מי ניסה להפליל את אייל גולן?

 

 

הכותרות מהדהדות: "מתקן האזנות בפתח ביתו של אייל גולן. מי ניסה להפיל אותו?". סביר להניח שזו תהיה הפרשה הבאה שתרעיד את המדינה מבחינה רכילותית, ואין ספק שבאספקט הצהבהב היא אכן מעניינת, אבל אולי זו ההזדמנות להידרש אל קלקוליה של תעשיית הבידור הישראלית.

 

ובכן, עולם ה"תרבות" הישראלי הוא אחד הדברים הפחות תרבותיים שהכרתי. כלפי חוץ הוא נראה מרשים ונוצץ, אבל מבפנים הוא מלא בשנאה, קנאה ותחרות. עד לפני חמש שנים ומעלה, כשכתבתי בשבועון הבידור "רייטינג", התוודעתי לצדדים הפחות נחמדים של עולם התרבות. הכרתי אמנים שעפו על עצמם ובו זמנית היו מפוחדים מכישלון ותאבי הצלחה, יחצנים שחשבו שהם על פסגת העולם, סוכנים ומנהלים בעלי מרפקים מחודדים, ובקיצור, נוף אנושי מאכזב מאוד. כלפי חוץ, בטלוויזיה וברדיו, הכל נראה נוצץ. מבפנים, ואת זה אני יכול לומר ממקור ראשון, הרוב רקוב.

 

 

באותה הזדמנות אפשר לומר, שבעולם המוזיקה היהודית, שאליו התוודעתי במקביל, ישנם אנשים שפויים יותר בכל המובנים – קרייריסטית, אנושית ונפשית. אנשים שפויים ויקרים כמו אודי דוידי ואהרן רזאל, שזכו להצלחה ועדיין שמרו על שפיות, כמעט ולא תוכלו למצוא בתעשיית המוזיקה החילונית. זה אמנם קיים, אבל במינונים נדירים הרבה יותר.

 

אז האם הופתעתי לשמוע שגורמים מסוימים ניסו להקליט את אייל גולן במטרה לרסק לו את הקריירה? ממש לא. התעשייה הזו כבר מזמן לא משייטת במחוזות האמנות, אלא יותר במחוזות הביזנס, הקנאה, השנאה והתחרות. וזו ההזדמנות שלנו להיזכר בכך שוב ושוב, ולא להביט בה בקנאה, בשום אופן שהוא. אם כבר לקנא, אז בכירי תעשיית הבידור הישראלית מוזמנים לקנא בשפיות הנפשית של דוידי, רזאל וחבריהם. שם, באזורי המוזיקה היהודית, השפויה והעדינה, כיף הרבה יותר.