתי.

קול נשימות כבדות נשמע מאחורי והרשתי לעצמי להסתובב, בפעם הראשונה מאז נעמדתי ועזבתי. תומר עמד מאחורי. לבדו. "ברוך השב, ארז", אמר. "לא ידעתי מה לחשוב הערב. הדאגת אותי. נראית כאילו שד נכנס בך, חשבתי שאיבדתי אותך לנצח". שתקתי, חיפשתי מילים. "גם אני חשבתי שאבדתי לנצח", הודיתי. הבטתי בו ארוכות וכששאל לבסוף, "מה?" התשובה הייתה שגורה על פי. "אפשר לאחל לך ברוך הבא? האם אתה מעוניין לשוב ולעולם לא לעזוב?" הוא נראה מבולבל לרגע וכשהבין את כוונתי רק ענה בפשטות: "כן".

עמדנו מחובקים ובכינו שנינו. אך הפעם היו אלו דמעות של שמחה. השחר הפציע. הבוקר עלה.
ערב שחור וקודר אותו לעולם לא נשכח הסתיים, ועמדנו בפתחו של יום חדש.